בימים האחרונים נפוצו בתקשורת הספרדית הדיווחים לפיהם שוקל דייגו סימאונה לספסל את לואיס סוארס מול מנצ'סטר יונייטד במשחק הראשון בשמינית גמר ליגת האלופות הערב (רביעי, 22:00). הם דלפו מיידית, כמובן, גם לעיתונות הבריטית, ומעניין לתהות אם מדובר במלחמה פסיכולוגית קלאסית - כי הרי איך אפשר לוותר על הקילר האורוגוואי מול אחת היריבות החשובות ביותר שלו?
מצד שני, מחלחלת ההפנמה שהאגדה הזו מתקרבת לסיומה. סוארס חגג בחודש שעבר יום הולדת 35, כושרו ירד העונה במידה ניכרת ולא מתנהלים מגעים עם אתלטיקו לגבי חידוש החוזה שיסתיים בקיץ. דרכו במועדון צפויה להיגמר, ויחד איתה כנראה גם הקריירה האירופית כולה. יש הגורסים כי ההחלטה לעבור לארצות הברית כבר התקבלה, וזה טבעי. במצבו הבריאותי של סוארס, אין סיבה לנסות הרפתקה חדשה בקבוצת צמרת. את שלו הוא כבר עשה, והאליפות עם אתלטיקו בעונה שעברה היא הדובדבן שבקצפת.
בעולם האידיאלי זה היה בכלל אקורד סיום. מה יכול להיות מתוק יותר מלזכות בתואר הנכסף מיד אחרי שנזרק באופן כה דרמטי וטראומטי מברצלונה, ואז לעזוב בשיא? ואולם, גם לעונה הנוכחית יש טעם חשוב, למרות המשבר אליו נקלעה הקבוצה של סימאונה. סוארס מתוסכל בחודשים האחרונים מרצף הכשלונות והוא עצמו התקשה מאוד למצוא את הרשת מאז נובמבר, אבל הגורל סידר לו בכל זאת גם רגעים מרגשים. הוא הבקיע בנצחון 0:2 על ברצלונה בסיבוב הראשון וחגג עם "שיחת הטלפון" לרונאלד קומאן שישב ביציע. הוא נגח פנימה גם בביקור האחרון בקאמפ נואו לפני שבועיים וחצי, גם אם הפעם זה נגמר בהפסד. ובליגת האלופות, שלח לו הגורל אקסית מיתולוגית נוספת בשלב הבתים.
בליברפול היו מוכנים לנשק את האדמה עליה דרך סוארס במהלך הקדנציה שלו באנגליה, אבל היחס כלפיו השתנה אחרי המעבר לברצלונה, במיוחד כשהוא בחר לחגוג באופן מופגן את השער שהבקיע מול האדומים בחצי גמר ליגת האלופות ב-2019 בדרך לנצחון 0:3. על "החטא הבלתי נסלח" הזה קיבל האורוגוואי עונש ראוי בעיני מעריציו לשעבר כאשר ליברפול פירקה את בארסה 0:4 בגומלין באחד המשחקים הגדולים ביותר בתולדות המפעל, אבל הכתם לא הוסר, וגם בנובמבר האחרון קיבלו אותו באנפילד בשריקות בוז צורמות. סוארס הבטיח לא לחגוג אם יבקיע הפעם, ובאמת לא חגג כאשר שם את הכדור ברשת, אבל לאוהדים זה רק נתן סיבה נוספת ללעוג לו, כי הכיבוש נפסל באמצעות VAR.
טוב, פעם סוארס ואוהדי ליברפול עלזו ביחד בעקבות פסיקת VAR אחרת. היה זה באולד טראפורד, במשחק הראשון ברבע הגמר ב-2019, ממש לפני הדרמה ההיסטורית מול דיבוק אוריגי וחבריו. בהתמודדות זו, כל אוהדי ליברפול היו מאחורי סוארס כאשר הוא נגח פנימה בפתיחה וראה כיצד הקוון מרים דגל ושולל ממנו את השער המיוחל. מהיציעים זרקו עליו חפצים וקיללו אותו, אבל הצדק היה איתו, והמצלמה אישרה כי ברצלונה עלתה ל-0:1. בדיעבד, נזקף השער לחובתו של לוק שואו שהסיט קלות את הכדור לרשת, אבל זה לא משנה. תודעתית, היה זה שער של סוארס, ובארסה השלימה את העבודה עם 0:3 חלק בגומלין בקאמפ נואו.
היריבות הייצרית והעמוקה עם השדים האדומים החלה כבר כאשר סוארס פגש אותם לראשונה, במרץ 2011, באחד המשחקים הראשונים שלו בפרמייר-ליג אחרי המעבר מאיאקס. בסטטיסטיקה כתוב כי דירק קויט הבקיע אז שלושער בנצחון 1:3, אבל בעצם היתה זו החגיגה הפרטית של האורוגוואי. בדקה ה-34, הוא ביצע סלאלום מטריף ברחבה, גרם לכריס סמולינג, רפאל, מייקל קאריק ו-ווס בראון להיראות כמו קונוסים, גרם לאדווין ואן דר סאר לצאת לקראתו ושלח אסיסט להולנדי שרק דחק פנימה מקו השער.
"זה השער היפה ביותר בקריירה של לואיס, אני רק חתום עליו במקרה", אמר קויט. בחלוף חמש דקות, הגבהה של סוארס עוררה פאניקה בהגנה, נאני הרחיק לכיוון הלא נכון, וקויט קבע 0:2. ואז, במחצית השניה, כדור חופשי אדיר של סוארס נהדף לא טוב על ידי ואן דר סאר, והג'ינג'י נעץ מקרוב גם את השלישי. ביום המכונן הזה, הפך האורוגוואי רשמית לכוכב על באנגליה.
חצי שנה עברה, והגיעה גם השערוריה העסיסית והשנויה במחלוקת. סוארס מעולם לא הודה באמירת הערות גזעניות לעברו של פטריס אברה באוקטובר 2011, על אף שההתאחדות האנגלית מצאה אותו אשם אחרי חקירה והטילה עונש השעיה מ-8 משחקים וקנס כספי. האורוגוואי טען כי הוא הקורבן האמיתי של התקרית כי שמו הטוב נפגע, סירב ללחוץ את ידו של אברה כאשר התארח לראשונה בחייו באולד טראפורד בפברואר 2012, ובמידה מסוימת הפרשה הזו עדיין מרחפת באוויר מעל שניהם.
במנצ'סטר יונייטד אהבו להתייחס בשנים המדוברות לליברפול כאל קבוצת מרכז טבלה לא ממש רלוונטית, ועובדה היא כי סוארס עצמו השתוקק לעבור לארסנל תמורת 40 מיליון ליש"ט ועוד פאונד אחד ב-2013, אבל אז הגיעה התפנית הגדולה - והוא כמעט זכה אליפות בעונתו האחרונה באנפילד. במסגרת הדהירה הסנסציונית ההיא בפסגה, נרמסו גם השדים האדומים, בתצוגת תכלית באולד טראפורד במרץ 2014, באחד המשחקים האחרונים של דייויד מויס כמנג'ר.
גם הפעם הסטטיסטיקה היבשה לא מספרת את הסיפור האמיתי. סוארס היה פנומנלי באותו יום, סחט פנדל כאשר גרם לנגיעת יד של רפאל ברחבה, התחיל את ההתקפה שהביאה לפנדל נוסף, וקינח עם שער אישי משלו כאשר צץ מול דויד דה חאה בדקה ה-84 והכניע אותו בקור רוח. זה היה אקורד הסיום לקרבות שלו מול מנצ'סטר יונייטד בחולצת ליברפול, והוא הרגיש שעזב עם הטעם הנכון בפה - גם אם האליפות הלכה באותה עונה, כידוע, דווקא לצ'לסי.
אחרי שעבר סוארס לברצלונה, זרק אחד הצהובונים באנגליה לאוויר ברווז מטופש במיוחד, לפיו עשוי האורוגוואי להצטרף למנצ'סטר יונייטד לאור הפתיחה הבעייתית לכאורה לקדנציה בקאמפ נואו. התרחיש המופרך הזה הדאיג מאז את אוהדי ליברפול, ומתברר שגם בברצלונה לקחו אותו ברצינות. כאשר האריך את החוזה בבירת קטלוניה ב-2016, הוכנס בו סעיף שאוסר עליו לעבור לריאל מדריד, וגם למתחרות העיקריות בליגת האלופות - מנצ'סטר יונייטד, מנצ'סטר סיטי ופריז סן ז'רמן, גם במקרה של ביטולו.
משום מה סברה הנהלת ברצלונה שזה אפשרי, אבל לא חשבה על אלטרנטיבת אתלטיקו שנוצלה במהירות בזק באותו ספטמבר גורלי ב-2020, אחרי שהחתימה ביובנטוס לא התממשה. לו הגברת הזקנה היתה מצליחה להביאו, הוא היה משתף פעולה עם כריסטיאנו רונאלדו בטורינו, אבל הגורל רצה אחרת, וכעת הוא פוגש אותו כיריב, כשהפורטוגלי לובש את מדי יונייטד.
כן, הקרב הזה פיקנטי ומרגש עבור סוארס מכל זווית אפשרית, והוא גם במצב רוח טוב אחרי שהבקיע שער מרהיב מול אוססונה כמעט מחצי מגרש בשבת. איך שלא תסתכלו על זה, הוא חייב להיות על המגרש. האם סימאונה מסוגל בכלל לחשוב אחרת?