גאוות מנצ'סטר

“we are the pride of Manchester” - משפט השגור השבוע בפיו של כל אוהד סיטי, שיוכל, לפחות עד תחילת השנה הבאה, להתענג על ארבע הנקודות שלקחנו מהיונייטד. ב-7 לנובמבר האחרון שמתי פעמיי לדרבי האחרון בהיסטוריה שהתקיים במיין-רואד והסיטי נתנו לי מתנה - ניצחון ראשון אחרי 13 שנה של תסכולים. למרות זאת, לדרבי הזה הגעתי בלי תקוות. הפרשי הרמות בין הקבוצות עדיין משמעותיים והכושר של היונייטד בתקופה האחרונה גרם לי להסתגר ביום א' בביתי ולהתפלל שלא נושפל בצורה שתשכיח את מה שעשינו בנובמבר.

כנראה שגם אני שכחתי לרגע שלקווין קיגן יש משהו שיש רק לגדולים מכולם - מזל. חילוף כפול (גואטר ובנארביה במקום פאולר וברקוביץ') שדקה אחר-כך מביא שיוויון וכמעט מנצח את המשחק, מוכר לכם? אלכס פרגוסון מכניס את שרינגהאם וסולשיאר ומביא אליפות אירופה. כמו שאמרתי, מזל שבונה ונדבק לאגדות. רק לפני חמש שנים השתוללנו משמחה לאחר שעברנו את ג'ילינגהאם ועלינו לליגה הראשונה, ולמרות שבאותו שבוע יונייטד לקחו את ליגת האלופות, לנו לא היה ספק איזה הישג יותר גדול (עם כל הכבוד לבאיירן). והיום, משיגים מהחבורה היאפית המעצבנת של פרגוסון 4 נקודות. אתם יכולים להגיד שאני לוזר, שזו נחמת עניים, אבל אתם יודעים מה? עד השנה הבאה “we are the pride of Manchester”. ולא יעזור לאף אחד לכלום.

בארץ קיים בעת האחרונה ויכוח לגבי אלימות מילולית בספורט. משטרת ישראל דאגה להעניש אוהדים שקיללו את לוני הרציקוביץ' ודרישה דומה נשמעת בכל עת שאלימות מילולית עומדת על הפרק. לא כך באנגליה, ונחזור שוב לדרבי שהתקיים הפעם שלושה ימים לאחר השישי לפברואר, יום הזיכרון של יונייטד ושל אנגליה כולה לאסון ההתרסקות של "הבאזבי בויז" בשדה-התעופה במינכן. באולד-טראפורד החליטו לבטל את דקת הדומיה ולהסתפק בכך ששחקני הקבוצה יעלו עם סרטים שחורים על הכתף. כל זה בגלל הפחד מהפרעות של אוהדי הסיטי במהלך דקת הדומיה.

כשהיונייטד עלו לכר הדשא במיין רואד בנובמבר, נשמעו אלפי אנשים זועקים שיר זוועתי על אותו אסון. אף אחד לא התרגש. בכל ביקור של יונייטד במגרשים 'קשים' (אלאן-רואד, אנפילד, מיין-רואד ולעיתים גם מגרשים נוספים) נשמעות קריאות על אותו אסון ואף אחד לא בא למשטרה בדרישה לאסור אלפי אנשים שמקללים. באנגליה מענישים לעיתים קבוצות על גזענות ולעיתים נדירות גם על קללות, אך זהו תפקידה של ההתאחדות. המשטרה תתערב רק אם מדובר באדם מסויים שמקלל על רקע גזעני בלבד וגם זה מסתכם בהוצאה מהאיצטדיון. ולמרות מה שחושבים בארץ, קבוצת אנשים במשחק כדורגל באנגליה יכולה לקלל כמעט איך שהיא רוצה ולמשטרה אין את הזכות להתערב.

השבוע הודיעה פולהאם כי היא מעוניינת לעבור ולשחק בשנה הבאה דווקא בסטמפורד ברידג' - ביתה של צ'לסי - שנואת נפשם של אוהדי פולהאם. לפולהאם יש בית, קרייבן קוטג' שמו. מגרש קטן בו ביקרתי מספר פעמים כשהגעתי ללונדון וחיפשתי קצת כדורגל שלא יעלה לי 100 פאונד. מגרש שהדרך אליו והשכונה בה הוא נמצא גורמים לכם להתאהב בקבוצה הקטנה הזאת. ירידה בתחנת פוטני ברידג' ומשם הליכה לאורך טיילת שבצידה האחד פארק יפהפה ובצדה השני נהר התמזה. כניסה לשכונה, שממוקמת בדרום מערב לונדון, מגלה איזור יוקרתי עם בתי קפה קטנים וחנויות יוקרה שמוציאות את העיניים (ובלי אלפי היפנים שממלאים כל מטר רבוע מרכז לונדון). אחרי כל זה, לראות את פולהאם קורעת את הליגה הראשונה עם הסגנון הזוהר של ז'אן טיגאנה, והנה לכם יעד תיירותי חדש לישראלים.

עם העלייה לפרמייר-ליג, הותר לפולהאם לשחק במשך עונה אחת עם יציעי העמידה שאסורים בפרמייר-ליג, אבל אז נאלצה לחפש בית חדש. הבוס מוחמד אל-פאייד לא ממהר לשפץ את הבית ופולהאם מצאה עצמה השנה בלופטוס רואד, ביתה של ק.פ.ר. האוהדים לא כל-כך מרוצים והמכה הבאה הגיעה כשאל-פאייד החליט לשחק באותו איצטדיון עם היריבה הגדולה צ'לסי. באנגליה כבר היו מקרים דומים, אבל הם נדירים. ווימבלדון וקריסטל פאלאס הם דוגמא אחת, אך זקני מנצ'סטר זוכרים איך יונייטד העבירה תקופה מסויימת במיין-רואד לאחר שאולד-טראפורד הופצץ במלחמת העולם השנייה. בינתיים, פולהאם מאבדת את הייחודיות שלה. רק בית אמיתי, באותו אזור אהוב, יחזיר לקוטג'רס את הקסם ואולי גם את הסיכוי להצלחות ממשיות בפרמייר-ליג.