אי שם בסוף 2023 יסתיימו להם משחקי מוקדמות יורו 2024 שייערך בגרמניה. ישראל תסיים עוד קמפיין בו לא העפילה לטורניר גדול, ובהרגלנו בקודש, הביקורות יופנו לעבר המאמן, זה שמגיע לנבחרת עם מעמד כלשהו, כאיש מקצוע או כמאמן, אך מסיים אותו ב"ברוך שפטרנו" ומסומן כאחד שרק נגרמו נזקים בתקופתו.
ישראלי או זר, יום למחרת סיום הקמפיין כבר נשמע שהסיכויים שימשיך קלושים. שהוא לא קידם את הנבחרת, שעל אף העובדה שביצע הצערה עם שילובם של ליאל עבדה, רז נחמיאס, דורון ליידנר, אביאל זרגרי, אושר דוידה, חמודי כנעאן וסתיו נחמני, עדיין לא נראה השיפור הדרוש, והנבחרת לא מספיק יציבה כדי לעלות לטורניר גדול.
איך יצוטטו גורמים בהתאחדות יום למחרת? אם ימונה מאמן זר זה ייגמר ב"אם הוא היה כזה טוב הוא לא היה מגיע לכאן. הוא הביא איתו דברים חדשים אבל בגדול לא השפיע על הנבחרת, רוב הסגל משחק באירופה וצריך להעפיל, לא מביאים מאמן זר בשביל מקום שלישי". אם המאמן יהיה ישראלי זה ילך לכיוון של "צריך מישהו שמנותק מהכדורגל שלנו, אחד שלא מכיר סוכנים, בעלי קבוצות ומאמנים, שאי אפשר להשפיע עליו. יש לנו מספיק שחקנים טובים, אבל אנחנו נופלים בדברים הקטנים ובהשפעה של כל מיני גורמים אינטרסנטים על הנבחרת, נצטרך להסיק מסקנות להמשך".
והאמת? לא כל כך נעים כלפי מי שימונה. הוא יסיים כמעט בוודאות עם הראש למטה ועם מעמד מקצועי נמוך יותר מזה שהיה לו לפני שקיבל את התפקיד. זו מלכודת דבש קלאסית שלא מעט חולמים עליה, מפנטזים עליה והופכים כל אבן, איש קשר ובעל אינטרס כדי לקדם עצמם לעברה.
אותו מאמן שימונה יתחיל עם הרבה מחמאות, כולם נקרא ציטוטים של שחקנים בסגנון של "בכל הקדנציה עם וילי לא עבדנו על נייחים כמו שעבדנו עם המאמן החדש", ו"הוא מביא רוח אחרת, של אמונה שאפשר לעשות את זה ולעלות, אצל וילי הייתה אווירה חיובית אבל לא באמת האמנו שאפשר להצליח, הרגשנו שלא עשינו דברים בסיסיים".
ברמת הסגל, המאמן יבין שסיכויי העפלה כמעט ולא קיימים, אך ירצה להרוויח עוד קדנציה, ויסיק שגם ברמת היח"צ הוא יצטרך לבצע שינויים בסגל. יהיה לחץ להצעיר את הסגל ולתת לכישרונות עם רזומה של שני שערים ושני בישולים בליגת העל יותר קרדיט, והוא יצטרך למצוא את נוסחת האמצע. עם כל הכבוד לרצון להצערה, לפחות בהתחלה ליאור רפאלוב בן ה-35 יהיה חייב לקבל זימון. זה ייתן למאמן נקודות זכות ציבוריות, בעיקר אחרי מה שעבר על הקשר הוותיק בעידן רוטנשטיינר.
בדיוק כמו שכל המאמנים בעשור האחרון חשבו על אופציות חדשות לקישור אך תמיד חזרו לביברס נאתכו, גם במקרה הזה קשה לראות את חילופי המשמרות. הבלמים המועדפים על הצוות המקצועי בקמפיין הנוכחי היו ניר ביטון, איתן טיבי, חאתם עבד אלחמיד ואוראל דגני, כשביטון בן ה-30 הוא הצעיר שבהם. יקום האדם שרואה בלמים צעירים שצפויים לעשות עבודה טובה יותר ברמות הגבוהות ולהיות חלק מהשינוי. להיפך, כרגע קשה לראות כאלה שימלאו את מקומם של הארבעה שצויינו כאן לאחר שיסיימו תפקידם.
בחלק הקדמי למאמן הבא יש דווקא צרות טובות. זהבי, סולומון, דאבור, וייסמן, עבדה. זאת חבורה ששווה גולים, אך סביר להניח שהכדורגל יהיה יותר טקטי ופחות התקפי. האם זה יעזור? כנראה שלא. החסרונות של הסגל כרגע גדולים ממאמן כזה או אחר. אפשר לשנות, להביא רוח אחרת ואמונה, אך בשורה התחתונה אין לנו את הכלים לעשות את זה, ואין תכניות אמיתיות לכך שבעתיד נוכל לעשות את זה, כדרך ולא כהבלחה חד פעמית.
הקהל הישראלי לא טיפש, הוא התעייף מהנבחרת, הוא רואה משחקים מכח האינרציה אך לא מצפה לכלום, צופה בה כי הוא אוהב כדורגל ואת מה שמייצג את המדינה שלו, אך גם יודע שיהיו שם כל כך הרבה חומרים ללגלוג עבורו ברשתות ובשיחות חולין בימים שאחרי. אין מה לעשות, הנבחרת היא סוג של כאב אותו אוהדיה מרפאים בציניות וזלזול, הדרך הקלה להפוך את הייאוש ליותר נוח.
גם העיסוק המוגבר במונס דאבור, שריקות הבוז כלפיו ותנועת ההשתקה שלו, הוא לא מקרי. כשאין תקווה על הדשא נאחזים בכל מה שמסביב. אם הייתה תחושה שאנחנו בדרך לעשות את הבלתי ייאמן ולעלות, כולם היו מתאחדים סביב המטרה ושמים את הנושא הזה בצד. ללא תחושה כזאת שמים יד על כל רעש אפשרי שייצר עניין וניתן יהיה להוציא דרכו אגרסיות. הטעות שדאבור עשה הייתה בדיוק מה שצריך כדי להפוך את המשחקים למעניינים יותר עבור הקהל.
זהבי זורק את סרט הקפטן, דאבור פולט ומקבל שריקות בוז, קזינו לאחר המשחק. אלה הדברים היחידים שעוררו עניין בנבחרת לאורך השנים, אולי פרט למספרים המדהימים של זהבי. צריך להודות לכל אחד ואחד שעשה את הטעות ושמר על רמת העניין בציבור. וכדי שאותה רמה תישאר גם בקמפיינים הבאים, חייבת להימצא הדרך לזמן את ירדן שועה לסגל.