הציפייה שלנו מכוכבי ספורט, מעבר להיותם פנומנים שצריכים לרצות אותנו בביצועיהם באצטדיון או על הפרקט, היא להיות על-אנושיים גם בתחושות שלהם, לפחות במרחב המוגדר "זמן משחק". אתם יכולים לקלל אותם, לאחל דברים איומים לאימא שלהם, אפילו לזרוק חפצים למגרש - והם אמורים להמשיך את ההצגה. זה, אגב, לא קיים בעולמות אחרים. הרי לא תצפו משחקני תיאטרון, מזמרים ואפילו מפוליטיקאים להמשיך כרגיל כאילו מאום לא קרה, בזמן שביציעים מתרחש בלגן וחפצים נזרקים לכיוונם.
זה לא שלא היו אירועים חריגים שבהם שחקנים התעמתו עם אוהדים. המקרה המפורסם והמתועד ביותר עד תחילת שנות ה-2000 היה זה של אריק קנטונה ממנצ'סטר יונייטד, ששיגר בעיטת קראטה לפניו של אוהד קריסטל פאלאס. גם לנו היה אירוע כזה משלנו, כשארל וויליאמס ממכבי תל אביב עלה ליציע בפביליון במדריד וניסה לחבוט גם באוהדי פנאתינייקוס שזרקו עליו את הדרכמות המפורסמות. המקרים הללו ואחרים היו רק קדימון לאירוע המחולל ב-19 בנובמבר 2004 בפאלאס באובורן הילס, מישיגן.
"הסיפור שלא סופר: קטטת פייסרס-פיסטונס", או בשמו המקורי: Untold - Malice at the Palace הוא סרט תעודה בן 69 דקות, שעלה השבוע בנטפליקס כפרק ראשון בסדרת Untold על סיפורי ספורט (לפרקים הבאים אין קשר לסיפור). הוא מגולל את האירועים שהובילו לקטטת האימה בין שחקני אינדיאנה פייסרס לאוהדי דטרויט פיסטונס במשחק הליגה ביניהן, מציג תמונות שלא נראו (ויותר חשוב וכיף: המון צילומים שכן ראינו), ראיונות עם גיבורי הפרשה - כדורסלני הפייסרס ג'רמיין אוניל, רון ארטסט (לימים מטה וורלד פיס), סטיבן ג'קסון ורג'י מילר, אוהדים, שוטרים, שופטים ורבים אחרים שהיו קשורים לאירוע - וככלל, חי מחדש את הערב ששינה משהו בתפישה של כולם את ה-NBA, גם של הליגה עצמה.
הסרט מתעכב תחילה דווקא על ההצגה הביוגרפית של אוניל, שהיה רק גיבור המשנה של הפרשה. ניתן היה לחשוב שההתמקדות העיקרית תהיה בארטסט, האיש שממנו החל הכול. הרי איש לא חשב לפתוח את "הריקוד האחרון" עם פרטים ביוגרפיים על דניס רודמן. זו בחירת עריכה שנראית תמוהה תחילה, ואכן - רבע השעה הראשונה לא מלהיבה, בלשון המעטה - אבל בסיום מתבררת הסיבה לכך, והיא כן עושה סדר ומסבירה את ההיגיון.
גם הניסיון להפוך את אינדיאנה לסיפור כמו "היינו לוקחים אליפות אם לא הערב הזה" לא ממש מוצלח ואמין. אינדיאנה הייתה קבוצה טובה, כן, היה לה סיכוי לא רע לזכות בתואר באותה עונה, אבל היה לה סיכוי גם לאורך כל המחצית השנייה של שנות ה-90 והיא לא עשתה את זה, תמיד הייתה קבוצה עדיפה ממנה. בניגוד לנראטיב שניסה הבמאי פלויד ראס לייצר, זו לא הייתה חבורה גדולה מהחיים, אלא עוד קבוצת כדורסל טובה שהתחרתה על התואר, וכנראה הייתה מפסידה אותו לסן אנטוניו הנפלאה של גרג פופוביץ' וטים דאנקן, ממש כמו דטרויט עצמה ששיחקה נגדם בגמר באותה עונה.
עוד בוואלה!
אלה הדברים הפחות טובים ב"Untold", ולמרבה השמחה הם היחידים, כי בסופו של דבר מדובר בדוקו-ספורט נהדר. הוא חי מחדש את רגעי הדרמה הגדולים, משבץ מצוין דרמות משנה קטנות, מספק גם סיפורים עם המון סאב-טקסט (למשל, העובדה שטים דונהי, שופט שהימר על משחקים ונכנס לכלא, שפט בו ומתראיין. מי יודע מה עוד היה סביב המשחק הזה בגללו) ובעיקר נותן עוד זוויות לסיפור שנחשב ל"שטוח" לפני כן. הרי מה היה לנו פה, בסך הכול? איש זרק כוס בירה, שחקני כדורסל עלו ליציע, מלא מכות, המון הרחקות, קצת חקירות משטרתיות וספיחים של האירוע שנשארים בתחומי העניין של חובבי הספורט.
אלא שהסיפור הרבה יותר גדול. זה לא סיפור על שחקני כדורסל, אלא סיפור על האנשים שמתחבאים בתוך שחקני הכדורסל, ובמיוחד על אדם אחד שסובל מחרדות ומשתף את העולם בתחושות שלו, בהר הגעש שהתחולל בו עצמו באותם רגעים שהובילו להתפרצות האלימה. בניגוד ל"הריקוד האחרון", נניח, שמעגל לא מעט פינות באישיות הבעייתית של ג'ורדן, "Untold" לא עושה הנחות לארטסט/וורלד פיס. הוא מציג את האישיות שלו על שלל בעיותיה ללא פילטרים.
נדמה שזו נקודת החוזקה של הסרט - הכנות שבו. אתה מאמין לכל הדוברים בו, מהסיבה הפשוטה שהם לא מנסים ולו לרגע להתפתל, לתרץ או לצבוע את המציאות בגוונים שמתאימים להם. ארטסט מדבר על החרדות, סטיבן ג'קסון מסכים ש"לא הייתה לי שום סיבה לעלות ליציע", אוניל לא סולח על הנטישה של ארטסט אחרי תום העונה ורג'י מילר עדיין לא מבין איך השוטרים על הפרקט לא זיהו אותו. זהו מסמך שמספק חשבון נפש אמיתי ונוקב גם מהצד של השחקנים וגם מהצד של התקשורת.
כוכבים הם לא דמויות קומיקס. גם להם יש רגשות, רק שמבחינתנו הרגשות הללו צריכים להישאר מאופסנים בחדר ההלבשה ולא לעלות לזירה. כך זה היה, כך זה הווה וכך זה יהיה, וזה הדבר היחיד שניתן לצפות לו מספורטאי. ההסברים הכנים, הניתוחים וגם לקיחת האחריות כן מייצרים אפקט של הזדהות וחמלה כלפי כל המעורבים כמעט. אם הנראטיב הרגיל של נטפליקס הוא להתחיל חזק ולדעוך בהמשך, "Untold" עובד הפוך. זהו דוקו טוב, שמתחיל לאט, מגביר ומגיע לנקודת השיא בדיוק בזמן.