אם ישנו היום כדורגלן אחד שכנראה יכול היה לשחק במדי מכבי חיפה בניצחונה הגדול בהיסטוריה, 0:3, על מנצ'סטר יונייטד, זהו צ'ארון שרי. הוא ראוי למחמאה זו, לא בזכות שער הניצחון הנפלא (0:1) שהבקיע במוצאי שבת לרשת הפועל חיפה, אלא מפני שמדובר בשחקן בעל יכולות אירופיות לכל דבר.
הכי חשוב מבחינת האלופה ומובילת הטבלה, שיש לה שחקן הקרוב לרמתם של הזרים המעולים שלבשו את מדיה בעונה שבה גברה על היונייטד של אלכס פרגוסון. הניצחון ההוא, הושג בקפריסין, באוקטובר 2002, כאשר יצחק שום אימן את המכבים. בין היתר שיחקו בהרכב המנצח ז'וטאוטאס, פארליה, רוסו ויעקובו. היום שרי מזכיר במשהו את מה שהם תרמו לקבוצה לפני 20 שנה. אני משוכנע ששום היה שמח אם שחקן כשרי היה אז עומד לרשותו בסגל הקבוצה.
שרי, הגם שלא תמיד עולה בהרכב הפותח, הוא גם הדוגמה הקלאסית לשחקן זר המשדרג היום את הקבוצה. מעטים הם הזרים שהשפעתם על ליגת העל היא כה משמעותית. לא קל למצוא שחקן שיתגלה כמציאה של ממש. לפיכך, דעתי היא מתמיד שעדיף לוותר על רכש רק משום שהוא נושא תווית של שחקן חוץ. ומכאן המסקנה: או יהלום, או כלום.
במקביל, זו ההזדמנות להזכיר את מי שעושה חיל בליגה התורכית, טוני וואקמה. טוני נקלט בישראל, תחילה בהפועל רעננה ואחר כך עבר להפועל באר שבע, שבשורותיה הפך לכוכב על. הוא היה הכדורגלן מספר 1 בליגה. עכשיו, במדיה של טרבזונספור, "משגע" וואקמה את אוהדי הכדורגל בתורכיה. וואקמה מוביל את קבוצתו, המצויה במקום הראשון בטבלה, תוך הצגות מרשימות, בדיוק כפי שעשה בבירת הנגב. הוא, אגב, הפספוס הגדול ביותר של הקבוצות הגדולות ביותר באירופה. בקלות יכול היה להבריק בכל ליגה, כולל הספרדית, הגרמנית והאנגלית. עדיין קשה מאד להוציא את הכדור מרגליו, ומי ששומר עליו, נותר לא פעם חסר אונים. ובאר שבע, לה נותרו ממנו רק הזיכרונות.
לא שכחתי את נבחרת הכדורסל של ישראל שאמש (ב') הפסידה בגרמניה בתוצאה, 84:80, הפסד שני בתוך ארבעה ימים. הנבחרת שלנו איבדה את הראש דווקא ברגעי הסיום הקריטיים, ושמטה את יתרון הנקודות שהיה לה ברבע האחרון. פעם אמרו על נבחרת הכדורסל שלנו שיש לה אופי. אני כבר לא בטוח שהאמירה הזאת עדיין נכונה.