"אולימפיאדה לא טובה ואני בורח להודו"

אריק זאבי מאוהב בחיים בישראל. הוא חי בהרצליה, שותה קפה ברמת השרון ומבסוט ממזג האוויר המדהים, מהאוכל הטוב ומהנשים היפות. בגיל 14, כשנסע בפעם הראשונה לחו"ל כג'ודוקא הוא עוד התרגש מהנסיעות ומהאווירה השונה, היום הוא לא מתלהב לטייל בין מחנות אימונים. בכלל, גם האנשים בארץ נראים לו הכי סבבה שיש. או כמו שהוא מנסח זאת: "יש אנשים שמגדירים את דרך ההתנהגות של האירופאים כנימוסית, מבחינתי זו התנהגות קרה".

זאבי יוצא בסוף השבוע למדינה קרה. גרמניה. לתחרות בדרג super A, שתערך בהמבורג. תוצאה טובה שם (מקומות 3-1) והוא לא צריך להשתתף יותר ב'סתם' טורנירים, אלא רק באליפות אירופה ובאליפות העולם, שם יצטרך להוכיח את עצמו שוב כדי לזכות בכרטיס לאתונה. אבל לזאבי עצמו אין ספק לגבי ההעפלה, המטרה לקראת אתונה היא אחת - זכיה במדלית זהב. אחרת, כמו שהוא אומר, הוא עוד עלול לפרוץ בבכי. ככה, עם כל ה-100 ק"ג שלו, הוא יעמוד בצד המזרן ויזיל דמעות. כי שהוא מפסיד, הוא תמיד בוכה.

אריק מה שלומך?

"הצוואר כואב לי. יש לי פריצת דיסק בצוואר ואני עובד עם פיזיותרפיסט כדי להימנע מניתוח. זה מפריע לי מאוד, אבל היום רמת הסבל היא נסבלת. אני לא רוצה להגיע למצב של ניתוח. מבחינה מקצועית אני נמצא כרגע בכושר טוב. אני לא נמצא בשיאי, אבל אני לא צריך להיות בשיאי בשלב הזה. אני מגיע להמבורג ביום שבת כדי לבדוק בדיוק באיזה כושר אני נמצא ביחס לאחרים, כי מגיעים לשם כל המובילים".

ומה שלום מצב הג'ודו בארץ?

"אנשים חושבים שג'ודו בארץ מעניין את האנשים רק באולימפיאדה וזה לא נכון. יש היום אלפי ילדים שמתעסקים בג'ודו ברחבי הארץ. הג'ודו הולך חזק בצרפת שם מתאמנים מיליון איש וביפן, שם מתאמנים שמונה מיליון. כמובן שרמת החשיפה, כמו בכל המקומות בעולם, היא נמוכה. אין מה לעשות, אנחנו לא כדורגלנים. התקשורת דוחפת פה את הכדורגלנים ולא מנסה ליצור אפילו עניין סביב הג'ודו. אני מבין מצד אחד את התקשורת, כי על ג'ודו אין מה לכתוב כל יום. מה יכתבו: 'היום אריק זאבי התאמן יפה'? אבל אני טוען שצריך לחנך לצפייה בג'ודו".

עוד פעם הספורטאים האולימפים בוכים על חשיפה, לא נמאס לכם?

"תשמע, אני האחרון שצריך לבכות על חשיפה. אני הצלחתי לפרוץ לתוך הקונצנזוס לא רק הספורטיבי, אלא הרחב. השם שלי התחיל להופיע במדור הרכילות, כמובן שהכל בזכות איתן אורבך (צוחק), ואנשים מכירים אותי ומזהים אותי. חלקם קוראים לי 'גד זאבי', אבל לא משנה. אני חושב שהבכיינות הזו כמו שאתה קורא לה, נובעת ממקום מחושב. אנחנו יודעים שזאת הדרך שלנו למשוך תשומת לב, להשיג ספונסר או סתם תשומת לב להישגים שלנו. את האנשים פה מעניינת רק האולימפיאדה. מקום ראשון באליפות העולם לא מעניין אותם, רק אולימפיאדה."

אז זה כבר משהו דפוק בחובב הספורט הישראלי, לא?

"תראה, זה מה שמתסכל בישראליות בכלל. אנשים שטובים בספורט כשהם ילדים, פונים ברובם בהמשך למקומות אחרים. משפטים, מחשבים. כי הם יודעים שבספורט הם הולכים לעבור מסלול ארוך וקשה, מבלי שאף אחד באמת יתייחס אליהם ויותר מזה, הם לא יזכו לכבוד שמגיע להם כספורטאים. גם הכדורגלנים זוכים להערצה, אבל לא לכבוד. היחס לכדורגלנים כאן הוא לא פורפורציונאלי להישגים שלהם. וגם התדמית שלהם לא מי יודע מה".

אז למה בכלל שילד ילך לג'ודו?

"ילד הולך לג'ודו כי זה חוג כמו כל החוגים. בדרך כלל האמא שולחת אותו שיעבוד על קואורדינציה, ביטחון עצמי או כי זה מה שקרוב לבית. אלה שממשיכים בענף, כמוני, עושים את זה כי זה כבר הופך לעניין אישי. כי אתה רוצה לנצח, אתה הופך לכזה ששונא להפסיד. אני איש תחרותי ברמות שהפסד מבחינתי זו השפלה. המחשבה שהרגע הפילו אותי לריצפה, והאיש שעומד כרגע מעליי ניצח אותי, מטריפה אותי".

תשמע, ברור שאתם תחרותיים. אתם לבד על המזרן ואתם רוצים להיות הטובים בעולם בענף שלכם לא בארץ. אבל מי לא שונא להפסיד? אני שונא להפסיד בכדורגל ביום שישי בשכונה.

"אתה בא לזה ממקום אחר. אתה שונא את ההפסד. אני אוהב את הניצחון, את המחשבה שאני הכי טוב במה שאני עושה. הספורטאים האולימפים שינו פה את הגישה, והכדורגלנים רק עכשיו מגיעים אליה. אנחנו כבר לא מסתפקים בעלייה לגמר או בהשתתפות. אנחנו רוצים מדליות. זהב. וזה מה שמתסכל. אנחנו לא נלחמים פה על לקחת את אליפות ישראל, אנחנו נלחמים פה על התואר העולמי ובכל זאת - לאף אחד לא ממש איכפת".

אבל אתה יודע, מכבי ת"א זכתה פה באליפות אירופה בכדורסל, הפועל תל אביב הגיעה לרבע גמר גביע אופ"א. הוצבו פה רפים גבוהים.

"נכון וזה מעולה. אבל אנשים חושבים שבענפים האולימפים פתאום נהיה פה יותר קל לזכות. הם לא מבינים שמה שקרה זה שהשתנתה פה שיטת האימון, שהגיעו לכאן אנשים שאוהבים להיות מאמנים, שמבינים שלהיות מאמן זה כבוד ולהקנות לאנשים את היסודות זה דבר מכובד. אבל זה דבר מכובד רק במקום ממנו הם הגיעו".

יפה, אז ברור שהעלייה הרוסית שפנתה לספורט שינתה פה את התמונה, אבל עדיין הרבה דברים דפוקים כאן מהיסוד.

"שוב, זה נובע מהמקום הזה שלהיות מאמן בענפים אולימפים ובכלל זה לא מקצוע, זה כאילו לא חשוב. בגלל זה הרמה פה הייתה ועודנה נמוכה בכמה וכמה מקצועות ספורט".

אז אחרי שתפרוש, אתה מתכוון לאמן?

"לא. אני חושב על זה שיש לי הרבה מה לתת ואני יכול לבנות תוכנית אימונים לילד, אבל בהמשך, מחוסר תקציב או מחוסר עניין, מישהו כבר ידאג שהילד הזה לא יגיע למקום הראוי לו. זה מייאש. אני לומד משפטים עכשיו ואני רואה את עצמי בעתיד מייצג ספורטאים ודואג לשמור על הזכויות שלהם. זה מה שמושך אותי.".

אז בעצם אתה די מבואס מישראל.

"ממש לא. היחס לג'ודו ברוב המקומות בעולם הוא גרוע. רק בצרפת וביפן ג'ודוקאים זוכים לאהדה. אני מסתכל בגדול על הענף שבו בחרתי לעסוק ועל הענף שבו התאהבתי. אני מדבר באופן כללי על אנשים שמתעסקים בג'ודו. בארץ שלנו אני מאוהב. חשבתי פעם לחיות בחו"ל, ואני מבין אנשים שעושים את זה, אבל יש לנו אחלה מדינה. ואתה יודע מה? כשהייתי בסידני, הבנתי כמה הציבור מת שנצליח. הבנתי שאנחנו עושים ממש טוב לאנשים על הלב. זה נשמע כמו קלישאה איומה, אבל הרגשנו כולם שכל העם מאחורנו. אני פטריוט. עכשיו שכהנמן(מהכלכלה) זכה בנובל שמחתי, שאנחנו מנצחים בשחמט אני מאושר".

בערך בשלב הזה, נכנס לבית הקפה ילד קטן ובלונדיני, מהסוג שמוצאים בכמויות ברמת השרון, המקום בו נפגשתי עם זאבי שמתגורר בהרצליה. הילד התקרב לזאבי ובתנועת קארטה צעק לעברו: "אייה או" וברח. זאבי צוחק, "אתה מבין, הוא בכלל עשה תנועות של קראטה".

טוב אריק לקראת סיום, אפשר לדבר על מדלית זהב?

"אפשר לדבר על לעשות את המקסימום. אפשר לדבר על זה שאני מבטיח שאני לא אלך עם נערת ליווי ערב לפני ועל זה שאני לא לוקח בחשבון הפסד. אולימפיאדה לא טובה ומאתונה אני לוקח טיסה ישירה להודו, בורח לכמה חודשים עם עצמי".