היו אלה שש דקות קסומות בגודיסון פארק. ב-13 בספטמבר, פירקה אברטון את ברנלי בתצוגת כדורגל מרהיבה וכבשה שלושה שערים מיד אחרי שספגה ונקלעה לפיגור לא צפוי. אנדרוס טאונסנד בישל בהגבהה מדודה את שער השוויון למייקל קין, שלח בעצמו טיל בלתי ניתן לעצירה לחיבורים, ואז ארגן עבדולאי דוקורה מסירת עומק גאונית לדמראיי גריי שקבע 1:3. האצטדיון התפוצץ מאושר, ואפשר היה לחוש את האופטימיות באוויר.
היה זה המשחק שנעל את המחזור ביום שני, ובזכות הניצחון הצטרפה אברטון עם 10 נקודות מארבעה משחקים למובילות האחרות - מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי וליברפול. האלופה מנצ'סטר סיטי הייתה אחריה. היא גם הייתה היחידה שלקחה נקודות מברייטון המפתיעה, עם 0:2 בחוץ. חוץ מזה, היא חזרה מפיגור כדי לנצח 1:3 גם את סאות'המפטון, ופספסה נצחון מוצדק רק בתיקו 2:2 בלידס. נדמה היה כי אברטון מפתחת מומנטום חיובי במיוחד, והמאמן רפא בניטס התמוגג עם חיוך גדול בעמדת הראיונות: "האוהדים רוצים לראות קבוצה שנלחמת עד הסוף בכל משחק. בעונה שעברה השחקנים אולי לא תמיד עשו את זה, אבל עכשיו הם נותנים את הכל, וביציעים מעריכים זאת. זו הדרך שלנו להתקדם".
"הם לא יודעים איך לנצח"
ובכן, זה לא התקדם טוב במיוחד. ביום רביעי התארחה אברטון, ללא בניטס, אצל אותה ברנלי בקרב תחתית קריטי והפסידה 3:2 למרות שהובילה במחצית. היה זה תורו של מאמן היריבה שון דייץ' לחייך בריאיון אחרי שריקת הסיום, והוא גילה כיצד אמר לחניכיו בהפסקה: "אני לא חושב שאברטון יודעת איך לנצח משחקים, במיוחד בחוץ. אנחנו צריכים לנצל את הבעיות המנטליות שלהם". אכן, אברטון קרסה תחת לחץ, ביצעה טעויות מיותרות והפסידה.
דייץ' בהחלט צדק - אברטון לא יודעת מה זה לנצח. מאז ספטמבר, יש לה שלושה ניצחונות ב-23 משחקים - נתון מדהים בכל קנה מידה. הניצחון בברייטון היה ונותר היחיד שהושג בחוץ העונה. עם 25 נקודות מ-29 משחקים, זה המאזן הגרוע ביותר של אברטון בעידן פרמייר-ליג, ובפער גדול. היא נמצאת במקום ה-17, ברנלי שמתחתיה צימקה כעת את הפער לנקודה בלבד, ולוח המשחקים שלה קשה. בחמשת המחזורים הקרובים היא פוגשת את מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, צ'לסי - בנוסף לשני משחקים מול לסטר. יש יסוד סביר להניח כי עד שהליגה תגיע ליישורת האחרונה במאי, תהיה אברטון מתחת לקו האדום, והיא מועמדת בכירה לנשור לליגת המשנה - דבר שלא קרה לה כבר יותר מ-70 שנה.
הירידה האחרונה: ב-1951
המועדון הכחול של העיר ליברפול חווה ירידה פעמיים בלבד בתולדותיו. הראשונה הייתה ב-1930, למרות שהחלוץ המיתולוגי דיקסי דין הפציץ בממוצע של שער למשחק. השנייה התרחשה ב-1951, ולקח לאברטון שלוש שנים כדי לחזור לליגה הבכירה ב-1954. מאז היא שם, וגאה גם בכך שהיא בין הבודדות שמשחקות בקביעות בפרמייר-ליג מאז הקמתה ב-1992 - האחרות הן מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, ארסנל, טוטנהאם וצ'לסי.
כל יתר הקבוצות ברשימה מעולם לא היו בסכנת ירידה ממשית והן מסיימות כמעט תמיד בצמרת, או לכל הפחות בחלק העליון של הטבלה. לעומת זאת, אברטון כבר הסתבכה מספר פעמים בעבר, וקרב התחתית הדרמטי ביותר התקיים ב-1998, אז הגיעו הכחולים למחזור הנעילה כשהם מתחת לקו האדום, ולא היו תלויים רק בעצמם. למעשה, הם אפילו כשלו בעצמם, ספגו שער מאוחר וסיימו רק ב-1:1 מול קובנטרי בגודיסון פארק, אבל ניצלו בזכות הפרש שערים עדיף כי בולטון הפסידה לצ'לסי.
היה זה אקורד סיום עגום למדי בקדנציה השלישית של המנג'ר המיתולוגי הווארד קנדל - האיש שהצעיד את אברטון לאליפויות קסומות ב-1985 וב-1987. מאז, השאיפה הגדולה היא לחזור להיאבק על הכתר, והיא התבררה כבלתי אפשרית. אפילו את הדירוג הגבוה ביותר בפרמייר-ליג, המקום הרביעי ב-2005, השיגה הקבוצה עם הפרש שערים שלילי, ואז הודחה במוקדמות ליגת האלופות. דייויד מויס בנה את סגל תחרותי בחלק העליון של הטבלה. מאז עזב הסקוטי למנצ'סטר יונייטד ב-2013, שקע המועדון הכחול שוב בבינוניות, וגם השקעה כספית מסיבית לא ממש עזרה.
מינוי בניטס - שיא האבסורד
מאז השתלט פרהד מושירי, איש עסקים ממוצא איראני, על המועדון ב-2016, הוא שפך יותר מחצי מיליארד ליש"ט בשוק ההעברות, אבל לא השיג התקדמות, אלא בדיוק להיפך - אברטון נטתה לעשות שני צעדים אחורה אחרי שהצליחה ללכת צעד קדימה. רוברטו מרטינס עזב חודשים ספורים אחרי הגעתו של מושירי, ואחריו באו רונאלד קומאן, סם אלרדייס, מרקו סילבה וקרלו אנצ'לוטי - ארבעה אנשי מקצוע שונים באופן קיצוני שבילו קדנציות קצרות במועדון, משכו לכיוונים מנוגדים, והשינויים התכופים לא אפשרו לייצר המשכיות מינימלית. גם מינויי המנהלים הספורטיביים היו בעייתיים, הסגלים נבנו טלאי על טלאי, והפארסה הגיעה לשיאה כאשר בניטס מונה בקיץ בניגוד גמור לרצונם של האוהדים.
הספרדי, שכה מזוהה עם היריבה העירונית האדומה, היווה בשל כך סדין אדום. האיש שכינה את אברטון "מועדון קטן" כאשר הדריך את ליברפול פשוט לא יכול היה להצליח בגודיסון פארק, והכישלון היה ידוע מראש גם בלי לקחת בחשבון את נטייתו לעשות הכול בדרכו ולא להקשיב לסובבים. הסכסוכים בחדר ההלבשה היו בלתי נמנעים, והפיצוץ המרעיש ביותר היה עם לוקא דין, שהיה אחד המצטיינים אצל אנצ'לוטי בעונה שעברה.
כיצד פתר המועדון את הסוגיה? אברטון מכרה את דין לאסטון וילה, הוציאה הון עתק עבור שני מגנים שמאליים שהיו אמורים להחליף אותו- ויטאלי מיקולנקו מדינמו קייב תמורת 24 מיליון יורו וניית'ן פאטרסון מריינג'רס תמורת כ-12 מיליון ליש"ט. ואז, מיד לאחר מכן, פוטר בניטס. כמכלול, הפעולות האלה נעדרות הגיון בסיסי - לא הייתה שום סיבה להעזיב את דין אם הספרדי היה על זמן שאול. בינתיים, ההשקעה במיקולנקו ובפאטרסון ממש לא מצדיקה את עצמה, ואין לקבוצה מגן שמאלי ראוי בטווח הזמן המיידי.
למפארד מדחיק את המשבר
פרנק למפארד גויס כמחליפו של בניטס, וכוכב העבר התלהב לחתום במחשבה כי זה בדיוק סדר הגודל של המועדון בו ניתן לפתח את הקריירה אחרי שההרפתקה בצ'לסי נקטעה באופן אכזרי למדי. הוא ראה בזה משרה שמזכירה את זו של סטיבן ג'רארד באסטון וילה, וקל להבין מדוע. האפשרות לרדת ליגה לא עברה בראשו כאשר חתם, כי אברטון ממש אינה קבוצת תחתית מבחינת תודעתית.
אף אחד לא מאמין שאסון כזה יכול לקרות לה - וזו בדיוק הסיבה בגללה ההסתברות לכך עולה. השחקנים לא מוכנים מנטלית למאבקי הישרדות בשום פנים ואופן, והמוטיבציה שלהם דווקא יורדת כאשר הקבוצה ממשיכה לצבור הפסדים. הם רואים את הצמרת מתרחקת מאוד, ולכן מרגישים בתת מודע שהעונה כבר נגמרה מעשית. אפילו שחקני החיזוק שהובאו ביוזמת למפארד לא מתאימים לקרבות הישרדות. דלה עלי בהעברה חופשית מטוטנהאם זה רעיון אדיר בסיטואציה אחרת, אבל בינתיים הוא לא פתח באף משחק. דוני ואן דה בק בהשאלה ממנצ'סטר יונייטד זה חיזוק מעולה על הנייר, אבל האם באמת אכפת לו שאברטון תשרוד?
למפארד לא עשה בינתיים מספיק על מנת לגרום לחניכיו להחליף את הדיסקט. אחרי תבוסה 5:0 לטוטנהאם, במלכה הפגינה אברטון את אחת ההופעות החלשות והמחפירות ביותר של קבוצה כלשהי בתולדות הליגה, התייצב המאמן מול המצלמות וקבע: "אין כאן משבר. זה מצב נורמלי, וכבר הייתי במצבים לא פשוטים בעצמי". בהתחשב בעובדה כי היה זה הפסד שביעי בשמונה משחקים, זה בהחלט היה משבר, והוא רק העמיק מאז. במקום לנסות להתרכז במשימה, השחקנים מאבדים משמעת, ואברטון ספגה כרטיסים אדומים בשלושה משחקים ברציפות אחרי הפיאסקו מול טוטנהאם, והעבירה חסרת האחריות של אלאן הברזילאי מול ניוקאסל הדגישה עד כמה המצב חמור.
כמו דג מחוץ למים
את המשחק ההוא אברטון דווקא ניצחה בזמן פציעות באופן חריג, אבל זה לא שינה את המגמה. יש לה סגל של שחקנים שלא מוכנים מבחינה מוראלית להתמודד עם החיים בתחתית, ומאמן שמעולם לא חווה מציאות כזו בעצמו. לעומת זאת, ברנלי חיה בתחתית תמיד, יודעת להתמודד מנטלית עם מצבים כאלה ולשרוד. זה הגורם המרכזי להפסדה של אברטון במשחק הכי קריטי מבחינתה ביום רביעי, וזו גם הסיבה בגלל ברנלי נהנית מעדיפות ברורה במחזורים שנותרו. היא מרגישה כמו דג במים על הגבול בין המקום ה-17 ל-18. לאברטון כבר מזמן אין חמצן בזימים.
יש, כמובן, גם גורמים שניתן להגדירם כחוסר מזל. אברטון לא ציפתה שגילפי סיגורדסון, שחקן מפתח במרכז המגרש, ייעצר בחשד לפדופיליה. מכת הפציעות לאורך העונה חמורה בהחלט. ובכל זאת, השורה התחתונה ברורה - הניהול הכושל לאורך השנים הוביל את הקבוצה למשבר עמוק, בעוד השחקנים והמאמן לא מסוגלים להתמודד עם המשבר הספציפי. התוצאה הטבעית תהיה קריסה מוחלטת, אבל לאוהדים ביציעים עדיין נותרה תקווה לנס - וכדאי מבחינתם שהוא יתחיל להתרחש כבר בשבת (14:30, ספורט1) נגד השדים האדומים.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק