בכניסה לבית של המשפחה בשכונת כפר שלם שבדרום תל אביב, דודו לוי מקבל אותי. מחר 20 שנה להתמוטטות של מני לוי והתקשורת מגלה עניין רב. דודו כבר בן 52. אם רוצים ללמוד על מסירות של אח, אהבה ונתינה, צריך לשבת לצידו. אין רבים שיכולים לחקות את מה שעשה כל השנים. שנתיים לפני שמני צנח על הדשא בירושלים, דודו החליט לחזור בתשובה. "מני היה מאושר בשבילי", נזכר דודו. "נכון שהוא ידע שיהיה לי יותר קשה להגיע למשחקים כי חלקם נופלים על שבת, אבל הוא פרגן בגדול לדרך בה בחרתי".
זה היה בצאת השבת של ה-26 בינואר 2002. "חזרתי מבית הכנסת הביתה וראיתי את אבא בבית עם עוד כמה בני משפחה. זה היה קצת מוזר לראות את אבא שלי בבית במשחק של מני. הוא אף פעם לא החמיץ. כנראה שהייתה שבת מאוד קרה וחורפית, אז הטלוויזיה הייתה פתוחה. התקלחתי מהר והתארגנתי. הצטרפתי אליהם לצפייה".
זו לא הייתה עונה גדולה של מכבי תל אביב, גם לא של בית"ר ירושלים אבל מפגש בין השתיים בטדי תמיד סיקרן, גם אם לא היה משחק צמרת. "לא עוברות כמה דקות ומני מתמוטט במגרש. אנחנו יושבים בבית מול המסך ורואים את אחי צונח. אי אפשר לתאר מה חשנו והטלוויזיה גם הפסיקה לצלם אחרי כמה רגעים בגלל צנעת הפרט. טסתי החוצה לטנדר שלי, שעד היום לא מכרתי אותו למרות שעברו 20 שנה. בן דוד מהשכונה הגיע בריצה אלינו ונכנס איתי לרכב וטסנו להדסה עין כרם. כל הדרך דיברתי איתו למעלה. ביקשתי רק דבר אחד: 'תשאיר לי אותו בחיים. אל תיקח לי את מני'.
"נסעתי דרך נס הרים בדרך מסוכנת בחושך במהירות גבוהה. הגעתי קצת אחרי האמבולנס שפינה אותו מטדי. כשנכנסתי אליו לחדר הטראומה, שמעתי את הרופאים מתלחשים שאחיו הגיע. הוא כבר היה מחובר לצינורות ומכשירים. עדיין עם המדים של מכבי תל אביב".
דודו מכניס אותי לבית של המשפחה. דליה, אימא של מני, מקדמת את פניי בחיבוק. היא בדיוק סיימה להכין מרק לצהריים. גם למני. הוא יכול לאכול את האוכל מרוסק בעזרת המטפל הצמוד שלו ברק. הוא כבר 18 שנים עם מני. ברק הוא מנפאל. החלום שלו שדודו יטוס איתו פעם אחת לטייל בנפאל. אבל בינתיים שניהם כל הזמן ליד מני. הבית עבר התאמה מזמן לצרכים של מני. למיטה שלו, לכיסא הגלגלים.
הפתחים יותר רחבים כדי שאפשר יהיה לקחת אותו לטיפולים ואפילו לים בקיץ, דבר שמורדוך האב היה כל כך אוהב לעשות. מורדוך נפטר לפני 11 שנים מהסרטן, אבל כנראה גם משברון הלב. עד מותו האמין שמני יעמוד על הרגליים וישוב לאיתנו. הוא רתם את כל המשפחה לכך שמני יחזור הביתה. שלא יהיה במוסד סיעודי, נתון לחסדים של מטפלים שבאים והולכים. לרגע אחד לא הרים ידיים בתקווה שהבן שהוא כה אהב, יחבק אותו עוד פעם אחת ויקרא לו אבא.
בדרך לחדר של מני תמונות על הקירות מהתקופה שהוא היה המגן הימני הטוב בארץ לגילו הצעיר. מישהו שכבר התחילו לדבר עליו המון. "אברם היה מטריף אותו כל הזמן", נזכר דודו כשאנחנו סורקים את אחת התמונות בה עומדים גרנט ומני, שנתיים לפני מה שקרה. "אברם היה מושך אותו מהנוער לבוגרים והיה מלהיב אותו שהוא בונה עליו. מני רצה רק מכבי תל אביב. הוא הרי התחיל בבני יהודה, כאן ליד הבית, אבל הוא אהד את מכבי תל אביב בכל לבו".
דליה האם מחייכת. היא זוכרת כמה מני ובעלה מורדוך רצו שהוא יהיה במכבי תל אביב, אבל משפחת סולמי לא רצתה לוותר על היהלום. "שילמנו 21 אלף דולר לבני יהודה כשמני היה בן 13 וחצי כדי שישחררו אותו למכבי תל אביב", היא מפתיעה. "אני חושבת שאני יכולה למצוא אפילו את הקבלה. אז, אי אפשר היה לעזוב קבוצה בגיל צעיר. היה צריך להפקיד הסגר קטין ולא לשחק שנה כדורגל ומני לא רצה לשבת בחוץ. ניסינו בכל מיני דרכים וקשרים, אבל בני יהודה סירבה. אז בשלב מסוים מורדוך אמר: 'יאללה, אני משלם להם כמה שירצו ומשחרר אותו'".
איתנו בבית אורי משיח. מלאך על פני האדמה, משיח. איפה שיש עוול, תמצאו אותו. איפה שצריך עזרה, הוא יהיה הראשון. כבר 20 שנה הוא מלווה את המשפחה. "היינו באים אז למשחקי הנוער", נזכר משיח. "אז גם הכרתי את מני ואת המשפחה. חצי כפר שלם הייתה באה לקרית שלום לראות את מני בנוער של מכבי. הוא הרי התחיל בכלל כחלוץ. ידענו שמתפתח כאן שחקן להרבה שנים".
אנחנו עומדים ליד מני שיושב בכיסא גלגלים ביחידה שלו בבית. מבעד לחלונות, רואים את הבריכה המקורה שנבנתה במיוחד עבורו. בריכת טיפולים. שלוש פעמים בשבוע הוא עושה שם טיפול הידרותרפי. מתחבר למטפל. ממש נקשר אליו ושניהם צועדים במים עשר בריכות. שישה מטר לכל כיוון. "איפה אני יכול לתת למני ללכת 60 מטר, רק במים", מחייך דודו שלפעמים יורד איתם למים בטמפרטורה של 35 מעלות. דודו ואורי מדברים עם מני. אורי גם שר לו את 'לחזור לחיים' של רוני אחיאל. מני מחייך. מגיב לאורי.
ברק המטפל הנפאלי נשאר עם מני ואנחנו בדרך לסלון. שוב עוברים דרך כל הזיכרונות מהימים שניבאו למני קריירה באירופה. הנה תמונה שלו חודש לפני מה שקרה בטדי והנה צלחת אליפות ממוסגרת שהביא לו מיטש גולדהאר. "מי לא בא לפה במרוצת השנים?", אומר דודו. "בהתחלה ניר לוין שהיה המאמן לא עזב אותנו. אבי נמני, שמעון קורק, כולם הגיעו. מהראן ראדי בא לכאן פעם לבד עם גביע המדינה. מני נכנס לכל הלבבות. המקרה שלו איחד בין יהודים לערבים, בין אוהדי מכבי לבית"ר ולהפועל".
אחרי כמה דקות של עיכוב ליד התמונות שעל הקירות, אנחנו בסלון. דליה מכינה תה ביום הקר הזה ומצטרפת אלינו. את מורדוך היא איבדה, כך שהיא צריכה להמשיך בדרך ולהיות עמוד התווך של המשפחה. מלבד מני ודודו שגרים איתה באותו הבית, שני הבנים הנוספים חולקים גם הם יחידות גדולות שנבנו בשטח של המשפחה, כך שהיא אף פעם לא לבד. יש לה כבר שמונה נכדים, אפילו נין אחד. דודו העדיף לא להתחתן, אף שהיו המון בנות זוג שרצו את הקשר איתו ואפילו היו שמחות לסייע לו בטיפול עם מני, אבל הוא החליט להישאר בדרך שבחר ולא למסד יחסים.
אני שואל את דליה מה הרגש הכי חזק שמוביל אותה אחרי 20 שנה שהמשפחה שלה הפכה להיות כל כך מפורסמת בשל הסיפור הטרגי שהיא נושאת. "כל יום אני אומרת: 'הנה זה מגיע. הנה זה בא'. אני מחכה ומתפללת. אני רואה שהוא מתמוגג וצוחק כשמזכירים לו את הכדורגל. אני מרגישה שהוא מתחיל לדבר איתי. אני משוכנעת שהוא מבין הכול".
דודו מחזק: "אימא מדברת איתו המון. מני רוצה להגיב ולהגיד משהו ואתה מרגיש שהנה עוד רגע זה ישתחרר אצלו. אנחנו מחכים שיגיד אימא, שיגיד אבא. אני חושב עליו כל הזמן. הוא לא יכול להביע את מה שהוא רוצה וזה כואב לי".
מהקורונה הם נשמרים ובודקים את מני הרבה. בעיקר בתקופה הראשונה של הוירוס, כשהיה ברור שאם אתה נדבק יש חשש גדול שלא תשרוד את זה. "כשהחזרנו את מני הביתה אחרי יותר משנה בבתי החולים, היה צריך להוריד ממנו את כל הכדורים שהוא נטל", נזכר דודו. "בתקופה ההיא לא לקחו בכלל אנשים במצבו של מני הביתה. אנחנו הוצאנו את מני הביתה דרך תהליך ארוך בבית המשפט. קופת חולים התנגדה, ארגונים שונים התנגדו ויש גם את העניין הרפואי. מי לוקח אחריות כזו להוציא הביתה אדם במצבו? אנחנו החלטנו ללכת עם זה בכל הכוח כי האמנו שרק בבית יהיה לו סיכוי להתאושש.
היום, בזכות מני, יש משפחות שמוציאות הביתה אנשים במצב סיעודי כמו של מני. במוסדות הרפואיים הסיעודיים מטפלים בכדורים. דוחפים חומרים שבסוף הורגים את האדם. כשאנחנו הבאנו את מני הביתה, אחד מהרופאים בבית לוינשטיין הצטרף אלינו וליווה אותנו והיום מני טבעי. חוץ מאיזה תוספים קצת, הוא טבעי. לא כל משפחה יכולה לעשות מה שעשינו ואי אפשר להאשים משפחה שלא יכולה. לא כל אחד יכול לעמוד במעמסה הזו, אבל אנחנו החלטנו ללכת על זה בכל הכוח והיינו חדורי מטרה".
דליה ניצלה את השבת האחרונה שהייתה שמשית והוציאה את מני החוצה. ישבה לצידו שעה ארוכה. הנכדים שרו לו שירים ודיברו איתו. "מני הוא חלק מהבית. חלק בלתי נפרד מהחיים של כולם כאן", היא אומרת. "בימי ההולדת של הנכדים, בכל דבר, הוא כל הזמן איתם".
אני שואל אותה למה היא מתגעגעת: "אני לא יושבת ובוכה על מה שקרה", היא מבהירה. "לא יושבת כל יום ואומרת למה זה קרה לו או למה הוא לא נהיה כדורגלן גדול או למה הוא לא התחתן והביא לי נכדים. ממש לא. הראש שלי עובד רק על זה שהוא עוד יקרא לי אימא. אני אופטימית, אני מקווה. אני כואבת, אבל לא נותנת לכאב להשתלט עלי. אני לא מתאבלת. אם מישהי תגיד לי שאני מסכנה, אני ממש אכעס. אני לא מסכנה". על מורדוך היא אומרת: "אני בטוחה שהכאב והעצב גרמו לו לחלות וללכת מהעולם".
דודו מחזק: "אבא שלי היה טיפוס חזק שלא מוכן להראות כלום. גם כשאמרו לו שהוא חולה, הוא הסתיר דברים. הוא היה טוטאלי לגבי מני. הוא עזב כל דבר כדי להיות במשחק עם מני. בגלל זה עד היום אני שואל את עצמי איך יצא שדווקא במשחק ההוא בטדי, הוא לא היה שם. בראש שלו הוא רצה שמני יהיה שחקן נבחרת ישראל. רק הסמל של הנבחרת עניין אותו. עד הרגע האחרון הוא האמין שמני יקום על הרגליים". דליה: "מורדוך בימים האחרונים שלו לא ביקש דבר לעצמו. הוא כל הזמן היה אומר שהוא רוצה שמני יקום על הרגליים. רק על זה הוא חשב. על המחלה שלו הוא לא דיבר ולא התלונן".
משיח שראה את ההתפתחות מקרוב ואת השינוי שעברה המשפחה, מזכיר: "בשנתיים הראשונות היה קשה לנו מאוד כאוהדי מכבי לראות את הסבל הזה. דליה לא רצתה לדבר על שום דבר. לא רצתה לעזוב את הבית. אני ראיתי מהצד שהזמן בסוף הביא לכך שהרבה נפתח והתחלנו לעשות כאן עם השנים מסיבות ליום ההולדת של מני, הדלקת נרות בחנוכה. לא ויתרנו על זה בכל שנה ואני גם רציתי שמערכות התקשורת יהיו איתנו וכל עורך וכתב קיבלו חומרים כדי לפרסם כי רצינו שמני יהיה עם כולם כל הזמן".
דליה לא מעכלת שעברו 20 שנה. "עברנו הרבה בתקופה הזו. הנכדה שלי התחתנה בארצות הברית במיאמי לפני הקורונה וכמה היה לי קשה לעזוב את מני ולטוס. כולם ביקשו ודיברו איתי והיה לי מאוד קשה. בסוף טסתי. אני כל הזמן צריכה לעבור את המכשולים האלה ולהתגבר. אני כל הזמן עובדת עם הראש כדי שהכאב לא ישתלט".
האהבה שהם קיבלו כל השנים מכל פינה בארץ מאוד עזרה להם. דליה: "לא עזבו אותי לבד. בחורה בשם עופרה אסרף מיבנה הייתה איתי בתור אוהדת מהיום הראשון. כשמני התחיל לחייך, זה היה בזכותה. היא הלכה איתנו מהיום הראשון. אין לי מלים להודות לה. היא הייתה בת 31 כשזה קרה והיום היא כבר בת 51. נסענו לחתונה שלה והרגשנו כאילו מני מתחתן".
דודו: "אוהדי מכבי תל אביב שאוהבים וזוכרים זה טבעי, אבל אם תדע כמה אנשים מהמגזר היו איתנו בקשר, כמה אנשים שחוו דבר דומה ביקשו לשמוע ולדעת איך להתמודד. עם ישראל גילה המון רגש לסיפור וזה עזר לנו. הקשר עם מכבי תל אביב טוב מאוד. בכל קיץ אנחנו מקבלים שני מנויים למשחקי הקבוצה. הם שומרים איתנו על קשר".
אל השיחה מצטרפת שיר, האחיינית של מני. היא הייתה בת 4 כשזה קרה. שיר היא הדינמו בבית מבין האחיינים. "יש לי תמונה עם מני שהייתי ילדה שהוא מחבק אותי ואני לא שוכחת את זה בחיים. מני אהב אותי יותר מאשר את כל האחיינים. אני זוכרת דברים. היינו ביום הולדת אחי ואני כשזה קרה לפני 20 שנה. אימא שלי עזבה אותנו ונסעה לבית החולים. הסבתא השנייה הייתה שומרת עלינו כל הזמן כי אימא שלי הייתה עם אבא שלי, אח של מני, בבית החולים.
"בבית הספר היו מבקשים ממני חתימה ממני לוי ולא יכולתי לתת לילדים בגלל המצב שלו. כל השנים אני רוקדת ושרה לו. אני מספרת לו שהתגייסתי ועשיתי טיול והוא רוצה להביע את עצמו והוא מראה לי שהוא מבין. אני מספרת למני הכול. אני משתפת אותו בכל מה שאני עוברת. החבר שלי הוא גיא ואבא שלי גיא ואני אומרת את זה למני ושנינו צוחקים. אני אוהבת כדורגל ויכולה לראות את הקטעים שיש לנו מהתקופה שמני שיחק. אני דומעת לא מעט מזה".
דודו מקשיב לדברים ומחייך. "אני מקבל הכול באהבה. איך אומר הרבי נחמן: 'אין ייאוש בעולם כלל'. אמונה יש לכולם. אבל זה שאני היום בתשובה זו הדרך שבחרתי ויכול להיות שזה עזר לי לקבל את מה שקרה למני".