שחקני לאנס המתינו לאירוע הזה בקוצר רוח. הם הדליקו טלוויזיה בחדר האסיפות, הושיבו את ג'ונתן קלוס במרכז, ושמעו את המאמן הלאומי דידייה דשאן מקריא את סגל הנבחרת החדש. הם ידעו שהחבר שלהם יקבל זימון ראשון - הדיווחים על כך דלפו איכשהו, וההתרגשות היתה בשיאה. קלוס עצמו, כבר בן 29, הביט במסך קצת מבוייש, והתקשה להאמין כאשר כולם חיבקו אותו למשמע הבשורה.
כבר שנה שלמה שמתקיים קמפיין תקשורתי נרחב למענו, אבל הוא לא נטל בו חלק. הרעיון הזה נשמע לו הזוי באופן קיצוני. איך אפשר לדבר על נבחרת אם העובדה שהכדורגל הפך למקצוע מבחינתו היא סוג של נס? כאשר היה בן 24, קלוס עוד חילק פלאיירים בתיבות דואר לפרנסתו.
ולא רק פלאיירים. רשימת התפקידים בקורות חייו כוללת ביצוע שליחויות, מיון חבילות לילי בסניף דואר ואריזת נקניקיות בחנות מקומית. הוא גם למד מקצועות ספורט והוראה באוניברסיטה, כדי להבטיח לכאורה את עתידו, אבל מחשבה על משרה מסודרת במשך כל ימי חייו הפחידה אותו. קלוס השתעמם מכל דבר שאינו כדורגל, ובמקביל ידע כי הגשמת החלום הטהור הזה בלתי אפשרית. מאז נופה מהאקדמיה של שטרסבורג בגיל 17, בטענה כי הוא קטן וחלש מדי, המשחק היווה עבורו רק תחביב.
התחבא במשחקים ואיחר לאימונים
במבט לאחור, שני דברים מרכזיים הפריעו לקלוס לממש את הפוטנציאל בשלב מוקדם הרבה יותר. ראשית, לקח לו המון זמן לסמוך על עצמו אחרי שהודח, כי הסיבות נראו לו הגיוניות ביותר. "כששיחקתי בליגות החובבים, האמנתי מאוד בראש שלי, והאמנתי גם ברגליים שלי, אבל בכלל לא האמנתי בגוף שלי. המאבקים הפיזיים הפחידו אותי. כאשר בריון גדול רץ לכיווני במהירות, העדפתי לזוז הצידה. היו לי כישורים טכניים, אבל במשחקים רבים פשוט התחבאתי כדי לא להיפגע".
שנית, האהבה לבילויים היתה עזה. קלוס אמנם גדל בחלק הגרמני של צרפת, וגם שם משפחתו מעיד על כך - בפועל צריך לבטא אותו קלאוס - אבל באופיו הוא ברזילאי. לא לחינם הוא בחר להיקרא ג'וניניו ברשתות החברתיות, אם כי יש כאן גם התייחסות עליזה לכשרונו בביצוע כדורים נייחים סטייל ז'וניניו, האליל הנצחי של ליון. אז משחקים בסופי שבוע בקבוצות חובבים לא הפריעו לו לבקרבפאבים ולשתות ככל העולה על רוחו. גם כאשר הגיע לחדר ההלבשה, הוא היה אחראי בעיקר על מוזיקה ומצב רוח, בתנאי שהספיק לעשות זאת. איחורים היו הסמל המסחרי שלו, ומאמנים חגגו בציניות אם הגיע משום מה בזמן.
לרוב, מאמנים אהבו אותו בכל זאת, כי שחקן שמח ומוכשר כמוהו היה נכס עבור קבוצות קטנות. כאשר העז לעזוב לראשונה את עירו בגיל 21 והצטרף ללינקס מהליגה השישית בגרמניה, הוא היה סוג של סלבריטי מקומי. אחרי שנתיים, הבוס אפילו ניצל את הקשרים וסידר לו מבחנים בהופנהיים, אם כי זה נגמר באכזבה כי המועדון לא ראה לנכון להשקיע בטיפוח שחקן אלמוני כה מבוגר. אז האופציה הזו נפסלה על הסף, וגם המעבר לליגה החמישית בצרפת נחשב לסוג של קפיצת מדרגה, במונחים של שחקן חובב.
בליגה החמישית בגיל 23
שם, בקבוצה בשם ראון ל'אטאפ, פגש לראשונה קלוס מאמן קשוח. ברונו פאטרנו דרש ממנו לא לשחק אחרי לילה ללא שינה ולהקפיד על לוח הזמנים. מנהל המועדון דידייה שאפה טען לימים: "ברונו הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לג'ונתן. הוא סידר לו את הראש קצת, ונזף בו גם על התספורות והקעקועים". לכן העונה הזו היתה מועילה מאוד, והיא הפכה לחלומית כאשר ראול ל'אטאפ הוגרלה מול סנט אטיין בגביע. האיצטדיון הכפרי הקטן, שמכיל 4,500 צופים, התמלאה עד אפס מקום - וקלוס התכבד לכבוש את שער השיוויון, ועוד בנגיחה. זה נגמר 1:1, והאנדרדוג אמנם הודח בפנדלים, אבל הכוכב האגף הימני זהר וצבר 120 דקות ראשונות בחייו מול קבוצה מקצוענית. היה זה ינואר 2016, הבחור כבר היה בן 23, אבל צריך להתחיל מתישהו.
אולי בזכות ההופעה הזו שמו עליו עין הסקאוטים של אבראנש מהליגה השלישית. זו כבר היתה עליה מהותית מאוד ברמה, וגם מעבר לחבל נורמנדי בקצה השני של צרפת. שם הוא כבר החל להאמין בעצמו הרבה יותר, התגבר על הפחד מתיקולים מול יריבים חסונים מדי, וגם זכה להשתתף בשלושה מפגשים מכוננים בגביע. בראשון, מול לאבאל, הבקיע קלוס את אחד השערים היפים של השנה במדינה, בסלאלום יוצא דופן וסיומת ברגל שמאל החלשה. הוא הפך ללהיט אדיר ברשתות החברתיות, ושמו הוזכר לראשונה במהדורות חדשות. אתם מוזמנים לצפות וליהנות.
גילח את מאמנו בזמן ראיון
לאחר מכן, הגיע הקרב מול שטרסבורג, האקסית המיתולוגית שזרקה אותו. קלוס הבטיח למאמנו דמיאן אוט שאבראנש תנצח, והשניים התערבו על השיער - במקרה של סנסציה, היה צריך אוט לגלח את ראשו. זה אכן קרה, בפנדלים, וקלוס המחוייך הגיע עם מכונת התספורת כדי לטפל בבוס בדיוק כשהוא התראיין בטלוויזיה. לבסוף, הוגרלה אבראנש מול פריז סן ז'רמן, וזו היתה חוויה מדהימה. באופן אירוני במיוחד, קלוס פגש אז על המגרש את כריסטופר אנקונקו, כיום כוכב לייפציג שזומן יחד איתו לראשונה לסגל של דשאן. אז הם היו בגלקסיות אחרות לגמרי, והקטארים ניצחו 0:4, אבל המגן הרגיש שעשה את שלו. הערב הזה חישל אותו.
לכן גם המשיכה העליה ההדרגתית, וב-2017 חתם קלוס על חוזה מקצועני ראשון כאשר הצטרף לקוואי-רון, העולה החדשה לליגה השניה. הוא היה כמעט בן 25, וברגע זה אפשר היה להפסיק לחשוב על חלוקת פלאיירים ואריזת נקניקיות. הוא היה כדורגלן אמיתי, עם סוכנים אמיתיים ומשכורת אמיתית. החלום המופרך הפך איכשהו למציאות, וגם סדר היום שלו השתנה בתכלית - הבליין הקפיד על אורח חיים ספורטיבי כדי לא לפספס את הצ'אנס הגדול. הוא אכן לקח אותו בשתי הידיים, והיה אחד המגנים הימניים הבולטים בליגה, למרות שהקבוצה ירדה. לכן, בתום העונה היה עליו שוב לנדוד כדי לא להיגרר למטה.
מראדונה לא חיכה לו בבלארוס
קיץ 2018 היה דרמטי ורב תהפוכות. תחילה ניסה הסוכן לארגן מעבר ל-ורונה בליגה האיטלקית השניה, אבל פיתח אצל קלוס ציפיות גבוהות מדי מבלי לספק את הסחורה. אחרי שביזבז שבועות לשווא, יצר השחקן עצמו קשר עם המועדון, גילה שהוא לא בתוכניות - ופיטר את הסוכן. בשלב זה עמדה על הפרק גם אופציית ארמיניה בילפלד. המועדון מהליגה הגרמנית השניה חיפש שחקן שיכול להיות גם מגן ימני וגם לסגור את כל האגף. קלוס ענה על ההגדרה, וידיעת השפה הגרמנית היתה לטובתו, אבל הוא נתפס כחסר ניסיון, וסדריק ברונר השוויצרי הועדף על פניו.
ואז נכנסה לתמונה דינמו ברסט. אלכסנדר שפילבסקי, בנו של סוכן גרמני שהכיר את קלוס, חתם כמאמן במועדון הבלארוסי שבדיוק מינה את דייגו מראדונה - כן, דייגו מראדונה! - ליו"ר. שמו של הארגנטינאי היה אמור לפתות זרים להגיע למדינה לא ממש אטרקטיבית, והוא אכן משך את קלוס, אבל המוטיבציה הבסיסית שלו היתה אחרת - הוא רצה לשחק בליגה הבכירה, ולא היו אלטרנטיבות לבלארוס. המגעים התקדמו לא רע, אבל עוד לפני שהבשילו לחתימה הסתכסך שפילבסקי עם ההנהלה ועזב.
"מכלום למשחק מול 60 אלף צופים"
בלעדיו, גם המגן הצרפתי לא היה רלוונטי, וקלוס לקח את המפלה הזו קשה מאוד. הוא חזר לבית אימו, הודיע לה שסיים עם הכדורגל, נעל את הדלת וסירב לענות לטלפונים. והרי דווקא המתינה לו שיחה חשובה מאוד. הסוכן התעקש לבשר לו כי ברונר נפצע, ובילפלד רוצה לזמן אותו במהירות האפשרית למבחנים כדי למלא את מקומו. מצב הרוח השתנה ב-180 מעלות, וקלוס הצרפתי המחוייך נסע לגרמניה. במקום לשחק במועדון בלארוסי זניח שנוהל כביכול על ידי מראדונה בשלט רחוק, הוא טעם את הדבר האמיתי והתארח באיצטדיון הענק והמרשים של המבורג. "זה מדהים. תוך 10 ימים עברתי מכלום למשחק מול 60 אלף צופים", הוא התפייט.
בליגה הגרמנית השניה עשה לעצמו קלוס שם מצוין במשך שנתיים, והיווה גורם חשוב מאוד בעליה לבונדסליגה ב-2020, כולל ארבעה שערים מעמדת מגן. הוא סיים את חוזהו, ולאנס היתה מאושרת לקלוט אותו כשחקן חופשי. כך, בגיל 28, הפך מחלק הפלאיירים סוף כל סוף לשחקן בליגה הבכירה. ולא סתם שחקן, אלא אחד ממצטייני העונה. לאנס התברגה בחלג העליון של הטבלה, וכבר בתחילת 2021 החל הקמפיין החינני לזימונו של קלוס לנבחרת, עם ההאשטאג ClaussEnEDF#. "אנחנו, כמובן, רוצים שילבש את המדים הלאומיים, אבל הוא לא מאמין בזה. הוא אומר שזה לא בשבילו", אמרה אז אימו.
"קל יותר לשחק בליגה הראשונה"
והנה לכם, שנה חלפה - והזימון הגיע. הוא מוצדק לחלוטין, כי קלוס מציג רמה גבוהה בהגנה ובהתקפה לאורך האגף. הוא מהיר, טכני, נמרץ, ממושמע מאוד, מצטיין בהגבהות ובכדורי רוחב, לא מהסס יותר לתקל שחקני יריב, לא מתחבא אף פעם, וגם ידוע כאשר הכדורים הנייחים, כולל שערים מרהיבים בליגה הצרפתית. קוראים לו ג'וניניו, לא?
ההתאקלמות לליגה הראשונה עברה בקלות עבורו, אם כי הוא התלונן בהתחלה על כאבי ראש ועיניים אחרי משחקים כי נדרש להתרכז יותר מבעבר. "באופן פרדוקסלי, היה לי קשה יותר בליגות הנמוכות. יש שם הרבה יותר מדי מאבקים פיזיים, ומעט מדי טקטיקה. עכשיו אני משתף פעולה עם שחקנים ברמה גבוהה יותר, והדגש הוא על חשיבה. זה מתאים לי יותר", הוא מספר. ואם זה המצב, אז בנבחרת יהיה לו הכי קל להסתדר, לא?
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק