הרבה לפני זהבי: הקאמבקים הגדולים בכדורגל הישראלי

החזרה של ערן זהבי אחרי עונות נדודים בסין בהולנד למכבי ת"א מטלטלת את שוק ההעברות הקיץ ותטלטל גם את הכדורגל הישראלי בעונה הקרובה. היא גם דרמטית נוכח ההצעות - המתגמלות - שהיו לו ממדינות וקבוצות אחרות. השאלה היא איפה הוא נכנס ברשימת הקאמבקים הכי גדולים בכל הזמנים בכדורגל הישראלי. בואו נדרג, ואחר כך נחשוב.

אלי יאני הוא אחד משלושת הכובשים הגדולים של הפועל כפר סבא בכל הזמנים, עם 99 שערי ליגה. יש לו שישה תארים בשלוש קבוצות שונות, הוא גם זכה בתואר מלך השערים ו-6 פעמים היה מלך השערים של כפר סבא בליגה, רק ישראל פוגל היה פעם אחת יותר.

עם כפר סבא הוא זכה כשחקן צעיר בגביע ואחרי שתי עונות באליפות היסטורית ואז החליט לעזוב ולעבור לעיר הגדולה. תחילה זכה באליפות עם הפועל תל אביב. הוא היה בנבדל פסיבי כשמשה סיני מצא את גילי לנדאו במשחק האליפות מול מכבי חיפה, חזר אחרי המשחק לכפר סבא, ושוב יצא לבית"ר ירושלים ואיתה זכה בגביע המדינה. עמוס בתארים מכל הסוגים, בגיל 30, שב יאני להפועל כפר סבא. לא הייתי טורח להתעכב על כך אלמלא זכה יאני בעונת הקאמבק האחרונה שלו בגביע המדינה - תוארה האחרון - נפצע, הקבוצה ירדה ליגה והוא הלך לשחק בליגה השלישית עוד עונה וזהו. נפרד עם תואר.

סיני עזב את הפועל תל אביב עוד פעם, אחרי הירידה ב-1989, וחזר אליה כמנג'ר-שחקן אחרי האליפות עם בני יהודה. זה פחות נחשב מאשר העזיבה שלו בקיץ 1987 לבוורן הבלגית, ההיתקלות הראשונה שלו כלגיונר במאמנים האירופיים התובעניים, והרצון שלו לחזור לארץ. סיני הוא כמובן גדול שחקני הפועל תל אביב בכל הזמנים והקאמבק שלו בעונת 1987/8, שהניב 8 שערים ו-9 בישולים בחצי עונה, הביאו להפועל אליפות הזויה, בעיצומו של משבר כלכלי קשה שהוליך אותה גם לירידת ליגה כעבור עונה.

יסלח לי יניב קטן, אבל ראובן עטר הוא השחקן הכי פופולרי ששיחק מכבי חיפה מאז ומעולם, אהוב הקהל. כשרובן עזב את הפועל חיפה אחרי המחזור השמיני כדי להצטרף לפרויקט של אלי אוחנה בבית"ר ירושלים, והוליך את בית"ר לסיבוב שני מדהים, איש לא האמין שדווקא אלי כהן, השריף, יצליח להוציא אותו משם אחרי 16 משחקים ולהנחית אותו בקרית אליעזר. רובן היה כבר בן 31, והיה ברור לכולם שהוא הולך לפרוש במדי מכבי חיפה. קאמבק מהסרטים. אבל חלום לחוד ומציאות לחוד. עטר הפך לשחקן ספסל בעידן אברהם גרנט ויורשו של גרנט, יצחק שום, כבר חשב שזה יותר מדי. עטר עזב למכבי נתניה, הפסיד את חוויית ליגת האלופות והשאר היסטוריה.

חיים רביבו מעולם לא שיחק במ.ס אשדוד. למען האמת זה מועדון שמוזג ב-1999 בין עירוני אשדוד להפועל אשדוד, בשעה שרביבו כיכב לצד מוסטובוי, קרפין ומאזיניו בסלטה ויגו. אבל רביבו גדל בהפועל אשדוד, לצד ג'קי בן זקן, וכשזה קרא לו אחרי הרפתקת גלאטסראיי, לחזור לארץ ולפרוש בחיק הקהילה שגידלה אותו, הוא עשה את זה. זה היה קאמבק מרשים: רביבו כבש שישה שערים ובישל שישה נוספים ב-13 משחקים ואז, ביום אחד, פשוט פרש מכדורגל, בגיל 31.

גיורא שפיגל היה מעל לכל ספק גדול שחקני מכבי תל אביב עד כניסתו במפתיע להסגר בינלאומי לפני הדרבי של עונת 1972/3. בבת אחת הוא הפך לפרסונה נון גראטה אצל היו"ר ג'רי בית הלוי, אבל הקהל היה צמא לחזרתו, בוודאי לאחר 5 עונות מוצלחות בליגה הצרפתית בה הפך לקפטן ליון והיה ב-11 של העונה כליברו. כשהגיע שפיגל לשחק בבלומפילד במשחק ראווה ב-1975, הקהל עשה לו ריגשי כמו שעשה לערן זהבי במשחק של מכבי תל אביב מול איינדהובן. ושפיגל חזר בסוף, לעונה אחת, בה זכה באליפות אך לא השאיר חותם. בעצם, מה שזוכרים לו מהעונה הזו זה שהוא נגח מהקורה בדרבי הגשום והתחיל את המהלך שבסופו קיבל אבי כהן חוזה בליברפול, הרים את הקרן ממנה כבש בני טבק שער אליפות בימק"א וכבש בחדרה שער שעבר דרך חור ברשת...

שפיגל עבר אחרי עונה להכח, ירד ליגה, עלה בחזרה עם בית"ר תל אביב, ופרש.

יוסי בניון לא חזר לדימונה וגם לא להפועל באר שבע, קבוצת הבוגרים הראשונה שלו, הוא חזר בגיל 34 לקבוצה שממנה יצא לאירופה. והוא חזר לאחר ששיחק בשלושה מששת המועדונים הגדולים בפרמייר ליג, הישג שאף שחקן ישראלי לא זכה לו. והוא חזר במקביל לכך שערן זהבי הפך למלך ליגת העל ואליניב ברדה הוביל את הפועל ב"ש לשנותיה הגדולות. למרות הרעש הגדול, בניון לא שינה את יחסי הכוחות בליגה, ויותר מכך, הוא לא החזיר את מכבי חיפה למקומה, ואחרי הגביע בו זכתה ב-2016, הראשון שלה אחרי 18 שנה, הודיע כי הוא עוזב ליריבה השנואה מכבי תל אביב. זה החריב את כל מערכת היחסים שהייתה לו עם אוהדי מכבי חיפה. בניון עוד עבר 4 פעמים בליגת העל, ולכן הקאמבק המתוקשר שלו, נמצא רק במקום החמישי.

כשאבי כהן נרכש על ידי ליברפול בקיץ 1979 תמורת 200 אלף ליש"ט, זו הייתה הזיה, אבל גם סיומה של תקופה. מרגע זה ועד שהגיע אברהם גרנט לקרית שלום בקיץ 1991, לא זכתה מכבי באליפות, ואפילו לא התמודדה עליה. הניסיונות של מכבי לקאמבק היו גדולים אפילו מזה של אבי כהן, שאחרי שנתיים וחצי בליברפול, החליט לחזור למכבי תל אבי ששילמה עליו חזרה 180 אלף דולר, אבל גם הוא לא הצליח לשחזר את הישגיה של הקבוצה, הגם שהמשיך להיות הקפטן שלה ושל הנבחרת.

הכמיהה אצל אוהדי מכבי תל אביב לקאמבק שלו הפכה אותו לאייקון גם כששיחק בחו"ל. זכור המשחק מול ניצחה מכבי לראשונה בתולדותיה את הפועל יהוד. זה קרה בבלומפילד, לעיני 1,500 איש, כשהאוהדים עומדים עם הגב למגרש ועוקבים בדריכות באמצעות הטרנזיסטורים אחרי הדיווחים על שער האליפות שכבש כהן במדי ליברפול לרשת אסטון וילה.

זה היה הקאמבק השלישי של נמני למכבי ת"א, כיוון שעזב להרפתקאות חו"ל באתלטיקו מדריד ודרבי קאונטי עוד קודם לכן, אבל מי זוכר. את הקאמבק שלו מגלות בת שנתיים בבית"ר ירושלים, בחסות גירושו (יחד עם טל בנין) מקרית שלו בקיץ 2003, כולם זוכרים. נמני חזר כמרטיר, קדוש מעונה, מי שהקהל החרים את המועדון בלעדיו ודחף להשבתו של הבן האובד. זה היה קאמבק שהושג אצל אותו בעלים שנפרד ממנו, ולווה בהבטחה לתפקיד מקצועי וכמובן בבניית סגל גלאקטיקוס שעונה בלעג "עגלאקטיקוס". הישגית, מכבי עם נמני לא הצליחה למנוע מבית"ר של גאידמק להשתלט על הכדורגל הישראלי והקאמבק הזה היה נטול תארים.

במדינה פחות מטורללת, הקאמבק הזה היה מקום ראשון - תיכף תבינו למה - אבל אחרי שש עונות בגנק הבלגית ואחרי שעזב בגיל 21 למכבי חיפה ומשם עבר להפועל תל אביב, חזר אליניב ברדה דווקא להפועל באר שבע, קבוצה שלא זכתה 37 שנה בתואר אליפות. ברדה חזר למדבר, תרתי משמע, אבל סחף אחריו שחקנים נוספים. החזרה שלו לחיק הקהילה ממנה יצא, הייתה נטולת פוזה. ברדה הפך את הפועל באר שבע לגורם בכדורגל הישראלי ושלוש האליפות הרצופות בהן זכה איתה בין 2016 ל-2018, הפכו אותה לאחד מחמשת (ואולי שלושת) המועדונים הגדולים בישראל, הוא שבר תקרת זכוכית. העובדה שפרש ממשחק פעיל כתוצאה מבעיה בלב, כשהוא לובש את מדי הקבוצה, רק מעצימה את הקאמבק המדהים הזה.

זה בוודאי הטירלול הגדול בתולדות הכדורגל הישראלי, שעל הדרך קוטף את פרס הקאמבק הגדול. אלי אוחנה, שהוביל קבוצה בלגית קטנה לזכייה בגביע אירופה, שהוליך את ישראל לעליה לשלב הפלייאוף למונדיאל, שזכה בפרס השחקן הצעיר המצטיין באירופה (על חשבון ז'אן פייר פאפן), החליט לחזור לבית"ר ירושלים, דווקא בליגה השנייה. נכון, אם ליו"ר יוסי שפרלינג היה את הממון להגשים למנג'ר משה סיני את החלום, אוחנה עוד היה מגיע להפועל תל אביב - ועושה זהבי לפני זהבי - אבל ליורם גלובוס היה יותר כסף, ואוחנה חזר הביתה, העלה את בית"ר (כשהוא כובש 17 שערים, מתוכם שתי רביעיות) חזרה לליגה הראשונה, זכה איתה באליפות שנייה (הראשונה הייתה איתו) בתוך עונה ובעוד שתי אליפויות (אחת כפצוע), כשהוא קוטף את תואר כדורגלן העונה 13 שנה לאחר שזכה בו בפעם הראשונה. אין כל ספק, קאמבק שלא היה כדוגמתו.