שובן של אגדות כדורגל לבמה המרכזית בדרך כלל מלווה בדרמה, רקע יוצא דופן ונסיבות מגוונות. כך היה גם עם שובו של סטיבן ג'רארד לליגה הטובה ביותר בעולם דרך הדלת הראשית. מהרגע שמנג'ר אסטון וילה דין סמית' פוטר לאחר חמישה הפסדי ליגה רצופים מספר בלתי מבוטל של מועמדים נזרקו לחלל האוויר - חלקם נוצצים, מרביתם מנוסים, אבל רק שם אחד באמת עמד בראש סדר העדיפויות של המועדון מבירמינגהאם.
על החתמתו של ג'רארד עמלו בוילה במשך תקופה קצרה והמאמץ להנחיתו היה ממוקד והונהג בידי אדם אחד, מנכ''ל המועדון, כריסטיאן פרסלו, שמכיר את ג'רארד אישית מתקופתו כמנכ''ל ליברפול. בשבועות האחרונים גל של פיטורי מנג'רים שטף את מועדוני הפרמיירליג וקבוצות כמו ניוקאסל ונוריץ' בחנו מרחוק את מועמדותו של ג'רארד, אבל בעיניו של המאמן המבוקש של ריינג'רס הנסיבות, ובעיקר חוסר הוודאות שאופף את עתידן המקצועי, לא היו רצויות ומפתות מספיק על מנת לנטוש את הפרויקט המצליח שהוא הוביל באייברוקס מאז נחת בצד הכחול של גלזגו.
פרסלו ידע לנצל היטב את הקשר ההדוק והטאץ' האישי ששמר עם אגדת ליברפול לאורך השנים, וכחלק מהניסיון לשכנעו לעזוב את ריינג'רס קיים שיחות טלפוניות אינטנסיביות גם עם אחיו הבכור של ג'רארד, פול, כדי להשיג תמיכה משפחתית במעבר לאנגליה. בניגוד לנוריץ', שהתמהמה, חקרה וגיששה באופן ראשוני בלבד, פרסלו, בתחכום ראוי לציון, ידע לנצל באופן אידיאלי את ההיכרות רבת השנים כדי לגרות את ג'רארד להגיע לווילה פארק בעיצומה של הפגרה הבינלאומית.
לאחר הפניה הרשמית לריינג'רס שהעניקה את ברכתה (כמובן בתמורה לפיצוי הולם), סטיבי ג'י עלה על הרכבת דרומה לסדרת מפגשים עם פרסלו ונציגים של בעלי המועדון, לראיון עבודה מסוג שונה: התחושה האמיתית הייתה שבאופן הפוך, היו אלה דווקא נציגי הקבוצה שניסו להרשים ולקרב את המנג'ר למועדון ממערב המידלנדס ולא ניסיון מצדו של ג'רארד להציג עצמו בפני וילה כמועמד הראוי ביותר.
עזיבת ריינג'רס בשלב יחסית מוקדם של העונה, כאשר נותרו לו קרוב לשלוש שנים נוספות עד תום חוזהו, הייתה אקט מנוגד לחלוטין למה שג'רארד ייצג כשחקן, ובעיקר כאדם לאורך קריירת המשחק. הוא צמח באקדמיית הכדורגל של ליברפול ולמרות אינספור הצעות אטרקטיביות לאורך שנותיו כשחקן פעיל לעזוב לקבוצות מוצלחות ועשירות יותר, ליברפול הוא המועדון היחיד בו שיחק, ושם הפך לאחת האגדות הגדולות ביותר בהיסטוריית המועדון.
ג'רארד, שבעבר הגדיר את פרסלו כחבר אישי, קיבל מהנהלה את ההבטחה שהמועדון ימשיך לעשות שימוש מקיף בכספי מכירת ג'ק גריליש בקיץ למנצ'סטר סיטי, והתרשם מהחזון של הקבוצה כחלק מ-'תכנית עשר השנים' בעת הרכישה הבעלים הנוכחיים - ווס אדנס האמריקאי ונאסף סוויריס המצרי, ב-2018. העובדה שלאחר פרישתו הוא התחיל את קריירת האימון בקבוצת הנוער של ליברפול וסייע באופן ישיר לפיתוח המקצועי והאישי של שחקני הקבוצה הבוגרת כיום כמו קרטיס ג'ונס וניקו וויליאמס, תרמה משמעותית למניות שלו מצידה של הנהלת וילה.
הפערים המקצועיים הקיימים בין הפרמיירליג לבין הליגה הבכירה בסקוטלנד הם תהומיים, אבל לא רק העובדה שג'רארד הוביל את ריינג'רס לזכייה באליפות ראשונה מזה עשור העלתה את קרנו בעיני בעלות המועדון, אלא הדומיננטיות שבה עשה זאת: ריינג'רס חגגה את האליפות ה-55 בהיסטוריית המועדון על חשבונה של היריבה השנואה, סלטיק, בעונה קסומה נטולת הפסדים בליגה ונמצאת כעת בעמדה מרשימה בליגה האירופית בה היא קרובה להעפלה לשלבי הנוקאאוט בפעם השלישית ברציפות.
השדרוג שג'רארד יצר בהדרגתיות, יכולות הניווט וההנהגה המקצועית שהפגין לא היו אופייניים למנג'ר בתחילת דרכו בקבוצת בוגרים. בניגוד למאמנו לשעבר בליברפול, ברנדן רודג'רס, שנטש את סלטיק באמצע העונה לטובת לסטר סיטי אבל עשה זאת לאחר שזכה בשבעה תארים מקומיים והשתתפות בליגת האלופות, ג'רארד עוזב את ריינג'רס לאחר זכייה בתואר מקומי אחד בלבד מבין תשעה אפשריים, אבל עבודת השיקום המקיפה שביצע במועדון הייתה בעלת משמעות לא פחותה מתוספות בפועל של גביעים והישגים.
אבל מה באמת משך את ג'רארד בחזרה לכדורגל האנגלי, למועדון אליו אין לו קשר רגשי או מקצועי, שאמנם השקיע סכומים מרשימים בקיץ האחרון אבל מתקשה מתחילת העונה הנוכחית לשמור על עקביות כלשהי? עשרים וחמש שנה חלפו מאז שאסטון וילה זכתה בתואר מקומי כלשהו, קרוב לארבעה עשורים מאז הנפת גביע אירופה למחזיקות גביע ובמבחן המציאות הנוכחית אליפות היא אינה מילה שבכלל מוגדרת בבנק המטרות בווילה פארק.
אבל למרות ששבה לליגה הבכירה לפני בסך הכל שלוש עונות משרת האימון בקבוצה נחשבת לג'וב נחשק במועדון עם בסיס אוהדים נרחב ותומך (בירמינגהאם היא העיר השנייה בגודלה בכל בריטניה, ולמרות היריבות המקומית בדרבי נגד בירמינגהאם סיטי, הפערים בין הקבוצות תמיד היו, ויהיו, עצומים). וילה פארק הוא אמנם לא מהאצטדיונים החדישים בממלכה אבל נחשב לאולד סקול פנאטי אמיתי ומשולהב ובעיקר - בעלים נחושים, אמבציוניים,עם גב כלכלי יציב (וילה היא הקבוצה החמישית בעושרה בפרמיירליג) שהציבו חזון שאפתני.
בעיצומה של הקדנציה המוצלחת שלו בריינג'רס, ג'רארד הסיט כל ניסיון תקשורתי לקשר אותו לתפקיד שבו הוא באמת חושק, משרת האימון בליברפול, ובלב ליבה של התקופה הסוערת באנפילד בעונה שעברה בה הקבוצה התמודדה עם כמות פציעות בלתי נתפסת ואיבדה מומנטום בעקביות, ג'רארד לא היסס לתמוך במנג'ר הקבוצה, יורגן קלופ.
"האוהדים של ליברפול לא רוצים שאהיה המנג'ר של המועדון", הוא אמר אז. "הם רוצים לראות את יורגן ממשיך ואני שותף לדעה שלהם באופן מוחלט. יש לנו כעת את אחד המנג'רים הטובים ביותר בעולם במועדון, אני אוהב אותו ומקווה שהוא יישאר באנפילד עוד מספר שנים. האם זה החלום שלי לאמן את ליברפול ביום מן הימים? כמובן שכן, אבל מי הבטיח שאהיה טוב מספיק כדי לעמוד במשימה? מי אמר שדווקא אני אהיה בחירת הבעלים?'', הדגיש האיש שבמשך תקופתו על כר הדשא רשם לא פחות מ-710 הופעות במדי המייטי רדס.
על פניו, הבחירה באסטון וילה מרגישה כבחירה הנבונה עבור ג'רארד כרגע. ספק גדול אם לולא קריירת המשחק הנדירה של הקשר האגדי המועמדות שלו לווילה בכלל הייתה נשקלת, אבל קפיצת המדרגה המקצועית בין ריינג'רס וליברפול מסמלת מרחק של מזרח כמערב והניסיון המקצועי שהוא אמור לצבור במועדון מסדר הגודל הזה יסייעו לו לקחת את קריירת האימון לצעד הנחשק הבא, 100 מייל צפונה מוילה פארק למקדש הכדורגל של אנפילד.
אבל עד שהמציאות בליברפול תשתנה ותאפשר הזדמנות חדשה, הפתעת העונה, ברייטון, ממתינה בשבת (17:00,ספורט1) למלך של ה-'קופ' במשימתו הראשונה על הקווים דווקא במערב המידלנדס: להתגבר על הקבוצה המרגשת של גרהאם פוטר, קבוצה עם היסטוריית פרמיירליג אמנם מועטה בהשוואה לקבוצתו החדשה של ג'רארד, אך מצד שני מועדון מאוזן שבשלב הזה של העונה מביט על וילה מלמעלה בפער של לא פחות מתשעה מקומות בטבלה.