לאורך השנים, נבחרות ישראל תמיד הורגלו לחשוב ולשחק בתור אנדרדוג. זה בא לידי ביטוי בפן המנטאלי ובפן המקצועי. במנטלי - כשהיו מדברים איתנו השחקנים, והמילים השולטות היו צה"ל, מלחמה, והאירופאים אנטישמים; ובמקצועי - כשסגנון המשחק מותאם לגארדים, ומייצר הרבה לחץ על הכדור ובלאגן שמטרתו לטשטש את הבדלי האיכות, להתיש ולבלבל את היריבה, שנתפסת מלכתחילה כעדיפה.
בשנים האחרונות, המשוואה השתנתה ונשברה, והקמפיין של נבחרת העתודה ממחיש זאת היטב. אמנם עברו שלוש שנים מאז הפעם האחרונה שבה התקיימה אליפות אירופה עד גיל 20, ומשתי הזכיות הרצופות ב-2018 ו-2019 לא נשארו השחקנים או המאמן, אבל ישראל הגיעה לטורניר בפודגוריצה כפייבוריטית וכמועמדת לתואר. לכן, גם רף הציפיות נבנה בהתאם.
נבחרת העתודה הנוכחית היא לא נבחרת ישראלית טיפוסית גם בסגנון המשחק שלה. לא בכל דור אנחנו מגיעים לטורניר אירופי עם שחקן בגובה ובנתונים של גלעד לוי, מה שדורש מהמאמן אורן אהרוני לבצע התאמות התקפיות והגנתיות - בניסיון למקסם את הדקות שלו על המגרש (וגם לנסות ולמנוע ממנו להסתבך בעבירות מיותרות).
המשחק בשמינית הגמר נגד סלובניה היה רגע מפתח. בנוסף לקרב על העלייה לרבע הגמר, הניצחון הבטיח לנבחרת גם את ההישארות בדרג א' ומנע קרבות מייגעים במשחקי הדירוג. לא בכדי נשמעה אנחת הרווחה מפיו של פיני גרשון בתום המשחק.
הבטיחו לנו שנגד טורקיה זו כבר תהיה אופרה אחרת, אבל האמת היא שישראל שלטה במשחק כמעט לכל אורכו. הביטחון העצמי של השחקנים בכחול-לבן, יחד עם השקט הנפשי שהקרין הספסל, עזרו לנבחרת לצלוח גם את הדקות הפחות טובות, כאשר נדמה היה שהטורקים חוזרים למשחק בסערה ועומדים לנצח.
בחזרה לפייבוריטים. ניכר שהשחקנים שלנו מובילים ברמת הכישרון והיכולת, ולא נופלים ממקביליהם בנבחרות האחרות, בעוד הצוות המקצועי יודע לנהל, לתמרן ולהחביא את החסרונות - בין היתר באמצעות ההגנה האזורית של אהרוני, שמוכיחה את עצמה לאורך כל הטורניר.
אז עכשיו, רגע לפני שחזור הגמר מתל אביב נגד ספרד, והפעם בחצי הגמר, נבחרת העתודה של ישראל יכולה להסתכל במראה ולחשוב שאולי אנחנו באמת טובים, מוכשרים וראויים להיות בצמרת האירופית; כנראה זו לא רק אשליה שנבנתה על ידי דני אבדיה.
נקווה שישראל תצליח לשמור על ההמשכיות בשבת, ותזכה בניצחון שייתן לשחקנים הזדמנות ללכת עד הסוף בעוד טורניר מוצלח; וגם, שלנו תינתן ההזדמנות להמשיך ולצפות בחבורת ילדים מרגשת, תוצרת הארץ, שעולה יום אחרי יום ומתמודדת ללא פחד ועם רצון עז לשמור על התואר ולזכות בו בפעם השלישית ברציפות.