הפעם האחרונה שבה פורסם טור שלי הייתה מספרטה, עיירה קטנה אי שם ביוון, 3 שעות מאתונה. בימים אלו אני כותבת לכם מליטא המקסימה. לא רחוק מאוקראינה ובלארוס, אבל אל תדאגו, הכול בסדר.
אז מה קרה בחודשים האחרונים? בגדול, נאלצנו לפרק חיים שלמים שרק התחלנו להקים ביוון, לחזור לישראל תחת ענן של חוסר ודאות ולעבור (שוב) למדינה חדשה ולחוות התחלה חדשה. אבל בואו נעשה סדר ונתחיל מהתחלה.
מאחורי כל מעבר נוצץ וזוהר לחו"ל יש הרבה ביורוקרטיה, כזו שלא מדברים עליה בתקשורת. זה הרי קצת פחות סקסי לספר על טפסים, שגרירויות, בנקים, אבל בסופו של יום אלו החיים. אז עברנו ליוון, וכמו כל אזרח ישראלי יש לנו אישור לשהות באירופה עד 90 יום בשנה קלנדרית. מעבר לכך, יש צורך בויזה, עניין שנמצא כמובן באחריותה הבלעדי של קבוצת הכדורגל של השחקן.
כאן, בכובע אחד כאשתו של שחקן ובכובע השני כסוכנת שחקנים, האחריות שלי כפולה ומכופלת, מנטלית ובירוקרטית. עם הגעתי ליוון, מיד דיברתי עם מנהל הקבוצה והמנכ"ל לוודא שהעניינים מטופלים, ובראש ובראשונה הוויזה. לרוע מזלנו, צליל הגיע ליוון כבר בחודש ספטמבר והעונה התחילה רק בחודש נובמבר. בימים אלו, כחודשיים עד שהעונה נפתחה, הליגה עברה הרבה שינויים, בהם החוקה, מבנה ומספר הקבוצות המשתתפות, כך שלא היה ניתן לטפל באופן מוחלט במגוון העניינים הבירוקרטיים. כשהליגה ממש מתארגנת ונבנית מחדש, יש הרבה חוסר וודאות.
אבל את שעון הזמן לא מעניין חוסר ודאות. כך עברו להם חודשיים בלי שיכולנו באמת לקדם שום עניין בירוקרטי. נשאר עוד חודש וצליל עדיין ללא ויזה. מצד אחד לא נשאר הרבה זמן, אבל מספיק כדי לטפל בעניין ביעילות. תאמינו או לא, כאישה וכסוכנת הראש כבר עובד קדימה והמסקנות שהגעתי אליהן לא הובילו לתמונה חיובית - ליגה שעדיין לא יצאה לדרך, ידיעות בתקשורת היוונית על קבוצות שעדיין מנהלות משפט מול ההתאחדות היוונית כדי להוכיח שיש ביכולתן לעלות לליגה השנייה, עניינים בירוקרטיים שתקועים ועוד. הרגשתי שדברים הולכים להשתבש. בכל אותם ימים אני מבצעת שיחות על שיחות עם עורך הדין מטעם הקבוצה, עם מנהל הקבוצה וגם עם הבעלים על מנת לקדם מה שאפשר בצד הביורוקרטי.
הימים עוברים. מבנה הליגה ביוון מתחיל להסתדר וקיבלנו הודעה שנקבע תור לצורך הוצאת ויזה לעוד שבוע. ציפיתם שארגיש הקלה, נכון? אז לא. סמוך למועד התור החל גל קורונה בקבוצה, צליל היה חייב להיכנס לבידוד ולפיכך לא היה יכול לגשת לתור המיוחל במועד המתוכנן. התור נדחה, שוב. העליתי הילוך בחיפוש קבוצה חדשה, ימים מול האינסטט, נתונים וסטטיסטיקות. היו כבר כמה כיוונים עתידיים, אבל לא משהו קונקרטי. צליל לא ידע כלום.
בינתיים, השהות של צליל ביוון כבר חצתה את רף 90 הימים, כלומר כרגע הוא פשוט שוהה בלתי חוקי ביוון ועדיין ללא ויזה. המצב נראה לי הזוי. לא הגיוני ששחקן ישהה באופן לא חוקי במדינה והכול יתנהל כך על מי מנוחות. עשיתי אחד ועוד אחד, דיברתי מיד עם עורך הדין של הקבוצה, הדגשתי שוב את המצב, הוא הרגיע אותי ואמר שמכיוון שפתיחת הליגה התעכבה כל הזרים קיבלו הארכת שהות ביוון והכל בסדר, צליל חוקי והוא יקבל ויזה. אלא שהאינטואיציה שוב עבדה. שאלתי אותו שנית אם הוא בטוח במה שהוא אומר, הוא מצידו כבר התחיל להתעצבן שאני מפקפקת בו ככה - הרי הוא עורך דין, תושב יוון ו"כבר שנים בתחום הכדורגל". דיברתי גם עם הסוכן היווני שעזר לנו בכל המעבר, גם הוא ביטל את דאגותיי והפציר בי להיות רגועה, אז נרגעתי, ובינתיים הגברתי את המגעים שניהלתי עד אותו רגע עם מספר קבוצות בחו"ל. הבנתי שזה כבר לא עניין של "אופציה ליתר ביטחון". הלב שלי פשוט לא היה שקט.
התור הגיע, סוף סוף. גם אני בתקופה זו כבר נמצאת קרוב ל-90 יום ביוון, ללא ויזה. אצטרך לעזוב ממש בעוד מספר ימים בלית ברירה. מבירור שערכתי עם עורך דין מקומי הוא אמר לי שברגע שבעלי יקבל ויזה אני יכולה להגיש בקשה באופן מיידי, ולאחר הגשת הבקשה יכולה להמשיך לשהות ביוון עם מספר אישור מיוחד שיינתן לי על ידי הממשלה.
ואז התממש מה שחששנו ממנו יותר מכל.
בשלב זה נאמר לנו שמכיוון שצליל כבר שוהה באופן לא חוקי ביוון, לא בטוח שהוא יוכל לקבל ויזה. הקבוצה ניסתה לעזור, כולם התערבו בעניין, כולל הנשיא, הבאנו מסמכים, הקבוצה הסבירה שהתור נדחה בגלל הקורונה והביאה מסמכים שהעידו על אותו גל חולים. לאחר מספר ימים של שיחות ובירורים גם עורך הדין חזר אלינו עם תשובה: "יש לנו בעיה חמורה" - זה היה הנוסח המדויק של מילותיו. בי היה קול קטן שאמר "ידעתי". הרגשתי שזה מה שיקרה.
הדבר הראשון שהיה לי ברור - אני צריכה לצאת מיוון בהקדם האפשרי משום שגם אני ממש בעוד מספר ימים הופכת להיות לא חוקית. ארזתי (שוב) מזוודות ששוקלות יותר ממני ובלית ברירה, תוך יממה הזויה ולחוצה, כבר הייתי על הטיסה לישראל. שוב התסריט הזה של לארוז ולפרק חיים שרק התחלנו להקים במדינה חדשה. עזבתי את צליל בלי לדעת מה מצבו והאם יקבל ויזה ויוכל בכלל להמשיך בקבוצה. הכול היה מעורער והעומס הנפשי כבד. בשדה, שלא תטעו, נעצרתי ע"י שוטרים, המון שאלות ותחקורים על משך השהות החריגה שלי ביוון. הדגישו בפני שאני לא אוכל לדרוך על אדמת המדינה שנית ללא ויזה, או לחילופין רק בשנה הבאה. האמת, הרגשתי שההפסד לא כזה גדול.
הגענו למצב אבסורדי. צליל, עדיין שחקן כדורגל על אדמת יוון, לא יכול לחזור לישראל על דעת עצמו (ללא אישור הקבוצה), או לחילופין עד שלא יסגור איתם את תנאי השחרור או שבאורח נס יקבל ויזה שתפתור את המצב. אני לא יכולה לדרוך שוב על אדמת יוון.
לא ידענו מתי המצב ייפתר ואיך. דמיינו מצב פשוט הזוי שמפרידים אתכם מהאדם היקר לכם מכל, ומה שהכי מתסכל הוא שפשוט אין מה לעשות. צליל בינתיים לא היה יכול לשחק ולקחת חלק פעיל בקבוצה משום שהוא לא חוקי. נוצר מצב הזוי שבו העונה שלה כה חיכינו סוף סוף התחילה וצליל לא יכול אפילו לשהות במדינה.
חלפו כמעט שבועיים, שהרגישו כמו שנה, לחץ, חוסר שעות שינה, שיחות על בסיס יומי עם בעלי הקבוצה, עורכי הדין ואנשים נוספים, עד שקיבלנו את הבשורה הסופית: "צליל לא יכול לקבל ויזה, הוא חייב לעזוב את יוון מיידית". בעל כורחו הוא שוחרר. אחרי עוד מספר ימים מורטי עצבים קיבלנו מהקבוצה את כל מסמכי השחרור וכמובן סיכמנו על פיצוי (לא הולם מספיק אם תשאלו אותי). הבאתם שחקן זר, שחקן שעזב את חייו בישראל כדי לשחק ביוון, הגעתם למצב שהוא שוהה בלתי חוקי, לא יכול לשחק כדורגל בגלל ביורוקרטיה, ההשלכות המקצועיות, הנפשיות וכמובן הכלכליות היו מרחיקות לכת. אין באמת פיצוי הולם לכל הטלנובלה הזאת.
ואז התחיל סרט חדש. לא ידענו אם צליל יוכל לצאת מיוון, חששנו שייעצר בשדה. ביקשנו מהקבוצה מסמכים שמסבירים את התרחשות הדברים, הרי מדובר בשחקן כדורגל שנמצא תחת אחריותה הבלעדית של הקבוצה שמעסיקה אותו. קיבלנו "מסמך" שאורכו כשורה וחצי, בו הקבוצה ממש לא לוקחת אחריות על מה שהיא עשתה והבנו שאנחנו לבד. עירבתי את כל מי שאני יכולה בעניין, כולל הסוכן היווני שהיה אמור לטפל בענייננו. התשובה שקיבלתי מכולם הייתה זהה: "זה פשוט גדול מאיתנו, ננסה לעזור".
צליל אכן נעצר בשדה, שוטרים וכל הסצנה שמסביב. התאריך של החותמת על הדרכון פשוט זועק "בלתי חוקי". הוא דיבר עם אנשי משמר הגבולות והסביר להם את המצב, ובאופן חריג, בסיוע המסמך הקצר שקיבל מהקבוצה, או יד אלוהים - הוא שוחרר. הקבוצה ככל הנראה תקבל קנס, אבל זה כבר לא עניין שלנו.
בסוף חודש דצמבר הוא סוף סוף נחת בארץ. לקבלת הפנים היה אפקט של חזרה משבי, לא פחות. הקלה גדולה שכל זה מאחורינו. במהרה היא התחלפה בתחושת לחץ מחודשת - צריך למצוא קבוצה. זה כבר לא עניין של בירור או בדיקה, זה הזמן להביא הצעה. חזרנו לארץ לכלום, לשום דבר. עזבנו את הדירה השכורה, הרכבים שהיו בידנו נמכרו, התחלה מאפס.
כן, היו הצעות מישראל, לא מעט, אבל אז חשבנו לעצמנו "עד שכבר עשינו את הצעד הזה, נחזור לארץ?" החלטנו להילחם, כנגד כל הסיכויים כדי להגשים את אותו חלום אירופי. כסוכנת, הרגשתי שאין לי הרבה קלפים מנצחים ביד - איך תשווק בינואר שחקן שכמעט ולא שיחק עד כה? קבוצות רוצות להתחזק, להביא שחקנים בכושר ועם ביטחון, אין כאן זמן להמר.
שאלנו את עצמנו, האם אנחנו בכלל בשלים לעוד מעבר כזה. הכוחות המנטליים הדרושים כדי לעשות צעד כזה בשנית ולעזוב הכול שוב, אחרי כל מה שעברנו, הם עצומים אבל החלטנו שלא מוותרים. היו שני כיוונים עיקריים על השולחן, עם קבוצה מאיסלנד וקבוצה מליטא. במקביל, קבוצות בארץ לוחצות ואי אפשר לשקר - היו הצעות די מפתות. בשלב זה לא ידענו מה לעשות. קריירה שלמה על הכף ובסוף אפשר לצאת קירחים מכל הכיוונים.
אחרי מספר ימים הגיעה ההצעה מליטא מקבוצה בשם הגלמן. מיותר לציין שהקרובים, החברים, המשפחה היו פשוט בהלם מכך שאחרי כל מה שעברנו אנחנו יוצאים שוב לאירופה. צריך להיות מטורף בשביל צעד כזה, נכון, אבל בעולם המשוגע שלנו צריך להיות משוגע לא פחות כדי להגשים חלומות.
אז ארזנו שוב את עצמנו (בעיקר את הבגדים), מצולקים מאוד אחרי חודשים שהיו יותר עלילה של סרט אקשן מכדורגל ויצאנו שוב להגשים חלום. אתם קראתם על עוד שחקן מישראל שיצא לנסות את מזלו, אבל בין זה לבין השתלשלות האירועים בפועל עובר עולם ומלואו. זה הסיפור של הרבה שחקנים, מאחורי הכותרות המפוצצות וה"נוצצות" עומדים אנשים, קשיים וסיפורים שלמים. יכול להיות שבעוד כמה שנים תקראו פתאום על אותו שחקן שהצליח, תשאלו את עצמכם "איך הוא עשה את זה" ולא תדעו שהדרך שלו הייתה רצופה בקשיים ומכשולים.
מה אפשר ללמוד מזה? תקשיבו ללב שלכם, אין תחליף לאינטואיציה גם כשהכול נראה אחרת. תהיו ערים לסיטואציה. כשאתם מוכנים לכל התרחישים מראש שום דבר לא יכול להפתיע אתכם, והכי חשוב - תלחמו, כנגד כל הסיכויים. מקסימום תצליחו.
ניצן פלד היא סוכנת בסוכנות השחקנים Iscout