שמי דיאנה שנייר, בת 40, אימא לשני ילדים. בגיל 18 התפרצה אצלי מחלה נדירה בעקבותיה נותרתי משותקת בשתי רגליי ובעקבות זאת אני מתניידת בעזרת כיסא גלגלים. על אף הקושי, בחרתי לעסוק בספורט תחרותי והספורט שינה את חיי. לפני כ-7 שנים בעקבות הנכות, הגעתי למרכז הספורט ספיבק של עמותת איל"ן ברמת גן. שם הכרתי את ענף הראגבי, בו לא חשבתי שאשחק מימיי. לימים הפכתי שחקנית ראגבי על כסאות גלגלים, חלק מרכזי בנבחרת המייצגת את ישראל בתחרויות בעולם, האשה היחידה בקבוצה.
ברגע שבו העזתי ללכת בעקבות הלב, הספורט הפך לחלק בלתי נפרד מחיי. אחרי תקופה החיים שלי לא רק התחילו להסתדר אלא גם קיבלו משמעות. הייתי גאה בהישגים המקצועיים שלי והיותי שחקנית נבחרת ראגבי ישראל. גם מחוץ למגרש הקשרים החברתיים התחילו לפרוח, רכשתי חברים מעניינים, נפתחתי לעולמות חדשים. אחרי שנים ליבי חזר לפעום, הפסקתי להרגיש את עצמי נכה. למרות שעדיין נשארתי באותו כיסא גלגלים כמו קודם הרגשתי מעין נס רפואי.
הכאב ליווה אותי מתחילת המחלה. נאלצתי למצוא כוחות פנימיים אדירים כדי להגיע לכל האימונים, משחקים ונסיעות. לעתים אותו כאב גבר עלי ומנע ממני מלהגיע. שנים חייתי לצידו, ניגבתי את הדמעות בצד ולא רציתי לדבר עליו. ראגבי היה ממש חלק ממני ולא תכננתי להפסיק להעניק לגוף שלי זריקות אדרנלין.
ואז, ממש לאחרונה, הגיע יום שבו חיי התהפכו לגמרי. לא יכולתי לחזור לראגבי ולא לחיי. הרגשתי שאני תקועה במצב השהיה. הכאב התיש ולא השאיר לי כוחות גם לא למחשבה צלולה. התקשיתי לנשום. התקווה לחזור לחיי המוכרים הלכה והתרחקה. המחשבות הוצפו בייאוש. התקפי חרדה הפכו להיות תכופים יותר ויותר. אבדן שליטה על הגוף שלי גרם לי להרגיש אבדן שליטה בחיי. מי אני ואיך אוכל להתחבר לכל מה שאני מאמינה בו? אחד הכלים שקיבלתי תוך כדי תרגול על המגרש הניע אותי גם מחוץ לאולם ספורט ועזר לקצר את תקופת ההלם הראשוני וחזרה לתפקד. על המגרש לעתים מספיקה הסחת דעת קלה כדי להפסיד במשחק כולו. ראינו לא פעם ויכולה להעיד על עצמי שהספורטאי ממשיך להיות ממוקד במטרה גם בזמן הפציעה. אם נתרגם לשפה פשוטה הרי שאני חייבת להיות ממוקדת בעשיה ובמטרות שלי על אף המצב החדש. לא קל לביצוע אבל לא רוצה לוותר ולהפסיד במשחק כולו כשאני יודעת שאני לא לבד במערכה.
בראגבי משחקים ארבע נגד ארבע. קבוצתיות היא אחת הכלים להצלחת הקבוצה. הדרך הנכונה היא שיתוף מלא. כל שחקן חייב לסמוך על שחקן אחר שיעשה את מה שמוטל עליו. יחד עם זאת כשנדרש לתמוך בשחקן שנחלש או נפצע צריך לתת מעצמך אפילו יותר. החלק הזה היה חידוש בשבילי, לראשונה למדתי לשחרר. כשהספורט חדר לליבי התחלתי לראות במשפחתי מעין קבוצה שצריכה לנצח בכוחות משותפים. כשלכל אחד יש תחום אחראיות, אין עומס על אחד בלבד. כך, בזמן האחרון כשהזדקקתי המשפחה הגבירה מאמץ משותף ולא קרסה, ואני מצליחה בהמשך עשיה.
בחיים כמו במשחק אפשר לקחת פסק זמן קצר אבל לעולם אין לשכוח ש'במשחק החיים' הזמן שלנו מוגבל. אני מאמינה שהערכת הזמן יכולה לדרבן אותנו לא לוותר לעצמינו ובמקרה של קטיעת הדרך המוכרת לקצר את זמן ההסתגלות למינימום. במצבים בלתי צפויים שלי אני זוכרת שאני שחקנית ראגבי בנשמה ומגייסת את כל המשאבים כדי לא לתת לעצמי לשקוע ואפילו לחלוק את הכלים להתמודדות עם אחרים. ולסיכום, השיעור הכי חשוב שלמדתי שהחיים כוללים המון מערכות, וכישלון בחלקן או בכולן לא מצביע על המשך המשחק. אני מאוד רוצה לתרום לדור הבא ואני רואה את עצמי ממשיכה אם לא לשחק בעצמי על המגרש, אז בהעצמת נוער עם מוגבלויות בעזרת הספורט.
ב-22.03.22 יום שלישי, יתקיים יום ההתרמה השנתי לעמותת איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים). איל"ן מציינת השנה 70 שנה של עשייה פורצת דרך, קידום ילדים ובוגרים עם מוגבלות למימוש הפוטנציאל שלהם, להשגת יעדים ולהגשמת חלומות.
איל"ן מטפלת באלפי ילדים ובוגרים עם מוגבלויות פיזיות שונות, ומעניקה להם מעטפת תמיכה ושיקום באמצעות מרכזי שיקום ותעסוקה, מרכזי ספורט, מעונות יום ומגורים, מפעל מוגן ומגוון פרויקטים שיקומיים המסייעים בשילוב אנשים עם מוגבלות בקהילה. לצד פעילויות שיקום ורווחה נרחבות, העמותה מוציאה אל הפועל גם פעילויות העשרה, חברה, תרבות וספורט שיקומי ותחרותי, לאנשים עם מוגבלויות פיזיות בכל הגילאים ומכל המגזרים בישראל.
דרכים לתרומה: אתר איל"ן: ILAN-ISRAEL.CO.IL ובאפליקציית PayBox או בטלפון 03-5248141
הכותבת היא חברת עמותת איל"ן, מרצה, מנחת קבוצות ושגרירת פרויקט 'אתנה'.