"היינו בכיוון דאבל ראשון בתולדות הפועל פתח תקווה. אני לא מתכוון להשוות את הקבוצה שלנו לזו של סטלמך, ויסוקר, קופמן, נהרי ורצאבי, אבל הייתה לנו קבוצה דורסנית. זה אומר קצב משחק גבוה, לחץ על היריב בשטח שלהם. קבוצות לא הצליחו להניע כדור ונשארו עם הלשון בחוץ. ואז הגיע משחק העונה באצטדיון האורווה נגד מכבי חיפה, גרנט נגד שלמה שרף. הייתה שליטה מוחלטת שלנו במגרש, הם רק התגוננו והתפללו לתיקו. כבשתי במשחק הזה שני שערים, אבל הם נפסלו ע"י השופט חיים ליפקוביץ' בשל דגל הזוי שהניף הקוון בני כהן. גם שער נוסף לא אושר באופן תמוה ביותר. על הדשא ידענו, כמו ביציעים, שהשערים היו חוקיים. בערב הראו בטלוויזיה שהגולים נפסלו שלא בצדק. מכבי חיפה סיימה ראשונה עם נקודה אחת יותר. המשחק הזה לא עוזב אותי".
הדובר הוא יוסי שושני, היום בן 58. כמעט 30 שנים חלפו, ואחד הסמלים הבולטים בקבוצה הגדולה של הפועל פתח תקווה עדיין זוכר את עונת 1990/1 כפספוס אדיר. בתוך שלושה ימים ביוני איבדה הקבוצה שלו את שני התארים למכבי חיפה - תחילה ב-0:0 בשבת ואז, באמצע השבוע, בגמר הגביע.
"בחדר ההלבשה שמענו ששופט המשחק עובדיה בן יצחק הזהיר, לכאורה, שירחיק את המגן שלנו גיא גת. כבר בדקה השלישית, בעקבות גלישה של גת על איל ברקוביץ', השופט שלף לו כרטיס אדום והותיר אותנו בעשרה שחקנים. אברהם גרנט היה מאותו רגע בטירוף, מלא זעם וכעס. ידענו שגרנט עוזב למכבי תל אביב והוא ביקש לעשות את זה עם הגביע. בהפסקה הוא כמעט ולא דיבר איתנו, הצלחנו לפני החזרה למגרש לחלץ ממנו משפט וחצי. הובלנו אמנם מגול של מני בסון ז"ל, אבל בעשרה שחקנים הפסדנו 3:1 ונשארנו בלי כלום".
ועם טכנולוגיית ה-VAR, שאז, כמובן, אפילו לא הייתה במחשבה, המלאבסים לפחות היו נשארים עם תואר האליפות, ושושני בטוח שיותר. "אם היינו זוכים, היינו לוקחים עוד ארבע פעמים", הוא מכריז.
אל תפספס
שושני נולד ב-1963 בבאר שבע. מ-1980 עד 1988 היה שייך לקבוצה. ב-1987 הושאל להפועל פתח תקווה וכעבור שנה עבר אליה סופית. הוא היה איתה בשנים הגדולות, ובסיום עונת 1991/2, אחרי הזכייה בגביע המדינה, עבר לבני יהודה והחל לנדוד. בסיום עונת 1998 פרש מכדורגל. היום הוא מתגורר עם משפחתו בשערי תקווה והוא משמש כמורה לנהיגה בבית הספר "איציק הישגים" של כדורגלן העבר של מכבי פתח תקווה איציק כהן. בנוסף, הוא מאמן בבית ספר לכדורגל בעמישב ומשחק בקבוצת הוותיקים של עירוני פתח תקווה.
"בילדות שלי בבאר שבע לא היה הרבה מה לעשות", הוא נזכר, "היו כדורגל ומגרשים ריקים על החול. לבית הספר היינו מקדימים אני וחבריי ובועטים בכדור עד הצלצול להיכנס לכיתה. מליגת השכונות של העיר, המאמן חיים סנה העביר אותי להפועל באר שבע".
האיש שהעלה את שושני לבוגרים בגיל 16, ב-1979, היה אמציה לבקוביץ' המנוח, שהלך לעולמו לאחרונה. "זה לא היה פשוט, להיות בקבוצה שחלק מדור שתי האליפויות עדיין היה בה. הייתה מלחמת עולם על מקום בהרכב".
הגיוס לצה"ל היווה מכשול לקריירה שלו, אבל זאת הייתה הקטנה שבצרותיו. "התחלתי את השרות הצבאי במבדקים לקורס טייס, אבל ויתרתי והדרך משם הייתה להנדסה קרבית. פרצה מלחמת לבנון הראשונה ומצאתי עצמי בגזרה המזרחית מול הסורים. טנקים, הפגזות ומהלך שהתקבל בכניסה באורז ופרחים הפך למלחמה. לא היה פשוט ולקח חודשים ארוכים עד שהמפקדים שלי שלחו אותי לקורס מדריכי ספורט והחזרה לכדורגל נסללה עבורי".
שושני לא רווה נחת מהמאמנים בבאר שבע. ב-1983 הגיעה תקרית עם שמעון שנהר. "ההרכב למשחק נגד שמשון תל אביב נקבע בחדר ההלבשה ואני בהרכב. התכוננו לעלות למגרש כששנהר נכנס ואמר לי שמאיר ברד פותח במקומי וישר נעלם. הפסדנו 2:0 ואמרתי למאמן שמה שהוא עשה זאת חוצפה, לא מכובד ומעשה ששובר שחקנים. הוא לא ענה לי, הבין שטעה".
עם צביקה רוזן היה לך סיפור גדול.
"רוזן הגיע לבאר שבע עם ההילה של קפטן מכבי תל אביב ונבחרת ישראל. הקבוצה יצאה למחנה אימונים בהולנד ונערך משחק אימון שם. הייתי שחקן הרכב לפני הגעת רוזן, התאמנתי מצוין ולמרות 7 חילופים שביצע במהלך משחק הידידות, אותי הוא לא הכניס למשחק. חזרנו לבית המלון, לקחתי את הציוד שלי וירדתי ללובי. ביקשתי שייקחו אותי לשדה התעופה, החלטתי שאני חוזר לישראל כי אני חש שמנדים אותי. היו"ר נועם ברזאני לא הסכים. הוא ביקש שאמתין ולאחר שיחה שלו עם רוזן, התקיימה שיחה שלנו בארבע עיניים והנושא נסגר. בסיום המחנה הוא אמר לי שהוא מוריד בפני את הכובע, כי הייתי המצטיין במחנה האימונים".
ב-1985 הגיע נחום סטלמך לבאר שבע. ("מאמן ענק שנתן לי לשחק קבוע בהרכב"). בחוזה שלו התגלעו קשיים ובמועדון החלו דיבורים על השאלה או מכירה. סטלמך עזב בסוף עונת 1985/6 להפועל פתח תקווה והטלפון לא איחר לבוא. "הוא התקשר שאל אם אני יכול להגיע עם אישור של באר שבע להתאמן אצלו. הוא היה המאמן ולצדו גרנט. אחרי מספר אימונים שניהם ביקשו שאלחץ על באר שבע והם יביאו את הכרטיס שלי. ישבתי עם אורי קרני ושמואל בייגל ונסגר חוזה של כ-40 אלף דולר לעונה. הרגשתי שהגעתי לקבוצה הכי מתאימה לי".
כמעט והפכת לליגיונר בלוקרן הבלגית.
"נבחנתי בלוקרן במשך שבועיים והם ביקשו לצרף אותי. היה שם עודף בשחקנים זרים וההצעה שלהם הייתה לשחק בקבוצה השנייה עונה אחת ואז להצטרף. הודעתי שאני לא נשאר שם".
אתה חוזר להפועל באר שבע, אבל מקבל הצעות מהפועל פתח תקווה וממכבי חיפה.
"הפועל באר שבע הסכימה למכור אותי. נפגשתי עם יו"ר מכבי חיפה יצחק אביעד וסגרנו חוזה של כ-80 אלף דולר לעונה. אני העדפתי את ההצעה מהפועל פתח תקווה וחזרתי לשורותיה".
בסיום עונת 1990/1, שהסתיימה, כאמור, ללא תואר, עזב גרנט למכבי תל אביב וזאב זלצר הגיע במקומו. הפעם לא היה למלאבסים סיכוי בליגה, אבל בגביע הסיום היה מתוק הפעם.
"זלצר הגיע עם השקט האופייני שלו והמקצוענות ובנה קבוצה מאוד חזקה. חודש וחצי לפני גמר הגביע ויתרנו על הליגה לגמרי. היריבה בגמר הייתה מכבי תל אביב של גרנט. הכותרות בתקשורת היו שהלהקה של מכבי תל אביב מגיעה לרמת גן והפועל פתח תקווה היא רק תפאורה. ניצחנו 1:3 בהארכה והחגיגות היו סיפור שלא היה שם מעולם".
מה קרה בנבחרות?
"הייתי בנבחרת הנוער של המאמן האנגלי ג'ק מנסל במוקדמות אליפות העולם בארגנטינה. לנבחרת הבוגרת הייתי קרוב, אבל תמיד קרה שם משהו שתקע והיו אז גם קשרים מעולים אחרים".
גם מכבי תל אביב הייתה סיפור של כמעט עבורך.
"גרנט הזמין אותי לחזק את מכבי תל אביב במשחקי האינטרטוטו. היה טורניר טוב, אבל בסוף זה לא הגיע לשום מקום בקריית שלום".
עברת לבני יהודה, שיחקת עם ניקולאי קודריצקי.
"קודריצקי היה החלוץ הגדול ביותר שראיתי ושיחקתי לצדו. מקצוען ברמות הגבוהות ביותר, טכניקת כדרור אדירה וטכניקת בעיטה לשער שלא ראו בישראל. הרגל שלו נכנסה בכדור בדיוק במקום הנכון המושלם למסירה או בעיטה לשער" .
מי המאמן הטוב ביותר שאימן אותך ?
"גרנט הביא את השינוי לכדורגל שלנו, גאון כדורגל ששינה לפני המאמנים האחרים. גם זלצר היה מהמאמנים הטובים והמתקדמים שאימן אותי".
ולסיום, ספר על התקרית עם הבלם שלמה אילוז.
"הייתי שחקן צעיר בבאר שבע, ובמהלך משחק אימון עשיתי תרגיל לאילוז, תרגיל לא מכובד מול שחקן במעמדו. בהמשך הוא עשה עלי גליץ' עם נעלי הפקקים לברך, איים וקילל אותי. אמרתי לו שנראה אם הוא יכול לעשות כניסה פראית כזאת פעם נוספת. אילוז היה גבר, בערב שוחח איתי והתנצל. המאמן אליהו עופר היה מבסוט מההתנהלות שלי ואמר לי לא לעשות חשבון לאף אחד, ולא משנה כמה הוא ותיק".