בשלהי 2011 פירט העיתון מארקה בפרוייקט מיוחד את התוכנית של ריאל מדריד להתחדשות, וחשף את שמות השחקנים הצעירים שסומנו על ידי הנשיא פלורנטינו פרס כשלד הקבוצה בטווח הארוך. הרשימה הזו נראית כיום קצת מוזר - אדן הזאר שעדיין היה אז בליל, ג'ק ווילשר שהוגדר ככוכב עולה בארסנל, מריו גצה שהלהיב בבורוסיה דורטמונד, ראפיניה שהיה אמור כנראה להיחטף מברצלונה, ואיקר מוניאין - היהלום הנוצץ של אתלטיק בילבאו. לאחר מכן, נערך באינטרנט משאל בקרב האוהדים לגבי זהות היעד המועדף מבחינתם, ומוניאין לקח בהליכה, עם 37 אחוזים מהקולות.
עשור חלף מאז, והרבה מאוד דברים קרו. הזאר אכן הגיע לסנטיאגו ברנבאו, גם אם לא בעיתוי האידיאלי מבחינת שני הצדדים, ולא בכושר הנכון. גצה הספיק לכבוש את שער הניצחון במונדיאל, אבל עבר לא מעט בעיות, ומשתף כיום פעולה עם ערן זהבי באיינדהובן. ראפיניה מעולם לא מיצה את הפוטנציאל, גם אם עבר במועדוני פאר. ווילשר? הוא כבר סוג של שחקן עבר, וכיום גם אין לו קבוצה. ורק מוניאין עדיין בבילבאו, ויהיה שם עוד זמן רב.
ואולי הוא לא הפך בסופו של דבר לכוכב על, ברזומה שלו שתי הופעות בלבד בנבחרת ספרד, וסביר כי אוהדי ריאל כבר לא ממש משתוקקים לראות אותו בחולצה הלבנה, אבל מבחינת הבאסקים הוא העילוי האולטימטיבי - והוא עצמו ממש לא היה רוצה מסלול אחר בקריירה.
כי זו היתה אהבה ממבט ראשון. מאז הצטרף לאקדמיה של בילבאו בגיל 12, החולצה בפסי אדום-לבן היתה פסגת שאיפותיו של איקר הקטן. הוא היה העילוי בעיני כל מאמני הנוער, קודם במהירות שיא, והפך לשחקן הצעיר בתולדות המועדון שערך הופעת בכורה בליגה, כבר כאשר היה בן 16. אספניול היתה היריבה באותו ערב קסום באוגוסט 2009, ומאמנה מאוריסיו פוצ'טינו העיר מיד אחרי שהפסיד: "הילד הזה הוא שחקן שונה ומיוחד שמסוגל להקים את כל האיצטדיון על הרגליים. יש לו המון ביטחון עצמי יחסית לגילו".
אכן, ביטחון עצמי לא היה חסר שם. מוניאין שפע שמחת חיים, והיה חצוף במיוחד - כלפי שופטים, יריבים, וגם חבריו הוותיקים לקבוצה. היו שטענו כי הוא נטה למרוד בכל החוקים, והתכונה הזו, ביחד עם מראהו, גרמה לכך שכולם כינו אותו בחיבה בארט סימפסון.
בעונת 2010/11 הוכתר בארט לתגלית העונה בספרד, ולא רק ריאל מדריד רשמה אותו בפנקס. גם אלכס פרגוסון התלהב ממנו מאוד כאשר בילבאו ניצחה פעמיים את מנצ'סטר יונייטד בשמינית גמר הליגה האירופית ב-2012 - והגיעה בסופו של דבר עד הגמר. גם ויסנטה דל בוסקה ניבא לו עתיד מזהיר במיוחד כאשר זימן אותו לראשונה בסגל ספרד באותה תקופה.
משהו השתבש בדרך. הציפיות היו קצת גבוהות מדי, ולשחקן כה צעיר לא קל לעמוד בהן מבחינה מנטלית. כל אחד עובר משברים מפעם לפעם, והתקשורת לא נוטה להיות סלחנית כלפי כישרונות גדולים במיוחד בתקופות כאלה. בנוסף, העושר המדהים במרכז המגרש של ספרד פשוט חסם את דרכו של מוניאין לנבחרת.
אפילו באליפות אירופה נבחרות צעירות בישראל ב-2013 הוא היה שחקן ספסל, ונכנס בגמר באיצטדיון טדי רק כמחליף. הביטחון העצמי המפואר ספג כמה מהלומות, ואז הגיעה הפציעה הקשה. קרע ברצועות ברכו השמאלית ב-2015 חילק את הקריירה של מוניאין לשניים. הוא חזר ממנה מצולק, למרות שהיה רק בן 23.
כאשר קרע רצועות גם בברכו הימנית ב-2017, היו שהספידו אותו. ההתאוששות המנטלית מהמכה השניה היתה קשה עוד יותר, וגם המאמנים של בילבאו בפרק זמן זה התאימו לו פחות. הוא כבר לא היה הכוכב המוביל של בילבאו, וניגן לא פעם כינור שני או שלישי, גם אחרי שקיבל את סרט הקפטן ב-2019. אבל אז שינתה ההגעה של המאמן מרסלינו בינואר שעבר את כל התמונה. ב-2-4-4 הפשוט והיעיל שלו, שובץ מוניאין בעמדת הקשר השמאלי, והשנה האחרונה היתה אחת הטובות בקריירה שלו. כמו שאומר העיתונאי פאצ'י פרננדס, הוא "המציא את עצמו מחדש".
התהליך הזה היה הדרגתי, והפציעות השפיעו גם על אופיו. מוניאין התבגר, התמתן מאוד, הפסיק להתווכח עם שופטים, והתנער לחלוטין מתדמית בארט סימפסטון. "אני כבר לא מזדהה עם הכינוי הזה במיוחד", הוא אומר. אולי בשל כך הוא גם שינה את המראה, גידל זקן, והפך מנער שובב למבוגר האחראי.
ואולם, בזכות מרסלינו יש לו כיום חדוות משחק שמזכירה את הימים העליזים בתחילת העשור הקודם. הוא אמנם קשר שמאלי קלאסי, אבל יש לו חופש פעולה מוחלט לאלתר, והמשימות ההגנתיות שלו מוגבלות יחסית. הבוס רוצה אותו בעיקר כמנוע היצירתי, ומוניאין עושה זאת נהדר.
לא לחינם ממש בתחילת הקדנציה של מרסלינו זכתה בילבאו בסופרקופה לפני שנה. איקר השיג אז את הנצחון השני בלבד בקריירה על ריאל מדריד בחצי הגמר, ניצח את ברצלונה בגמר, וזכה בתואר הקבוצתי השני בחייו. הראשון - סופרקופה ב-2015 - קועקע על רגלו עם התאריך החגיגי, והתאריך השני נוסף מתחתיו. לאחר מכן, באפריל, היו לבילבאו שתי הזדמנויות רצופות לזכות בגביע המלך - תחילה בדרבי מול ריאל סוסיאדד בגמר הדחוי של 2020, ואז נגד ברצלונה בגמר השגרתי של 2021. אלא שהיא הפסידה בשניהם, ומוניאין היה מתוסכל עד דמעות.
כדי להבין את עוצמת הרגשות, די להיזכר בהצהרה ששיחרר לפני שני המשחקים: "אולי פיספסתי הרבה תארים בגלל שקיבלתי החלטה להישאר באתלטיק, אבל זה לא משנה. מבחינתי, הרבה יותר כיף לזכות בגביע אחד כאן מאשר חמש זכיות בליגת האלופות בקבוצה אחרת".
וכן, ברור שזה רמז ישיר לריאל מדריד. מוניאין יודע היטב שהדלת לסנטיאגו ברנבאו היתה פתוחה בפניו בתחילת הקריירה, אבל הוא העדיף לא להיכנס בה, ולא מצטער על כך לרגע. הוא יודע שאלוף ספרד הוא לא יהיה בבילבאו, אבל הגביע... החלום הזה עדיין חי וקיים, למרות שתי האכזבות אשתקד.
אז הנה יש לו הזדמנות נוספת. לפני שבועיים, בשמינית הגמר נגד ברצלונה, הוא היה הגיבור הגדול בנצחון 2:3. מוניאין התחיל את המשחק עם כדור מסובב אמנותי ומרהיב לחיבורים מפינת הרחבה כבר בדקה השניה, והכריע אותו כאשר דייק בפנדל בהארכה.
הקטלונים נותרו מאחור, וכעת ממתינה לו ריאל מדריד ברבע הגמר - גם הפעם באיצטדיון הביתי. אם תעבור גם אותה, הסיכויים להניף את התואר החמקמק יהיו גבוהים בהחלט, קל וחומר כאשר הקפטן בכושר כה נפלא. וכן, עדיין יש לו רק שני ניצחונות על ריאל ב-21 מפגשים, אבל זו הפעם הראשונה בה הוא פוגש אותה בגביע המלך.
זו לא הצ'אנס האחרון, כי הוא עדיין רק בן 29 - והעובדה הזו לא מסתדרת עם כך שנדמה לנו כאילו הוא מתרוצץ על המגרשים כבר 50 שנה לפחות. אבל זו בהחלט הזדמנות פנטסטית, והבמה הערב (22:30, ספורט4) עשויה להיות שלו.