הבלם האמיתי האחרון שהיה פה: מקומו של טל בן חיים ברשימת הגדולים

הוא היה "חיה רעה", קיבל אמון מאלוף אירופה ונראה שאפילו היום הוא עדיף על כל הבלמים בנבחרת, אז איך הקריירה המפוארת ועמוסת מועדוני הפאר לא הספיקה לבן חיים להיחשב כבלם הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים?

  • טל בן חיים
רון עמיקם
אוהדי מכבי תל אביב מוחים נגד עזיבתו של טל בן חיים ב-2018 (צילום ועריכה: קובי אליהו)

אחד הדברים המתסכלים בתפיסת הכדורגל בישראל הוא המאבק הוירטואלי האינסופי בין אנשי הדור הישן, לבני הדור החדש. הישנים צפו בכדורגל על טריבונות מעץ, קנו כרטיס מחור בקיר וראו כדורגל איטי בשחור לבן. ילידי דור האינטרנט מצייצים את עצמם ברשתות החברתיות עד אין קץ, מודדים סטטיסטיקות שונות ובעיקר מנתחים שחקני כדורגל לפי משך הזמן ששיחקו בחו"ל ובעיקר איפה שיחקו בחו"ל.

מספרם של הראשונים הולך ומידלדל בקצב טבעי וכבר נוצר מיס מץ' כזה שבכל משאל שלא יידרש לקביעת נבחרת כל הזמנים יישכחו מאחור שחקנים כמו שייע גלזר או נחום סטלמך, אפילו שפיגלר ושפיגלר ובוודאי שאלי פוקס. ובכל זאת, לא היה קונצנזוס כזה ביום העצמאות האחרון כמו סביב אבי כהן ודוד פרימו (ילידי שנות ה-40 וה-50) כבלמים הטובים בכל הזמנים.

בסקר שנערך אצל הקהל - שמטבעו משקף חתך של דור צעיר - נבחר אריק בנדו לפני כולם. טל בן חיים, הבלם שלהערכתי עשה את הקריירה הגדולה ביותר מכל שחקן הגנה בישראל, ואולי את אחת הקריירות המרשימות מחוץ לישראל - הוזכר רק בשולי הנבחרת הזו. והשאלה היא למה.

כי לצד השחקן עומד הפאסון. אבי כהן היה השחקן הישראלי שפרץ את תקרת הזכוכית ומארבעה אימונים בשבוע קפץ ישר לסגל הקבוצה הטובה בעולם; דוד פרימו שיחק לצד פלה בניו יורק, נחשב לשחקן ההגנה הישראלי הטוב בכל הזמנים וכמובן ששיחק במונדיאל; אריק בנדו הוא מלך התארים בישראל, שחקן שהעמידה שלו והחיוך שלו ואולי גם הג'נטלמניות שלו היו לסמל.

עוד בוואלה!

תחנה אחרונה: פרידה מאגדת טל בן חיים הפורש

לכתבה המלאה
למה הוא נחשב לגדול מבן חיים? אריק בנדו (צילום: GettyImages)

בן חיים, ששיחק בצ'לסי ומנצ'סטר סיטי - שני במועדונים גדולים רק לבניון - שיחק ב-9 מועדונים אירופיים, 283 משחקים בקבוצות אירופיות, 63 הופעות בגביעי אירופה, 96 הופעות בנבחרת - בעניין הזה הוא מוזכר פחות, וזה עושה לו עוול. אחרי הכל, יכול להיות שלבן חיים לא היתה את הקלאסה של פרימו ואבי כהן, לא את הריצה הייחודית וזלילת התארים של בנדו, אבל הוא יכול היה בשקט להיות בנבחרת כל הזמנים, לו היה לו פאסון.

בן חיים היה בלם ענק, בכל קנה מידה. שחקן עם גוף מפוסל, שלא עשה חשבון, לא התפשר במגרש ומחוצה לו, הפך את הקריירה הבינלאומית לעניין טבעי שיש להתעקש עליה - ואולי שימש מורה דרך בעל כורחו עבור אחרים - ובעיקר הגיע להמון כדורים או שחקני יריב שאחרים לא הצליחו להגיע אליהם.

לא שזה הביא לו יותר מדי תארים ובוודאי שלא נשא את הנבחרת אל טורניר גדול, אבל ייאמר לזכותו שגם שחקני הברק בחלק הקדמי של הנבחרת לא הצליחו במשימה. גם כשהיה כבר מבוגר, ואולי איבד מהירות והביטחון העצמי הענק שלו עלה לו ביוקר, הוא היה הבלם הכי טוב מבין הישראלים בפער. למען האמת, אם אפשר היה להציב אותו במרכז ההגנה בשבת הבאה מול האוסטרים בחיפה, זו היתה אופציה טובה יותר ממה שקיים.

יזכרו לו יותר מדי את ההתנגשויות במגרש. טל בן חיים (צילום: GettyImages, Stu Forster)

בן חיים היה הבלם האחרון האמיתי שהיה פה, אבל יזכרו לו יותר מדי את ההתנגשויות במגרש - את ההרחקה של טרזגה במשחק מול צרפת ברמת גן או התנגשות המצחים עם ויין רוני - את הדרישה שלו לבעוט פנדלים למרות שהיו מוכשרים ממנו לתפקיד, חוסר האהבה הבולט שלו כלפי התקשורת הישראלית, ואפילו את הסכסוכים הקטנים-גדולים עם בניון, המאמי הלאומי. אם בן חיים היה צולח את המהמורות האלה ונוהג באבירות או ממלכתיות, לוקח קצת מג'ון טרי, הוא אולי היה נחשב לבלם פחות קשוח, אבל הודעת הפרישה שלו היום (רביעי, 17:00, שידור חי בוואלה! ספורט) הייתה הופכת לפסטיבל פרישה, כיאה לשחקן בסדר הגודל הזה.

ביורו 2004 יצא לי ללוות את נבחרת יוון במסעה הקסום לתואר אלופת אירופה, ובין השאר שוחחתי עם סטליוס יאנקופולוס, קשרה של בולטון באותה עת, שהיה מחבריו הטובים של טל בן חיים. דרכו התוודעתי לקפיצה המרשימה שעשה בן חיים תחת גערותיו בקול בס של סם אלרדייס ועם שכר זעום של 3,000 ליש"ט בשבוע (בן חיים הגיע בשיאו לשכר של 65,000 ליש"ט בשבוע). "הוא חיה רעה", אמר לי יאנוקולופוס, "הוא עובד יותר קשה מכולם ורוצה להצליח יותר מכולם". וזה הטיקט שהוצמד מאז לאייקון הזה.

נזרק למערכה אחרי 17 משחקי ליגה. בן חיים מול גרמניה (צילום: GettyImages, Andreas Rentz)

בן חיים ייזכר כמי שמעולם לא היה פרייאר. כשלקח את הצד של אבי נמני בקיץ 2003, כי נמני תמך בו בתחילת הדרך, זכה ליחס צונן וכשהוגש לו אז חוזה שלא היה לטעמו אמר "זה חוזה של גטו", ובתוך שנה עזב את מכבי תל אביב לאנגליה, ללא תמורה, מבלי לטעום משלב הבתים של ליגת האלופות.

כשריצ'רד נילסן זרק אותו למערכה, אחרי 17 משחקי ליגה בלבד, כדי לשחק מול גרמניה במשחק חוץ בקייזרסלאוטרן, הוא לקח הימור. מהמשחק הזה נזכור את התוצאה (7:1 לגרמניה), את שער היתרון הישראלי (עידן טל בעט לקורה, והכדור ניתז מגבו של אוליבר קאן לרשת), ואת התיקול החריף של בן חיים על כרסטאן יאנקר הענק, שהצמיד את ראשו לזה של בן חיים בן ה-19 וחצי, וזה הדף אותו ממנו תוך שהוא מדביק את כף ידו ללחיו של הגרמני.

לימים יאמר נילסן: "שתי השאלות הבסיסיות ששחקן צריך לענות עליהן הן האם הוא יכול ורוצה לשחק כדורגל. טל ענה על שתיהן. למדתי שיש לו את הגישה הנכונה לספורט, את הגישה הפיזית, היכולת ואת מגוון האפשרויות". אחרי מחמאה כזו ממאמן שזכה ביורו, בן חיים יכול היה לפרוש, אבל זה יקרה לו רק היום, בגיל 39. אולי קצת מאוחר מדי, אולי אחרי סוגי השפלות שלא היה ראוי להן, אבל כיאה ללוחם ללא חת.

טל בן חיים אולי לא ייכנס לנבחרת כל הזמנים, אבל הוא ראוי להיזכר כאגדה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully