גרמנים אוהבים לקבוע כללים גם כשלא באמת צריך. למשל, מועדון רשאי לארגן משחק פרידה לכדורגלן רק אם יש לו 250 משחקי בונדסליגה לפחות, 80 הופעות לפחות בנבחרת, והוא גם חייב להיות גרמני. למה? אין לדעת. גרמנים גם יודעים להפר כללים כשבאמת צריך, וכך בדיוק קרה ב-24 באפריל 1984 באיצטדיון בצנברג של קייזרסלאוטרן. 35 אלף צופים מילאו אותו כדי לעשות כבוד ענק לשוער האהוב רוני הלסטרום. הוא שיחק בנבחרת "רק" 77 פעמים, והיה בכלל שבדי, אבל התברר כי חוקים מטופשים לא היו תקפים לגביו. עד היום, הלסטרום הוא הזר היחיד שזכה לכבוד מסוג זה בגרמניה.
בין השחקנים שבאו לשמוח עם האגדה ולבשו את מדי נבחרת שאר העולם שהתמודדה נגד קייזרסלאוטרן היו גם כוכבי באיירן מינכן שפרשו מזמן. היה פרנץ בקנבאואר, שביקש בזמנו מהלסטרום להצטרף אליו בניו יורק קוסמוס מעבר לאוקיאנוס. האמריקאים הציעו שכר עתק, בוודאי בהשוואה למה שהוא קיבל בבונדסליגה, אבל הלסטרום סירב בנימוס.
"אני אוהב את האיזור הזה ואת האנשים פה, ולכן אני נשאר כאן", הוא קבע - והשלים עשור שלם בקייזרסלאוטרן. היה גם ספ מאייר, גדול שוערי באיירן בכל הזמנים נכון לנקודת הזמן ההיא, ויש שעדיין סבורים כי זה נכון גם אחרי הופעתם של אוליבר קאן ומנואל נוייר. פעם, כאשר היה בשיא כושרו, שאלו את מאייר אם הוא מרגיש בר מזל במהלך הקריירה, והוא השיב: "במובן אחד בהחלט כן, כי אם הלסטרום היה נולד גרמני, לא הייתי משחק דקה בנבחרת".
ספ מאייר הרגיש נחות לעומתו
הוא היה רציני לגמרי, כי הלסטרום היה השוער הטוב בעולם בשנות ה-70'. הדורות הצעירים של אוהדים מחוץ לשבדיה וגרמניה לא מודעים לעוצמתו, כי הוא ייצג נבחרת לא ממש אופנתית וקבוצות אופנתיות עוד פחות, אבל בתקופתו - בהיעדר אינטרנט ושידורים ישירים בטלוויזיה מכל הליגות על בסיס יומי - הערכת השחקנים התבצעה באופן שונה בתכלית, ולמונדיאל היתה השפעה עצומה. בשני גביעי עולם רצופים נבחר הלסטרום לשוער המצטיין, וזה הפך אותו לגיבור קאלט גם בקרב מי שלא הזדמן מעולם ליציעי קייזרסלאוטרן.
היה זה שילוב של זינוקים מרהיבים, אינסטינקטים חתוליים, יציאות מהירות לעבר חלוצים כדי לסגור להם את הזווית, וגם מראה שובב עם רעמת שיער בלונדינית ושפם שהיה פופולרי באותם ימים, וכריזמה יוצאת דופן שהוא הקרין לכל עבר. ברגע שדרך על המגרש, משך הלסטרום את תשומת הלב אליו, וההצגות בקיץ 1974 היו מזהירות בכל קנה מידה.
את שלב הבתים הראשון סיים הלסטרום ללא שערי חובה כלל, ושמר על רשת נקיה אפילו בתיקו מאופס עם הולנד. בשלב הבתים השני הגיע הקרב הגדול מול מערב גרמניה, שהתקיים בגשם שוטף על מגרש די מוצף בדיסלדורף, ובכל זאת המשחק רץ מרחבה לרחבה, ושני השוערים עמלו בלי הפסקה. במחצית הראשונה תיסכל הלסטרום את גרד מולר, אולי הנס וחבריו, ושבדיה הובילה 0:1. אחרי ההפסקה, הוא ספג רביעיה, והגרמנים ניצחו 2:4, אבל בכל זאת היה הגיבור הגדול. זה היה היום בו החליטו מספר קבוצות גרמניות לנסות להחתימו, וקייזרסלאוטרן הקדימה בישורת האחרונה את שטוטגרט כדי לקבל את האיש שיהפוך לאליל אוהדיה לנצח נצחים.
שחקן השנה בקבוצת תחתית
עד אז, הוא אפילו לא הוגדר כמקצוען, כי המונח הזה לא היה קיים בשבדיה. הלסטרום אף שיחק בקבוצה שלא התמודדה על תארים במולדתו. כאשר עברה משפחתו ממאלמו לסטוקהולם, קרא רוני בן ה-13 בעיתון כי להמאברי יש אקדמיית כדורגל משובחת, ביקש מאימו ליצור איתם קשר, ומאז האהבה פרחה. את האפודה הראשונה הוא קיבל בעונת 1967 שהסתיימה בירידה, והמתין שנתיים נוספות כדי לחזור לליגה הבכירה, אבל עשה מיד רושם כה חזק ב-1970 שהמאמן אורבר ברגמארק כלל אותו בסגל למונדיאל במקסיקו.
1970 היתה גם השנה בה החלו אוהדי המארבי לשיר ביציעים. "זה עזר לנו מאוד. היינו בתחתית באמצע העונה, ואז האוהדים נטלו יוזמה ודחפו אותנו קדימה עם שירים שהם כתבו בעצמם, וסיימנו במרכז הטבלה", נזכר לימים הלסטרום באוטוביוגרפיה שלו. החיבור לקהל בירוק-לבן היה חזק, והוא הזדהה מאוד עם ערכי המועדון לפיהם הכדורגל צריך להפיץ קודם כל הנאה ושמחה. מאז ומתמיד, תוצאות נטו היו משניות עבור המארבי, שזכתה באליפות אחת בלבד ב-106 שנות קיומה, אך למרות זאת נחשבת לאחד המועדונים השורשיים והחשובים ביותר בשבדיה. מאבקי תחתית היו מנת חלקה בקדנציה של הלסטרום, אבל השוער היה נערץ בכל רחבי המדינה, ונבחר ב-1971 לכדורגלן השנה בשבדיה למרות שהקבוצה סיימה במקום ה-10 מתוך 12.
"חילקתי יותר מ-100 אלף חתימות"
גם בעשור במדי קייזרסלאוטרן לא זכה הלסטרום בכלום, תוך שהוא מפסיד פעמיים בגמר הגביע - להמבורג ב-1976 ולפרנקפורט ב-1981. כך הסתיימה כל הקריירה שלו ללא תואר כלשהו, אך זה לא ממש הטריד אותו, וגם לא הפריע לו להפוך לדמות קאלט ועילוי בבונדסליגה. מי שמכיר את תרבות הכדורגל בגרמניה יודע שהחוויה חשובה יותר מהנצחונות, וליוצא המארבי כמו הלסטרום היה קל מאוד להזדהות עם השקפת העולם הזו. הוא עלה על הדשא כדי ליהנות בעצמו ולתת שואו לקהל, ושאב השראה מכל הצלה מוצלחת וממחיאות הכפיים שקיבל. אלה לא פסקו לרגע, וההערצה כלפיו בעיר לא ידעה גבול. "יש 100 אלף תושבים בקייזרסלאוטרן, ואני בטוח שכל אחד מהם קיבל לפחות חתימה אחת ממני, כי חילקתי יותר מ-100 אלף", התבדח השוער.
הפופולריות הביאה איתה גם מיתוסים. נטען, למשל, כי הלסטרום השתתף לפני מונדיאל 1978 בארגנטינה בהפגנת האמהות שילדיהן נחטפו על ידי החונטה הצבאית ששלטה במדינה כדי להביע תמיכה במאבקן. הסיפור הועתק מידיעה לידיעה, ולשוער היה קל לאשר את הפרטים שהציגו אותו באור חיובי, אבל הוא העדיף לדבוק באמת והודה כי זו המצאה - ולא היה לו מושג כיצד נוצרה. לעומת זאת, הוא נבחר לשוער המצטיין גם בגביע העולם הזה, על אף ששבדיה הודחה בשלב הבתים - והמיתוס הזה, שנשמע קצת מוזר בדיעבד, דווקא כן נכון. באותה שנה הוא זכה שוב בתואר שחקן השנה בשבדיה, ונותר השוער היחיד בהיסטוריה שעשה זאת פעמיים.
חלק מהתקופה מת יחד איתו
אנשים שלא חיו בתקופה המדוברת לא יבינו את התופעה, אבל כל מי שראה את החיוך של הלסטרום נשבה בקסמו, וגם עשורים אחרי פרישתו כל אזכור שמו העלה זכרונות נעימים - לא רק בקרב אוהדי המארבי וקייזרסלאוטרן עבורן הוא היה כמעט אלוהים, אלא גם כל חובב כדורגל שצפה בו מזנק על הדשא. במובנים מסוימים, הוא הגדיר את התקופה הזו - לצד יוהאן קרויף וחבריו הכתומים לטוטאל פוטבול, לצד בקנבאואר, מולר וחבריהם לנבחרת גרמניה ובאיירן, היה מקום של כבוד גם לבחור השבדי הגבוה שהיה בקונצנזוס מוחלט. מאייר צדק - הולסטרום היה גדול השוערים בדורו.
בתחילת השבוע הוא הלך לעולמו מסרטן בגיל 72, וחלק מהתקופה המיוחדת הזו מת ביחד איתו, אבל המורשת שלו עדיין מורגשת. תראו כאן למטה את המחווה שעשו לו אוהדי המארבי ליום הולדתו בשנה שעברה. ואם קייזרסלאוטרן, שצברה בחודשים האחרונים תנופה מפתיעה, תעלה מהליגה השלישית לשניה במאי, היא תקדיש את ההישג לזכרו.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק