לא היה קל לזכור, לאור רצף האירועים הבלתי נגמר שפקד את הכדורגל שלנו, אבל הקיץ הזה התחיל עם שני קאמבקים מעניינים במיוחד: ולדימיר איביץ' וערן זהבי חזרו למכבי ת"א, מן הסתם כדי להחזיר לצהובים את מה שהכי שרף להם בלב - תואר האליפות, שנדד צפונה ועבר לידיים של מכבי חיפה מאז שברק בכר התלבש על הפיירול של יעקב שחר. איביץ' כבר נתן עבודה באירופה, וזהבי כבר התחיל לצבור דקות משחק (ושערים) במדי מכבי במסגרת האירופית, ונראה שהוא מוכן אש לעונה הקרובה.
אבל המחשבה שלפיה הנוכחות של איביץ' וזהבי פה תרפה את ידיה של מכבי חיפה הייתה קצת נאיבית: גם ההפסד במשחק חסר החשיבות מול אפולון לימאסול לא הצליח לשנות את הרושם שהצטבר והתקבל בשלושת השבועות הקודמים, שבהם הירוקים הצליחו להוציא תיקו בבית מול אולימפיאקוס המתישה, ואז להביס את היוונים בחוץ במשחק ענק, ואז לפרק את הקפריסאים ולייתר את הגומלין. למעשה, במקום להשתמש במשחקי גביע הטוטו המעייפים כהכנה לליגה כמו שהורגלנו שקורה פה במשך שנים, מכבי חיפה מינפה לצורך כך את מוקדמות ליגת האלופות, ועוד עשתה את זה עם תוצאות של גביע הטוטו. זו הפגנת כוח יפה מאוד, שצריכה לעורר מחשבות עמוקות גם בקריית שלום וגם באזור חיוג 08 - שם אומנם חגגו את הזכייה באלוף האלופים (בין השאר בזכות החמצת פנדל של פרנטזי פיירו, שמאז כבר איפס כוונות) - אבל נראה שבכל הקשור לליגה בכל מקרה הם ייתקעו במקום השלישי (אלא אם יקרה הבלתי יאומן, כמאמר הגשש).
אז בהנחה שב"ש לא תעשה משהו חריג, הקרב המסתמן יהיה בין מכבי חיפה למכבי ת"א. שוב. התרגלנו כבר, הכל טוב. הקבוצות הישראליות בדרג הזה כבר התרגלו לעשות חצי שנה אירופית (לפחות) במקביל לריצה חזקה בליגה, ומכבי חיפה עושה רושם של מי שמוכנה יותר למודל הזה של שתי מסגרות מחייבות: ברק בכר בנה שם סגל עמוק, רחב, מאוזן ובעיקר טוב.
האתגר הגדול יהיה כפול: מצד אחד, כשאיביץ' עמד על הקווים, ברק בכר לא ממש הצליח מולו. בשנתיים של איביץ' פה הפועל ב"ש - עם בכר על הקווים - לא הצליחה להיות איום ממשי על הצהובים. נסיבות מקילות: זה קרה אחרי שלוש אליפויות רצופות של ב"ש, השובע הכללי הורגש בכל פינה, ולזה כמובן צריך להוסיף את הרעב של הצהובים אחרי שלוש שנים בלי תואר. בהקשר הזה, מצב העניינים כרגע דומה בשני שלישים למצב העניינים אז: בכר ומכבי חיפה עם שתי אליפויות רצופות ולא שלוש. לתוך הקלחת הזו צריך להכניס גם את ערן זהבי, שיכול להטות את הכף לכיוון קריית שלום.
ההבדל בין שתי אליפויות רצופות לבין שלוש הוא גם האתגר הגדול השני שניצב בפני הירוקים לקראת העונה הקרובה: במשך שנים הסבירו לנו שממש קשה לקחת אליפות בק טו בק, כלומר שנתיים ברציפות. העניין הזה השתנה ככל שהכסף הגדול המשיך לזרום לכדורגל הישראלי, הפערים גדלו, והמשברים אצל העשירות הפכו למשמעותיים יותר בכל הקשור לפרקי הזמן שבהם הן לא זוכות באליפויות (מכבי חיפה בין 94' ל־2001 ובין 2011 ל־2021, מכבי ת"א בין 2003 ל־2012 ובין 2016 ל־2018 וכו').
התרגלנו שקבוצות כן זוכות באליפות פעמיים ברציפות, ולאט־לאט גם למדנו שזה לא עניין נדיר כשזה קורה שלוש פעמים ברצף: מכבי חיפה, מכבי ת"א והפועל ב"ש עשו את זה ב־18 השנים האחרונות. לעשות את זה פעמיים בתוך 20 שנה נשמע יומרני מאוד, אבל כבר למדנו שאין דבר שהוא בלתי אפשרי בכדורגל שלנו.