1. צ'לסי. זה התחיל כמו שזה נגמר בעונה שעברה. בסוף נובמבר היו לאלופת אירופה 25 נקודות בפסגה, 5 יותר מאלופת אנגליה. זה קרה אחרי ריצה נהדרת בליגה של ארבעה נצחונות רצופים, עם שער נעול של מנדי. ההגנה של הבלוז נראתה מושלמת. 3 שערי חובה בלבד ב10 משחקים, מתוכם שער בפנדל של מוחמד סלאח, שער בפנדל ג'יימס וורד-פראוס, ועוד שער שדה יחיד של גבריאל ז'סוס.
צ'לסי של תומס טוכל נראתה אז יעילה מדי עבור ליברפול, עמוקה מדי עבור סיטי. אבל התחילו הפציעות והמחלות. והמכונה הכל כך חדה פשוט לא הצליחה לייצר את הקצב של תחילת העונה. צ'לסי המנוסה כל כך נראית בימים אלו הרבה יותר פגיעה מבעבר. המשחק מול ווסטהאם, זה שבעקבותיו איבדה את הפסיגה, היה ברומטר ברור מהבחינה הזו. טעויות בהגנה, וחטיפת שערים שטותיים. במשחק מול ברנלי בנובמבר, צ'לסי לא הפסיקה לאיים על השער של פופ ולהחמיץ, ואז ספגה שיוויון לקראת הסיום. ככה בדיוק מאבדים בעקביות ובשיטתיות את הדרך אל התואר.
לכן, כשבשבוע שעבר הראתה צ'לסי אופי של קבוצה גדולה וחזרה מהר ל-2:2 עוד במחצית הראשונה (אחרי שספגה את הראשון כתוצאה מעוד טעות הגנתית), היא נותרה עם המון מחמאות, אבל עם פער של 10 נקודות מהמוליכה. פתאום, תוך חודש וחצי, 11 משחקים, ו18 נקודות בלבד מתוכם - האליפות שהיתה מאד לגיטימית הופכת ליעד רחוק מאד.
הפציעה של צ'ילוול, הראיון של לוקאקו, המחלה של ורנר, הירידה של ג'יימס בחודש האחרון, העובדה שההתאחדות לא דחתה את המשחק מול וולבס - המון תירוצים, אבל השורה התחתונה ברורה.
2. בצד השני של משחק העונה, נמצאת זו שגמגום פתיחת עונה עבורה הוא כנראה חלק מהתכנית. כמו בעונה שעברה, גם את הסתיו הזה פתחה סיטי בצורה בינונית. אבל בניגוד לשנה שעברה, אז התחילה את ריצת הנצחונות הרצופים שלה בדצמבר, הפעם היא נתנה גז בתחילת נובמבר. אם בעונה שעברה היא חיכתה לינואר כדי לקפוץ למקום הראשון, הפעם עשתה זאת חודש קודם. מה שמפחיד בהשוואה הזו, זה הפער בין סיטי המרשימה של העונה שעברה, לבין קצב צבירת הנקודות שלה העונה - כרגע יש לה 9 נקודות יותר מעונת האליפות הקודמת. הקצב שלה אמור להביא אותה לאזור 100 הנקודות העונה, שווה לשיא המפואר מלפני 4 עונות.
מה שמפחיד אפילו יותר אצל סיטי העונה היא לקיחת שיטת פפ עד הקצה. העונה ,אין שחקן אחד שהקבוצה בנויה עליו, פשוט אין. אין אגוארו שמפגיז שערים כמו בעונות האליפות הראשונות (גם של פפ), אין שחקן אחד שמכריע את המשחקים הקריטיים כמו גונדואן של העונה שעברה, ובטח אין את הדומיננטיות האבסולוטית של דה בראונה מהשנים הקודמות. השחקן הכי דומיננטי של סיטי העונה, בפער, הוא המאמן שלה.
פנדלים גבוליים, שערי נצחון דרמטיים כמו זה של רודרי - המזל והספק תמיד הולכים עם הטובים ביותר. גם העונה.
אל תפספס
3. פפ. בשנת האליפות של ליברפול, דה בראונה היה שחקן העונה. סיטי היתה תלויה בו באופן חריג לעשור האחרון של פפ, משהו שאיפיין את התלות במסי או צ'אבי בברצלונה של שנות השיא. "המזל" של פפ היה שעל דה בראונה עוברות שנתיים של פציעות, ולכן הההתסגלות לשחק בלי דה בראונה הפכה את סיטי כבר בעונה שעברה לקבוצה שלא תלויה בשחקן אחד. אבל השנה פפ מביא את האג'נדה הזו לגבהים חדשים.
נכון, לומר על סיטי שזו קבוצה של מאמן, זה מאד קלישאתי. אבל גם אצל פפ, אפשר להמשיך להתפתח גם במקומות שכבר לא חשבת שאפשר. ברנרדו סילבה רצה לעזוב כשהגיע ג'ק גריליש. פפ ביקש ממנו סבלנות, והפך אותו לבאנקר הגדול בהרכב, עם פריבילגיות של שחקן חופשי, שמתחיל בעמדה שלו בקישור, אבל נמצא רוב הזמן באזור הרחבה. גבריאל ז'סוס היה חלוץ המשנה של אגוארו, 9 קלאסי, אבל לא מפלצת בעמדה הזו. אז פפ הזיז אותו העונה לשחקן במשבצת של סטרלינג, והפך אותו לטבח. אם עד לפני חודש ברנרדו היה באופן מובהק השם החם, היום באמת שאין כזה. ז'ואו קנסלו הוא היום המגן הכי מיוחד בעולם, עם מגוון עצום של יכולות, ובעיקר תנועה בלתי צפויה בכל התקפה נתונה. בחלק הקדמי, פעם זה פודן שמתעלה, ופעם זה מחרז. גונדואן עדיין כאן, דה בראונה מתחיל לחזור לעצמו, ובתקופה האחרונה פפ אפילו החזיר את סטרלינג לחיים.
סיטי של עונת 2021-22 מביאה לשלמות את חזונו של פפ גווארדיולה - קבוצת כל שחקניה, שלא משנה מי ישחק בה בכל רגע נתון, המכונה תמשיך לעבוד, בדיוק באותו קצב, באותה חדות. 11 נצחונות רצופים הם רק התוצאה. הדרך לשם פשוט מדהימה.
4. טוכל. האמת שתחילת דרכו של טוכל בצ'לסי היתה עונה להגדרה הזו - מדהימה. הגרמני סוגר שנה בתפקיד. מבחינת קצב צבירת הנקודות, עד חודש נובמבר הוא היה שווה לפפ בעשרת החודשים מאז הגעתו. הוא לקח קבוצה חבולה שדידשה במקום ה9, הגיע איתה לגמר הגביע, לטופ 4 בליגה, וכמובן לקח את גמר האלופות בסטייל.
מבחינה טקטית, טוכל עשה בית ספר לאירופה בשנה שעברה. מערך של שלושה בלמים, בלי חלוצים טבעיים באמת, כשמי שנותנים את הטון הם הקשרים האחוריים. לא היתה בהיסטוריה של ליגת האלופות קבוצה שלקחה את התואר בלי קו קדמי שמושתת על היררכיה ברורה. כל הרכב אפשרי, כל שחקן תופס. אם תרצו, טוכל לקח את האג'נדה של פפ עוד צעד קדימה.
אבל אז הגיע נובמבר. והפציעות, והטעויות, הבהירו בכל זאת שצ'לסי של טוכל לא תוכל לנצח את הליגה בלי ההגנה שלה. כשההגנה טובה, ההתקפה תעשה את ההבדל, כשמשהו לא עובד מאחור, אין לכחולים מספיק מחץ לגמור משחקים גם כשלא נראים טוב.
המבחן של הטקטיקן המעולה הזה מגיע עכשיו. חדר הלבשה של קבוצה כזו הוא מבחן לכל מאמן. ההתמודדות עם פרשת לוקאקו עשתה לטוכל שרות נכון. הוא לא התבייש לזרוק אותו מהסגל אחרי האמירות הרומנטיות על אינטר, ודאג להחזיר אותו מהר לתלם לפני שהעסק בורח לו. אבל עם כל המחמאות, כרגע הפער עומד על 10 נקודות. ותומאס טוכל יגיע מחר לאתיחאד כשעיניו הבוחנות של רומן אברמוביץ' עליו,על הקבוצה שלו. לא, הוא לא מועמד לפיטורים. כן, הוא כן יכול לצאת מחר מהעיר מנצ'סטר עם חותמת 'כשלון' על העונה הזו.
כי המטרה הברורה של צ'לסי העונה היא להיות אלופה. אם לא תנצח מחר - טוכל יודע שזה ייגמר.
5. קרב המוחות. זה יהיה המפגש העשירי בין טוכל לפפ. בחמישה מפגשים בגרמניה טוכל לא הצליח לנצח את פפ. אבל בחצי השנה הראשונה שלו עם הבלוז הוא ניצח אותו שלוש פעמים.
אם מביטים על שני המפגשים האחרונים בין השניים, מגלים את אותם שחקנים, אותן קבוצות, אבל שני מפגשים הפוכים לחלוטין. בגמר האלופות האחרון, טוכל ביטל את המשחק של סיטי, הוא עשה מה שפפ עושה ליריבים שלו - לא נתן לו לנשום עם הכדור, ויצר מצב שבו ראית ששחקני סיטי לא יודעים מה לעשות עם הכדור. לא היה נצחון מוצדק מזה.
אבל פפ הגיע מוכן למשחק הבא ביניהם, בחודש ספטמבר האחרון בליגה. זה היה 0:1 מפואר, סיטי ממש הביסה 0:1 את צ'לסי, שלא הצליחה להגיע למצבים, וממול ראתה את הקו הקדמי של התכולים מטייל ברחבה בכל כמה דקות. פפ הגיע מוכן כדי להראות שמי שעשה לו בית ספר בשלושת המשחקים הקודמים, עדיין צריך ללמוד עוד כמה תרגילים בספר.
מחר באתיחאד, זה לא רק משחק עונה. זה לא רק קרב בין הראשונה לשניה, זה לא סתם קרב של להיות או לחדול עבור צ'לסי. זה בעיקר פרק נוסף בקרב המוחות המסעיר בין טוכל לפפ, על הזכות לשלוט בכדור, להפתיע את היריב, לשלוט במגרש, ולהראות מי חושב יותר מהר, יותר עמוק, יותר יצירתי, יותר חדשני. עד כמה הם עוד יכולים להפתיע אחד את השני? תתפלאו.