"זה כאילו בדיחה שאת שואלת על מה כל הכעס?", תקף זיו אריה, מאמן הפועל ירושלים, את שדרנית הקווים דקה אחרי ההפסד להפועל תל אביב בשבת. וזו רק הייתה ההתחלה, מיד אחר כך יצא אריה להתקפה מלאת זעם על איגוד השופטים ולא רק עליו. סיכום קצר: נוף הגליל משנים שיבוצי שופטים, מכבי פתח תקוה מקבלת מתנות מהאיגוד, כולם רוצים להוריד את הפועל ירושלים ליגה. וכמובן: "היינו טובים מאוד, זה היה משחק של 0:0, הפועל בחיים לא היו שמים גול ואנחנו היינו צריכים לנצח 0:1".
ואז הגיעה שאלת השאלות, שהוציאה מאריה את שיא העצבים: "יכול להיות", נשאל המאמן, "שעצם זה שאתם לא מספיק ביקורתיים כלפי עצמכם זו אחת הבעיות הקשות שלכם העונה?". אריה נראה כאילו הוא הולך לנגוח בכתבת, אבל למרבה המזל הוא נשך שפתיים ורק מלמל "מה שתגידי" במין פאסיב־אגרסיב ילדותי - וסיים את הראיון.
דבר אחד בטוח, אם היכולת ההתקפית של הפועל ירושלים הייתה דומה ולו במעט ליכולת ההתקפית של המאמן שלה במוצ"ש, ייתכן מאוד שמצב העניינים בטבלה היה מעודד יותר. בכל זאת, מדובר בקבוצה שהבקיעה בסך הכל 17 פעמים ב־25 משחקים, כשכמעט כל משחק שני נגמר בלי שער - 11 מ־25 - וגם זה כשלא סופרים את הדרבי בסיבוב השני, שבו אריה הצליח לאבד במו ידיו נקודה מול יריבה לתחתית (ועוד נתן לה שתיים נוספות אחרי הניצחון הטכני) אחרי שהכניס זר שישי למגרש.
את כל הקטסטרופה הזו - כולה מקצועית - לא יצרו השופטים, לא נוף הגליל ולא מכבי פתח תקוה. גם לא הדיפ סטייט של הכדורגל וגם לא אנשי הלטאה מאבא הלל 229. לנתונים העצובים האלה - הדלות ההתקפית, ארבעה ניצחונות ב־25 משחקים והפסד טכני במשחק תחתית על שש נקודות - יש כתובת אחת. רמז: חיקוי מוצלח במיוחד של שלום מיכאלשווילי ב"בובה של לילה".
כל היריבות של הפועל ירושלים לתחתית החליפו מאמן במהלך העונה. אפשר לכבד את הרצון של קבוצת האוהדים הראשונה בישראל שהגיעה לליגה הראשונה להיות "שונה", אבל בפועל אין בכך תועלת אמיתית. כי השוני שהם בחרו לא משרת את המועדון: הרי גם את אבי לוזון או מוחמד אבו יונס אפשר היה לדמיין צורח על השופט כמו ששי אהרון צרח על דניאל בר נתן בשבת, למשל. זה קורה כשמפסידים ותופסים עצבים.
איפה השוני? בלהחזיק קוריוז כמו זיו אריה על הקווים, מאמן שהיה צריך ללכת הביתה בין סוכות לחנוכה, ולהגיע איתו לשלבים המכריעים של העונה, רגע לפני פורים - כשהזמירות הן עדיין אותן זמירות: היינו טובים יותר מהיריבה, לא הייתה להם תיאוריה לגול, שיחקנו כדורגל מדהים, עלינו על באר שבע בכל פרמטר וכו'. וכל זה בקבוצה שהפסידה ביותר ממחצית מהמשחקים שלה העונה וקצב ההבקעה שלה עומד על שני שערים בכל שלושה משחקים.
אחרי הדרבי שבו פישל בענק, אריה הציע את התפטרותו. זה היה סולם מזהב שהמאמן הושיט להנהלת הפועל ירושלים, אבל שם סירבו להשתמש בו, כי "שונים" וכו'. עם כל הכבוד להחמצות על כר הדשא, יש מצב שזו הייתה ההחמצה הכי גדולה של הפועל ירושלים העונה, כי אפשר היה להיפרד מאריה בצורה יפה, בלי לקבל את הסטיגמה של קבוצה שמפטרת מאמן כשלא הולך. ספק אם יש עוד קבוצה בשתי הליגות הבכירות בישראל שלא הייתה מנצלת את ההזדמנות הזו. כי הרי עם כל הכבוד לערכים נשגבים, כדורגל זה ביזנס תחרותי מאוד וכדי לשרוד צריך לעשות כל מה שאפשר על מנת לשרוד בליגה שמכניסה הרבה כסף למי שמשתתף בה.
אבל הפועל ירושלים בחרה להיות מיוחדת. נותרו להם שמונה משחקים עד סוף העונה (קצב הבקעה משוער: בין חמישה לשישה שערים). יהיה נחמד מצד אריה, לכל הפחות, להפסיק להביך את עצמו ואת הקבוצה בראיונות שאחרי משחקים (שלא לדבר על להתחיל לצבור נקודות), ובכך להכיר תודה להנהלת הקבוצה שנתנה בו אמון ולא שלחה אותו הביתה עד עכשיו.