קלאס באפס מאמץ: תארי אמצע העונה ב-NBA, כולל המצטיין אנטטוקומפו

יאניס רחוק מלהיות MVP קלאסי העונה, אבל היכולת לייצר הצהרת כוונות מתי שרק מתחשק לו מוכיחה פעם אחר פעם שהוא מספר 1 על הפרקט. רביץ מחלק את פרסי הביניים של 2021/22, כולל המאמן האלמוני, החד קרן הבא, הקרביות של דריימונד והתקיעות של דונצ'יץ'

אסף רביץ
17/01/2022
דני אבדיה עם אוהדי וושינגטון וויזארדס (מתוך הטוויטר של הוויזארדס)

עברנו את נקודת האמצע של עונת ה-NBA, זמן לחלק תארי אמצע. למרות חצי עונה משונה שכללה את חודש האומיקרון, רבים מהשחקנים הבכירים נראים מצוין. מאבק ה-MVP נראה כרגע פתוח לחלוטין וכולל ארבעה שחקנים שיש להם קייס רציני, כולם זוכים לשעבר בתואר. אף אחד מהם לא בולט במובהק ביחס לאחרים, לכן אני לא זוכר מתי היה לי קשה כל כך להכריע, וכל דרך לסדר את ארבעת הגדולים לגיטימית בעיניי. מבחינתי אפשר להכריז על MVP מרובע. אך נתחיל בדירוג המקומות 5-13. למה 13? כי זו כמות השחקנים שראויה לאזכור בתחום בעיניי.

טוב לדעת (מקודם)

7 גורמי סיכון למחלות לב ודרך אחת לזיהוי מוקדם ומניעת נזקים ללב

מוגש מטעם שחל
דורך במקום? דונצ'יץ'(צילום: GettyImages, Ron Jenkins)

מקומות 5-13

13. לוקה דונצ'יץ' (דאלאס): הסיפור השקט של השבועות האחרונים הוא שלדאלאס יש פתאום הגנה מתפקדת. אם זה שינוי אמיתי, זה הופך את המאבס לקבוצה בכירה לכל דבר, כי לוקה הוא קבוצת התקפה איכותית של איש אחד. אחוזי הקליעה שלו בירידה והוא קצת תקוע במקום, אבל המקום הזה הוא של אחד השחקנים הטובים בעולם.

12. פול ג'ורג' (הקליפרס): הוא פצוע ובכלל לא בטוח שיחזור לשחק השנה, אז מגיע לו שנזכיר שב-26 המשחקים שהספיק לשחק הוא חזר להיראות כמו שחקן שיכול לסחוב קבוצה על הגב. נקווה לראות אותו ואת קוואי לאונרד בריאים ביחד במהרה בימינו.

11. כריס פול (פיניקס): מוליכת הליגה היא מכונה משומנת, ו-CP3 הוא המנוע שלה. גם כשהוא קולע 14 נקודות למשחק עדיין הכל עובר דרכו והוא אחד השחקנים הכי חשובים בליגה.

10. ג'ואל אמביד (פילדלפיה): פתח חלש יחסית, ונדמה היה שהעונה שעברה הייתה חד פעמית, אבל בשבועות האחרונים חוזר להיות כוח התקפי אימתני, בזמן שעוגן הגנתי הוא לא הפסיק להיות. דריל מורי חייב לסיים את סאגת בן סימונס ולהביא לסנטר שלו חיזוק משמעותי כבר לעונה הקרובה, כי הוא בשיאו והצוות המסייע ראוי.

9. דונובן מיטשל (יוטה): הקריסה של הג'אז בלי רודי גובר בשבוע האחרון העיבה מעט על העונה הנפלאה של מיטשל. יוטה, די בשקט, היא קבוצת התקפה היסטורית, גם בגלל שמיטשל הולך ומשתבח. בדקות שהוא משחק הג'אז קולעים 118.7 נקודות ל-100 פוזשנים, הנתון הטוב בליגה.

14 נקודות למשחק, ועדיין הכל עובר דרכו. כריס פול(צילום: רויטרס)

8. ג'ה מוראנט (ממפיס): בעתיד הקרוב הוא יתחיל לאיים על התואר. בשנה השלישית שלו, הרכז האתלטי הוא כבר סקורר, מנהל משחק ומנהיג אמיתי, ויש סביבו חבורה צעירה שגדלה יחד איתו ונראית בדרך הבטוחה לשנים ארוכות בצמרת.

7. ג'ימי באטלר (מיאמי): אם הוא לא היה משחק רק 25 משחקים הוא היה מאיים ברצינות על מקום בחמישייה. מדובר באחד השחקנים היעילים בליגה שמנהיג את אחת הקבוצות הקשוחות בליגה, והוא נראה בשיאו השנה.

6. דמאר דרוזן (שיקגו): מוליכת המזרח הדי מפתיעה בנויה מאנסמבל של ארבעה שחקנים שכל אחד תורם את חלקו, אך דרוזן הוא הטוב והחשוב מכולם. שני הבאזר-ביטרים בלילות עוקבים מיצבו את העונה הזו שלו כמיוחדת.

5. לברון ג'יימס (הלייקרס): בגיל 37, לברון מספק עונה אישית פשוט מופלאה, ומאז הפציעה של אנתוני דייויס לוקח את הלייקרס על הגב. הבעיה היא שמדובר בקבוצה המאכזבת של העונה, שגם בדקות בהן הוא משחק הנט רייטינג שלה שלילי. ראסל ווסטברוק מצדיק כל סימן שאלה לגביו, הוותיקים בחוזי מינימום נראים כמו שחקני עבר, הוויתור על אלכס קארוסו נראה כמו החלטה נוראית, אבל כל אלה הן בעיות של לברון ה-GM. לברון השחקן הוא עדיין אחד הטובים בעולם.

עוד עונה נפלאה של לברון השחקן בוזבזה ע"י לברון ה-GM?(צילום: רויטרס)

ארבעת הגדולים

4. סטף קרי (גולדן סטייט): כן, גם אני מופתע. עד לפני שלושה שבועות הוא היה ה-MVP הבלתי מעורער של חצי העונה בזכות התחייה מחדש של הווריירס. אבל כבר אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בעונת הקליעה החלשה ביותר שלו, בפער משמעותי. נכון לעכשיו, הוא עומד על פחות מ-40 אחוזים משלוש לראשונה בקריירה. חודש מוצלח יכול לשנות הכל, אבל בסיכום האמצע הוא פשוט פחות יעיל ועקבי מהרגיל. אך, כאמור, כל אחד מארבעת הגדולים הוא מועמד ראוי לתואר, והקייס של סטף הוא שהוא משפיע לטובה על גולדן סטייט בכל כך הרבה דרכים. הנט רייטינג שלו (14.3) הוא הגבוה מבין כל המועמדים לתואר, והגבוה מבין 117 שחקנים עם אחוז שימוש של יותר מ-20. גם כשהוא לא פוגע, ברגע שיש סביבו שחקנים שיודעים לשחק איתו עצם הנוכחות שלו על הפרקט הופכת את הקבוצה שלו לטובה בליגה. וזה משפט שמתאים ל-MVP.

3. קווין דוראנט (ברוקלין): קיירי אירווינג הפך את העונה לניסוי, ג'יימס הארדן לא בכושר, בלייק גריפין נראה גמור, ג'ו האריס פצוע, הרוטציה לא ברורה. את KD שום דבר מזה לא עניין, הוא היה הגורם היציב היחיד בברוקלין בחצי הראשון של העונה. עדיין מגוחך כמה קל לו לקלוע בכל דרך ומכל טווח (29.3 נקודות למשחק ב-52 אחוזים מהשדה ו-89.4 אחוזים מהעונשין), הוא עדיין נראה כמו המועמד הבכיר לתואר השחקן הטוב בעולם ברגע זה. הוא רק שלישי בדירוג שלי דווקא בגלל שנראה שהוא מתנהל ביקום נפרד משאר הקבוצה, לא משפיע על השחקנים סביבו כמו שלושת האחרים ברשימה הזאת. אבל הוא כל כך טוב, שאלמלא הפציעה הטרייה שלו הוא היה מועמד חזק לתואר. הפציעה תכריח את ברוקלין לתפקד ללא רשת הביטחון שלה, אולי זה יעשה לה טוב.

נוכחות של MVP, למרות האחוזים הנמוכים בקריירה. סטף קרי(צילום: רויטרס)

2. ניקולה יוקיץ' (דנבר): ה-MVP המכהן מעלה השנה את השאלה עתיקת היומין: האם הגיוני להעניק את התואר לשחקן מקבוצה בינונית. בשנה שעברה השאלה הזו נשאלה לגבי סטף, השנה התהפכו היוצרות והג'וקר הוא זה שמנסה לסחוב חבורה פצועה למרכז הטבלה במערב. הטיעונים לטובתו מאוד קלים: דנבר היא קבוצה מצוינת כשהוא משחק, למרות ששני כוכבי המשנה שלו פצועים, וקבוצה איומה כשהוא נח. מדד היעילות האישית שלו, ה-PER, הוא הגבוה בליגה ואם ימשיך כך יכול להיות הגבוה אי פעם. מעבר למספרים של 25.3 נקודות ב-56.7 אחוזים מהשדה, 13.9 ריבאונדים ו-7.2 אסיסטים, הוא שדרג מאוד את ההגנה והפך לסנטר הגנתי בכיר, לפחות בכל מה שקשור לעונה הרגילה. מה מונע ממנו להיות ראשון? שום דבר מהותי, אבל ברשימה שלי מישהו אחד.

1. יאניס אנטטוקומפו (מילווקי)

כן, גם אני מופתע. יאניס הוא לא MVP קלאסי. האלופה פצועה ומעט מקרטעת לאורך חצי העונה והמאזן שלה הוא הרביעי במזרח והשמיני בליגה. יאניס עושה מה שהוא עושה, ממשיך להיות תופעת טבע חד פעמית שמשפיעה על כל מה שקורה בשני הצדדים, עם עוד קצת ליטוש וניואנסים של שחקן שצובר ניסיון וביטחון, אבל זו לא העקביות האישית והקבוצתית שהביאה לו את התואר פעמיים בעבר הקרוב. מה שהופך אותו לראשון מבחינתי זה שמתי שהוא באמת רוצה, מתי שמתחשק לו לייצר הצהרת כוונות, הוא מראה עליונות על כל יריב. הוא עשה את זה פעמיים נגד ברוקלין, נגד גולדן סטייט, נגד הלייקרס, במשחק הכריסמס מול בוסטון - בכל הזדמנות כזאת הוא הוביל את מילווקי לניצחון ודאג להבהיר מי מספר 1 על הפרקט. זה לא בהכרח יספיק לתואר האישי בסוף העונה, אבל בינתיים זה הופך אותו לשחקן הכי מרשים בחצי הראשון בעיניי.

אל תפסיק לרצות. יאניס(צילום: GettyImages, Bob Levey)

שאר התארים

המאמן: טיילור ג'נקינס (ממפיס)

גם כאן התוכניות שלי השתנו ברגע האחרון. רציתי לנצל את המשבצת כדי להחמיא לשיטה של סטיב קר שהופכת כל מיני שחקני משנה שקבוצות אחרות לא רצו לשחקני רוטציה איכותיים, או למכונה המשומנת של מונטי וויליאמס בפיניקס, אבל הגיע הזמן להאיר זרקור על ג'נקינס האלמוני. הוא מצטיין בשני התחומים החשובים למאמן של קבוצה צעירה: השחקנים הצעירים כל הזמן משתפרים והקבוצה הולכת ומגבשת זהות. דווקא כשמוראנט היה פצוע ממפיס החלה לנצח, בעיקר בזכות שדרוג משמעותי בהגנה, וכאשר ג'ה חזר לסיטואציה החדשה זו כבר נראית כמו קבוצה גדולה לכל דבר. ג'ארן ג'קסון ג'וניור ודזמונד ביין נראים כמו מספרי 2 ו-3 איכותיים בהתהוות, שאר הסגל עמוס בשחקנים סולידיים שכל אחד מהם מוצא את מקומו ברוטציה של ג'נקינס. הרבה מאוד קרדיט מגיע גם לג'נרל מנג'ר זאק קליימן שבוחר נהדר בדראפט ובנה סגל חכם וקוהרנטי.

הרצף התחיל דווקא כשהכוכב ישב בחוץ. ג'נקינס עם מוראנט(צילום: GettyImages, Thearon W. Henderson)

שחקן ההגנה: דריימונד גרין (גולדן סטייט)

בזמן שיוטה היא קבוצת ההתקפה הטובה בליגה בפער משמעותי, גולדן סטייט היא קבוצת ההגנה הטובה ביותר בפער לא קטן. גרין הוא המנהיג של ההגנה הזו, וכשהוא מגיע לעונה במצב רוח קרבי הוא שחקן הגנה גדול בקנה מידה היסטורי. הוא מנטרל שחקני פנים מכל זן, מתפקד כסנטר בהרכבי הסמול בול הקטלניים, רואה כמה צעדים קדימה מה ההתקפה מנסה לעשות ומחפה על כל טעות של החברים לקבוצה. העונה הזו עומדת בסימן הדור הבא של שחקני ההגנה, רוקיז כמו אוון מובלי והרב ג'ונס שייכים לדיון של חמישיות ההגנה של העונה, אבל דריי הוא שחקן ההגנה החשוב ביותר של החצי הראשון של העונה.

הגיע לעונה במצב רוח קרבי. דריימונד(צילום: רויטרס)

הרוקי: אוון מובלי (קליבלנד)

אם כבר הזכרנו את מובלי, ככל שהעונה מתקדמת הוא מבסס את מעמדו כרוקי המוביל במחזור שעמוס בשחקנים איכותיים. סקוטי בארנס הוא שחקן חשוב בטורונטו, פרנץ ווגנר מספק מספרים מרשימים באורלנדו, ג'וש גידי הוא ילד מבריק, קייד קנינגהאם מראה ניצוצות, אבל מובלי הוא הרוקי הנדיר שמתפקד כאחד השחקנים החשובים ביותר בקבוצה טובה. קליבלנד היא אחת מהפתעות העונה, הרבה בזכות שחקן הפנים המגוון שלה. בהתקפה יש לו מהלכים יעילים עם הגב והפנים לסל והוא יודע למסור בתנועה, בהגנה הוא משלב בין יכולת אמיתית לשמור על כל עמדה להגנה איכותית במיוחד על הטבעת. כל הסימנים מעידים על שחקן מיוחד מאוד בהתהוות, החד קרן הבא.

חד קרן, הדור הבא. אוון מובלי עם קווין לאב(צילום: GettyImages, Michael Reaves)

השחקן המשתפר: דז'ונטה מארי (סן אנטוניו)

בשבועות הראשונים נדמה היה שמיילס ברידג'ס משארלוט בדרך להשתלט על התואר השנה, אבל האופן בו מארי הולך ומתפתח לרכז בכיר זו אחת התופעות המרהיבות של העונה. התחושה היא שדז'ונטה נמצא בליגה כבר שנים ארוכות בהן כולם מחכים לפריצה שלו, אבל הוא רק בן 25 וזו רק העונה החמישית בה הוא משחק. הוא תמיד היה שומר איכותי, השנה הוא הפך גם למנהל משחק ברמות הגבוהות ביותר ולסקורר טוב מהצפוי, בעיקר בזכות יכולת משודרגת להגיע לצבע ולסיים שם. הוא פשוט פיתח הבנת משחק וקריאת מהלכים ברמה של סופרסטאר. הוא מספק 19.1 נקודות, 8.3 ריבאונדים, 8.9 אסיסטים על 2.4 איבודים ו-2.1 חטיפות למשחק. אלה מספרים שיכניסו אותו לדיון על האולסטאר, גם אם במערב יהיה קשה להשחיל גארד.

אחת התופעות המרהיבות של העונה. דז'ונטה מארי(צילום: GettyImages, Tim Nwachukwu)

השחקן השישי: טיילר הירו (מיאמי)

אולי הקטגוריה המובהקת ביותר. יש עוד כמה מחליפים איכותיים כמו קלי אוברה, מונטרז הארל ואלכס קארוסו, אבל הירו הוא סקורר בכיר שעולה מהספסל ומשנה משחקים. ב-27 המשחקים בהם הירו עלה מהספסל הוא קלע 20.7 נקודות למשחק, כולל 2.8 שלשות ב-42.9 אחוזים, והוסיף 4.7 ריבאונדים ו-3.9 אסיסטים. אלה מספרים נדירים למחליף. היכולת של הירו לבצע את קפיצת המדרגה לסקורר יעיל חשובה מאוד למיאמי, שחסרים לה שחקנים מסוגו, ויש לו חלק חשוב בכך שהקבוצה של אריק ספולסטרה הצליחה לשרוד פציעות ארוכות של ג'ימי באטלר ובאם אדבאיו ולהישאר באיזור צמרת המזרח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully