"לצערי אין לי הרבה זיכרונות מאבא שלי", לוקח יאיר אזולאי נשימה עמוקה. "הייתי רק בן 6 כשהוא נהרג והזיכרונות כמעט לא קיימים. אולי קצת שהוא לוקח אותי לטיול באופניים או כשהוא שם אותי על הכתפיים ואנחנו הולכים לראות כדורגל, אבל זה אולי גם תמונות שאני מחבר לעצמי בניסיון לזכור ממנו כמה שיותר".
אזולאי (44) ששימש בעונה המוצלחת של האדומים אשדוד בליגה הלאומית כמנהל מקצועי וכמאמן בצוותא עם עידן שריקי, רשם קריירה עשירה מאוד של 20 שנות פעילות כבלם ושיחק במגוון קבוצות. לא רבים מכירים את סיפור חייו, כמי שאיבד את אביו, כשהיה בסך הכל בן 6.
אני שואל אותו שלשום לקראת יום הזיכרון את אחת השאלות הכי קשות לבן שאביו נהרג בצבא. האם היה מעדיף להיות יותר מבוגר כשאיבד את אביו ואז ליהנות מיותר שנים במחיצתו עם יותר זיכרונות, או שמא זה היה יותר קשה כי אז הגעגוע למשהו הרבה יותר מוחשי, לא היה מרפה. "זו באמת שאלה קשה", הוא עונה. "לאבד מישהו כשאתה כבר מבוגר, זה נראה לי הכי קשה שיש. אבל אני יכול להגיד לך עלי, שהייתי רק בן 6, ועל האחים שלי שהיו קטנים ממני, שזה כל כך קשה לי לגדול בלי אבא. זה כל כך עצוב ובמיוחד כשאתה גדל ואתה מבין כמה דברים הפסדת בדרך. במיוחד היום כשיש לי ארבעה ילדים, אין לי יום שבו משהו לא מזכיר לי את מה שאיבדתי. גדלתי לתוך החלל הזה שאין לי אבא. אולי אם הייתי יותר מבוגר כשזה קרה, יכולתי להגיד שנהניתי ממשהו. במקרה שלי, לא נהניתי בכלל. לא הספקתי ליהנות מזה שיש לי אבא. מה אתה זוכר כשאתה בסך הכל בן 6?".
מותו של מקסים אזולאי, אבא של יאיר, אירע ב-4 בנובמבר 1983, במה שכונה אסון צור השני. לאחר מלחמת לבנון הראשונה מכונית תופת התפוצצה ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור וגרמה ל-60 הרוגים, בהם 16 שוטרי מג"ב, 9 חיילי צה"ל ו-3 אנשי שב"כ. הוא נקרא אסור צור השני, כיוון ששנה קודם ב-11 בנובמבר 1982, אירע אסון צור הראשון שבו נהרגו 91 אנשים. "לא הייתי בהלוויה של אבא בגלל שהייתי כל כך קטן, אבל ממה שאני זוכר מסיפורים זה היה יום אבל באשדוד כי שלושה מבני העיר נהרגו באסון. אשדוד היתה אז עיר קטנה, אולי בת 50 אלף תושבים, וכולם הכירו את כולם. המוות של אבא השאיר את אימא שלי אלמנה צעירה מאוד עם שלושה בנים קטנים. לתוך המציאות הזו גדלתי".
יש לך היום ארבעה ילדים. שניים כבר חצו את הגיל שבו איבדת את אביך. זה ישב לך בראש כשהם הגיעו לגיל 6?
"חד משמעית, כן. כשהבת הגדולה שלי הגיעה לגיל 6 וכשהבן אחריה הגיע לגיל 6, שאלתי את עצמי איך אני לא זוכר הרבה מאבא שלי. הרי שני הילדים הגדולים שלי עברו המון איתי עד גיל 6. שאלתי את עצמי למה אין לי מספיק זיכרון מאבא. יש לי בן קטן בן 3 ועברתי איתו מלא עד היום. אז איך אני לא זוכר מספיק דברים מאבא? אולי זה דרך העולם, אבל זה קשה".
מקסים אזולאי אהב כדורגל אבל לא שיחק כדורגל. יאיר נשאב למשחק גם דרך הדודים שלו, האחים של אביו, ודרך המשפחה הגדולה של אימו. הוא התחיל לשחק בילדים של הפועל אשדוד. רגע אחד הוא זוכר במיוחד. "כשהייתי בן 11 ושיחקנו בגמר גביע המדינה נגד הפועל תל אביב, היתה חגיגה ענקית סביב הקבוצה שלנו. אני זוכר שכל האבות של החברים שלי ירדו לדשא אחרי המשחק והצטלמו עם הבנים שלהם ואני חיפשתי את אבא שלי שכמובן כבר לא היה איתנו. תראה, אני היום בן 44 וזוכר את המקרה הזה לפני 33 שנה. זה צרוב אצלי מאוד חזק בלב. יחד עם זה הבנתי מהר מאוד את החיים וככל שאני מתבגר אני מרגיש יותר שהוא איתי. אפילו שזו רק רוח או נשמה, אני מרגיש שאבא איתי. הכאב שלי היום אפילו יותר עומק, כי יש לי ארבעה ילדים. היום הוא חסר לי אפילו יותר, למרות שאין לי ממנו הרבה זיכרונות".
תמיד היית היחיד בחבורה שאיבד אבא בצבא?
"כן. לא היו לי חברים בבית הספר או בקבוצת הכדורגל שאיבדו אבא. המקרה שלנו היה מאוד מוכר בעיר, כי נותרנו שלושה ילדים קטנים בלי אבא שלא חזר מלבנון. לצערי המדינה ממשיכה לדמם ולרוות שכול והמספרים רק גדלים כל הזמן. כל שנה מתווספות עוד משפחות שכולות לרשימה הארוכה הזו. אבא היה בן 29. הוא היה שיריונר. היה תותחן והיה במבנה שם כשמכונית התופת התפוצצה. הוא נהרג במקום".
דיברתם הרבה בבית על השכול?
"דיברנו. יש לנו משפחה מאוד גדולה, אז מדברים. עדיף לדבר על זה וללמד את הילדים. לא כולם פתוחים לנושא. זה מאוד רגיש במשפחה אבל יש אנשים במשפחה שכן יכלו לדבר יותר".
איפה אתה מרגיש שיש לך צלקת? איך המוות והשכול השפיעו עליך?
"למדתי לחיות עם השכול, כמה שזה קשה. הבנתי שהחיים צריכים להימשך. בהתחלה הייתי שואל למה זה קרה דווקא לי. אבל האמונה והחיים לימדו אותי שזו המדינה ולצערי משלמים כאן מחיר. זו צלקת לכל החיים. אין יום שלא עולה משהו. אין יום שלא עולה חצי מחשבה. משהו קטן. מספיק משהו שצץ במהלך היום ואני חושב עליו. אין לי זיכרונות אבל אני עדיין מרגיש שאבא היה איתי".
אימא המשיכה בחיים לגדל אתכם לבד.
"אימא החליטה להישאר לבד ללא בן זוג. היא לא התחתנה ולא היה לה גם בן זוג והיינו שמחים אם היתה מוצאת מישהו כי להיות לבד זה לא כיף. היא היתה בת 23 כשאבא נהרג ונשארה אלמנה צעירה מאוד. היא היתה ילדה למעשה. מה זה גיל 23? לקח לה הרבה שנים להתאושש והיא נאלצה לגדל אותנו לבד למרות שהיו לנו משפחות מהצד של אבא ואימא שעזרו מאוד. משפחה גדולה זה קרש הצלה. זה עזר לנו המון".
אני מניח שמקרה כמו זה של הקיאקיסט ברק לופן שנרצח בפיגוע בפאב האילקה בחודש שעבר והותיר אלמנה עם שלושה ילדים קטנים, ממש מקפיץ אותך.
"וואוו, אתה לא יודע כמה אתה צודק. זה הרי מקרה כל כך דומה לזה שעברנו כשהאבא נהרג והאישה נשארה עם שלושה ילדים קטנים. כל מקרה של שכול, מוות מקפיץ אותי. אם זה איבוד של ילד, אני נזכר בסבתא וסבא שלי שאיבדו את אבא שלי. אם זה כמו המקרה של ברק לופן שנרצח, אני חושב על הילדים שלו שיצטרכו לגדול בלי אבא כמו שאנחנו גדלנו. הדקה הזו שאתה קורא על אירוע כזה, מפלחת לי את הבטן. כל מקרה של פיגוע או מוות, מרסק אותי לכמה דקות ואחרי זה אני מתאושש".
יום הזיכרון הוא משהו שמקל עליך? מה יש ביום הזה שהוא שונה ממה שיש כל השנה?
"כל יום בשבילי הוא יום הזיכרון. אבל יש ביום הזיכרון תמיכה של כל המדינה שמתאגדת סביב המשפחות שנפגעו כל כך. זה שהמדינה מתאגדת סביב האנשים שנהרגו על קדושת הארץ, עוזרת לי. היום הזה לא הופך אותי לעצוב יותר, אבל באופן טבעי התמונות עולות ועולים הסיפורים אז זה יום מיוחד. יום קדוש. כולם נזכרים ועצובים וזה הופך אותך לעוד יותר עצוב".
כמה פעמים בשנה אתה עולה לקבר של אבא?
"יוצא לי די הרבה. אני מגיע בראשי חודשים, באזכרות כמובן. אומרים על חיילים שנהרגו שהם גיבורי מלכות, אז אני מבחינתי רואה את אבא שלי כגיבור מלכות. כשאנשים נוסעים לרבנים לקבל ברכה, אני נוסע לקבל ברכה מאבא שלי ליד הקבר שלו. אני מתפלל שם. אני מדבר איתו. אני מרגיש שהוא איתי, שם. גם אם יגידו לי שזה לא נורמלי מה שאני מרגיש, אני עדיין מסתייע בזה. הדקות שאני לבד ליד הקבר שלו, עוזרות לי מאוד. זה מה שנותר לי".
ילד, אישה שכולה, הורים שאיבדו בן. איך אתה ממפה את מפת הכאב שעברתם?
"אימא שלי היתה כמו לביאה שנלחמה על הגידול שלנו. סבתא וסבא שלי לא חוו יום אחד של אושר אמיתי אחרי שאבא שלי נהרג. גרתי אצל סבתא שלי לא מעט וחוויתי איתה המון רגעים. גם כשהיינו הולכים לחתונות במשפחה, היא תמיד היתה אומרת שהכל היה מושלם אבל גם שזה לא יכול להיות מושלם כי אבא שלי לא איתנו".
תאר לי בר מצווה בלי אבא.
"לא נורמלי. לא בר מצווה, לא חתונה, לא חופה. דמעות, כאב בגרון. בחתונה שלי היה קשה לי שיזכירו את זה. כשאחי התחתן היה לי מאוד קשה. גם עכשיו הדמעות חונקות אותי. בחתונה של אחי הקטן סטיב היה לי קשה שהזכירו את זה. היה לי מאוד קשה".
היו במשפחה המורחבת ילדים שהלכו בטח לקרבי.
"בוודאי. המשפחה מאוד גדולה. תמיד יש פחד וחשש מוגבר בגלל מה שעברנו. בגלל הטראומה שחווינו. אבל אנחנו מבינים שאין לנו מדינה אחרת ואנחנו מוכנים להילחם בשבילה".
לא היית קרוב בוודאי לקרבי בגלל שאיבדת אבא וכיוון ששיחקת כדורגל ובכל זאת איך תרגיש אם הבנים שלך ירצו ללכת לקרבי בעוד כמה שנים?
"לא הייתי רוצה למנוע מהם את זה. אם הם ירצו, אני אכבד. אני אשמח אם לא יבקשו, אבל אכבד כל דבר כי מוות יכול לתפוס אותך בכל מקום. נכון שבקרבי אתה יותר חשוף, אבל לצערנו זה יכול לתפוס אותך כמו שראינו בבר בדיזנגוף במרכז תל אביב".
השכול חישל אותך או החליש אותך?
"אין ספק שחישל אותי. ידעתי שהחיים ממשיכים ואתה צריך לעזור לעצמך, לעזור בבית. להיות גבר. הפצע קיים ואתה לא יכול לשנות אותו אבל אתה צריך להפוך אותו לאתגר. לשמחתי היתה לי תמיכה מהמשפחה, מאימא שלי וכמובן מזה שאני אדם מאמין. אם לא הייתי חזק, הייתי שוקע".
סיפרת על החיסרון שלו אז בקבוצת הילדים של הפועל אשדוד כשזכיתם בגביע. אני מניח שגם בגיל הבגרות ההיעדרות שלו, היתה מורגשת.
"בוודאי. בקריירה המקצוענית ברור. כשהגעתי בפעם הראשונה לליגת העל רציתי שהוא יהיה איתי. כשהגעתי לגמר הגביע עם בני יהודה. ברגעים המכריעים בפלייאוף של העונה שעברה עם הפועל אשדוד, אני יכול לספר לך משהו שמעטים יודעים, הייתי נוסע לקבר שלו לפני כל משחק בפלייאוף העלייה. לפני כל משחק נסעתי וביקשתי ממנו שיעזור לי לשמח כל כך הרבה אנשים שרצו שנעלה ליגה. האמנתי שאם אני הולך אליו, זה יברך אותי ובאמת עשינו ארבעה ניצחונות. ארבע פעמים עליתי לקבר שלו בפלייאוף וארבע פעמים ניצחנו. אני לא עושה את זה כל הזמן כי אני מאמין בעבודה קשה ותוצאות במגרש אבל בעונה שעברה משהו גרם לי ללכת ולהגיד שהברכה לא תזיק".
גם העונה הצלחתם בליגה הלאומית מעל המצופה.
"זו עונה מדהימה מה שעשינו. עם טלטלה כזו. עם פירוק. עם מאמן שהלך הביתה ואם הגענו למצב ששניים, שלושה משחקים לתום העונה עוד היה לנו סיכוי כלשהו לעלות לליגת העל, זו הצלחה מסחררת. איש לא יכול היה לנבא שנעשה כזו עונה מוצלחת עם כל מה שעברנו".
נשאר עוד מחזור אחרון.
"אני מקווה שננצח את הפועל פתח תקווה בסוף השבוע ונסיים במקום הרביעי. זו תהיה חותמת לעונה אדירה של קבוצה שעלתה מליגה א' ועברה כל כך הרבה אירועים ובכל זאת סיימה נהדר".