1. כשיגיע היום הזה - והוא לא רחוק - שבו נידרש לסכם בכמות מילים מוגבלת שחקן ללא גבולות כמו ערן זהבי, נסביר שהגול של אתמול (חמישי), הוא בדיוק מה שהפך את ערן זהבי למפלצת השערים הכי גדולה שהייתה אי פעם בישראל. רוב הגולים שלו הם לא גארבג' טיים, ולא סתם גולים, אלא הם גולים שאוהד מגיע כדי לראות אותם, ויודע שיראה אותם, וגם מקבל אותם בדיוק ברגע שהוא צריך אותם.
היו שחקנים מוכשרים מערן זהבי בכדורגל הישראלי - תחבולנים, וירטואוזים, מהנדסים - אבל אף אחד מהם לא הצליח לקחת קצת מכל תכונה, לשים אותה אחת על השנייה, ליצור רף וגם לעבור אותו, כמו זהבי. כלומר, מה הסיכוי ששחקן שלא שיחק או כבש - אצלו זה אותו דבר - קרוב לשלושה חודשים, יקום מהספסל בלי כושר משחק, אחרי ניתוח ופציעות משנה, ויכבוש שער שיעשה צדק עם יכולת המשחק של הקבוצה שלו, וכל זה כשהוא בן 35? כולנו יודעים, שכאשר מדובר בערן זהבי, אין פה בכלל שאלה - זה יקרה.
צריך להבין דבר נורא פשוט: מכבי תל אביב הייתה יכולה לכבוש אתמול רביעייה כמו מכבי חיפה, ובאותה נשימה לסיים ללא ניצחון, כי דניאל פרץ נתן מספר הצלות יוצאות דופן, ובכל זאת היא תיסע ליוון בשבוע הבא עם יתרון שיכול להספיק לה, כי היה לה את ערן זהבי. ובתרגום לסרבו-קרואטית, כדי שגם סטיפה פריצה יבין: ערן זהבי הוא השחקן היחיד על הדשא שלא מתרגש, או משתנק, או חושב אפילו בזמן שהוא משחק: כולו קילר אינסטינקט. אולי גם ג'ורג'ה יובאנוביץ' הוא כזה, ויהיה מעניין לראות את שניהם יחד, אם כי לא בטוח שזה אפשרי.
מכבי תל אביב לא איכותית כמו מכבי חיפה, ניר ביטון המצוין כבלם הוא קשר אחורי יוצא מן הכלל, והקבוצה עדיין חייבת בלם זר משמעותי. העומס בשחקני הכרעה, זה כאב ראש בלתי רגיל למאמן איביץ'. ועדיין, כשמוסיפים לכך את ערן זהבי, יש פה שוויון ואפילו שובר שוויון. השחקנים סביב זהבי חייבים להיגמל מהצורך לחפש אותו, בדיוק כמו ששחקני פ.ס.וו איינדהובן הצעירים היו חייבים בשנתיים האחרונות להיגמל מהצורך להתעלם ממנו. זהבי יגיע למקומות שבהם צריך למצוא אותו, לא חייבים בכוח.
רק אומר, אם מכבי תל אביב לא תקרוס בשבוע הבא בסלוניקי, היא יכולה להתמודד מול ניס על כרטיס לפלייאוף. לגמרי.
2. דוביד שווייצר היה המאמן הגדול בתקופתו בכדורגל הישראלי כשלאיציק שניאור היו הישגים יוצאים דופן בפני עצמו ועמנואל שפר העלה את הנבחרת למונדיאל; אברהם גרנט פרח בכדורגל הישראלי במקביל לתקופה הארוכה של שלמה שרף בנבחרת ישראל, זלילת התארים של דרור קשטן והקלאסיקה של גיורא שפיגל. היה קצת מכמיר לב לראות את מאמני נבחרת ישראל מתגמדים בשנים האחרונות מול הגאונות של ברק בכר, עד כדי כך שהיה צריך להביא מאמן סרבי כדי לעצור את שטף תארי האליפות בהם זכה. עכשיו אפשר להגיד: אליניב ברדה מתרומם כדי לתת פייט. ובצניעותו, וחריצותו, וגם יכולת הלימוד והיישום שלו, ברדה מייצב את עצמו כקונקורנט לברק בכר. הוא היה שם, תחתיו ולצידו, הוא למד איפה ומתי מכניסים את הנוכחות שלו ואיפה זזים הצידה ונותנים למכונה לעבוד. הסדר, הלהט, האחריות, והאומץ שבה משחקת הפועל באר שבע - ועזבו את הניצחון אתמול בשווייץ, אלא גם את ההצגה בחצי הגמר בעונה שעברה והחזרה מהתופת במשחק אלוף האלופים - הם טביעת אצבע של מאמן.
אין להפועל באר שבע כוכבים כמו למכבי חיפה ולמכבי תל אביב, והיא גם לא תוכל לייצר כמות קהל כמו שלהם, ונדמה גם שמבחינה כספית אפשרויותיה מוגבלות יותר, אבל הדרך של המאמן שלה מבטיחה שהיא לא תוותר על כלום: לא על משחקים, לא על תארים. זה נורא מתסכל להיות קבוצה מצוינת ולהיכנע לארגונים גדולים - הקבוצה הכי טובה של בית"ר ירושלים שראיתי בחיי הייתה בעונת 1995/6, דווקא כשסיימה שלישית אחרי מכבי תל אביב ומכבי חיפה - אבל כל ניצחון הוא חגיגה. החוכמה בהפועל באר שבע העונה - ואני בטוח שאליניב ברדה יחדד את זה - תהיה לא להרגיש אנדרדוג. זה ההבדל בין קבוצה קטנה לגדולה, והפועל באר שבע היא מזמן מועדון גדול.
כמה דגשים חשובים: אין שום מחיר שיכול למנוע מחאתם אלחמיד להמשיך ולשחק לצד מיגל ויטור - גם בנבחרת - וזה משהו שאלונה ברקת צריכה להתאבד עליו. שתעביר את כל הצפון לדרום, שתחתים לו עוד שלושה נהגים שיסיעו אותו מכפר מנדא לבאר שבע כל יום, העיקר שלא ירגיש ניתוק מהבית. ההגנה של באר שבע עם השניים האלה עמדה בלחץ המטורף של מכבי חיפה באלוף האלופים ומסיימת שלושה משחקים באירופה עם ספיגה של שער אחד בלבד. באר שבע בהרכב מלא, עם אסטריט סלמאני כרכש, עם רותם חטואל כג'וקר, היא קבוצה שצריכה להעפיל לשלב הבתים של הקונפרנס ליג ואפילו יותר מזה, והיא בעיקר יכולה לתת פייט מטורף לפייט המטורף בלאו הכי שיהיה העונה בליגה.
3. 0:8 בשלושה משחקים בסיבוב מוקדם שלישי באירופה, כולל משחק חוץ מול קבוצה שוויצרית, זה משהו שלא מובן מאליו בכדורגל הישראלי החבוט, אבל אם כמובן מצרפים אליו את הופעות הנבחרת בליגת האומות ביוני ואת הופעות נבחרת הנוער ביולי באליפות אירופה, מקבלים משהו שהוא אנטי-תזה לנעשה בכדורגל שלנו (סאגת בית"ר ירושלים, רישיון העסק של אצטדיון שלמה ביטוח). ובכל זאת, בכל מה שקשור לעילית של הכדורגל הישראלי, זו שמורת טבע.
מעבר להכל, התפתחה פה תחרות שהיא אפילו מעל התחרות הטבעית על המגרש. התחרות ביציעים, ברשתות החברתיות, הויכוחים וההקנטות - שלא לומר נאצות - בין הקהלים, מחייבת את הבעלים לייצר קבוצה תחרותית שתגרום לקהל מאחריה לגרגר מהנאה, וזה אומר גם מאמץ גדול להצליח באירופה, בתקופה שבה הקבוצה עוד בשלבי הכנה לעונה. יכול להיות שכשזה יגיע לליגה, ישראל תיראה כמו הולנד, עם שלוש קבוצות איכותיות בלבד וכל השאר סטטיסטיות, אבל שלוש קבוצות זה יותר טוב מקבוצה אחת, בטח מכלום.
ישראל מדורגת כרגע במקום ה-11 העונה באירופה בניקוד ממשחקים אירופיים (7 ניצחונות, רק הפסד אחד, זה של נתניה לבשאקשהיר בשבוע שעבר) ובמקום ה-12 בשלוש העונות האחרונות. שני שלבי בתים - ובעניין הזה לישראל עדיף שחיפה תגיע לליגה האירופית ולא לליגת האלופות בה קשה יותר לייצר ניקוד - ואולי אפילו שלושה, יכולים להציב את ישראל במקום שלא הייתה בו בעבר, ותחייב מועדונים נוספים למצוא מקורות השקעה כדי להשתתף בחגיגה הזו. במובן הזה, גם הגומלין של מכבי תל אביב בסלוניקי בשבוע הבא וגם הפלייאוף בעוד שבועיים, הם קו פרשת מים קריטי להתפתחות של הכדורגל הישראלי.
עם הנבחרת הצעירה בפלייאוף היורו, עם נבחרת ישראל בקרב על עלייה לדרג א' בליגת האומות ופתיחת מוקדמות יורו 2024, עם נבחרת הנוער במונדיאליטו ואולי שוב באליפות אירופה, וכמובן הקרב התלת-ראשי בליגת העל - עונת 2022/23 עשויה להיות העונה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי.