שחור-לבן: יציבות בכתום

מאת אורי בר-שביט


תחילת העונה של בני יהודה הייתה ה"חדשה החמה" של הליגה. לקבוצה הגיע מאמן מתוקשר, המורגל לזכות בתארים, בשכונה התחילו לדבר על כדורגל מודרני והכתומים עשו קולות של קבוצה, שראויה יותר לחברתה הטבלאית של מכבי חיפה, מאשר לזו של צפרירים חולון. בינתיים, השכונה חזרה למלחמה. דרדרי הליגה השניה ("לאומית") שוב דוקרים בעכוז, שנראה השנה רך מתמיד ובשבת יוצאת הקבוצה למשחק העונה הפרטי שלה באשדוד.

דווקא על רקע האפור הנושך של המציאות, חשבנו שזו סיבה טובה לחזור לזמנים אחרים של הקבוצה. זמנים בהם "צמרת" לא הייתה מילה גסה בשכונה ואליפות לא היתה חלום. אחד השחקנים הבולטים אז היה השוער יעקב אסיאג.

אסיאג, שרואה בעצמו שחקן בית של בני יהודה, הגיע לקבוצה בכלל מהפועל נצרת עילית, בה החל את הקריירה שלו.
"הגעתי לקבוצה בגיל 9 ושיחקתי מגן, אבל לא הייתי טוב והיו צריכים שוער, אז שמו אותי", מספר אסיאג. אחרי שנמנה על סגל נבחרות הנוער בשנים 1977-74, תחת שרביטם של עמנואל שפר ואמציה לבקוביץ', היה זה זאביק זלצר ששם עליו עין והזמין אותו להתרשמות בשכונה. בני יהודה התמודדה אז על העלייה לליגה הלאומית.

שני הצדדים התרשמו כנראה ואסיאג חתם בקבוצה. המשחק הראשון שלו בכתומים היה נגד האלופה הגדולה מנתניה, עם החוד המפחיד שכלל את מכנס, לביא וגריאני. אסיאג, אז רק בן 19, הצטיין והמשחק נגמר בתיקו אפס. את העונה סיימה בני יהודה במקום הרביעי, כשהיא סופגת הכי מעט שערים בליגה- 19, ואסיאג הצעיר נבחר לתגלית העונה.

אחרי שנתיים טובות, הברז בשכונה קצת נסגר והצעה כספית טובה מהפועל חיפה גרמה לאסיאג לנדוד לקרית חיים. כעבור שנתיים יציבות כהרגלו, הגיעה הצעה מפתה מהפועל ר"ג והחזירה אותו למרכז.
"בר"ג החליטו לבנות קבוצה. שפכו ים כסף. הביאו אותי, את טורק, את דרייפוס ועוד כמה שמות וחשבו שהולכים לקחת אליפות", הוא מספר.

המציאות הייתה ורודה פחות. השחקנים לא הפכו לקבוצה, אליעזר שפיגל (האבא של), לא סיים את העונה על הקווים והוחלף על ידי שימי בן יונתן. " בכל העונה קיבלנו רק 19 גולים ואני נבחרתי כשוער העונה. אבל התקפה פשוט לא הייתה לנו ומלך השערים שלנו כבש 2 גולים".
במחזור האחרון של העונה שיחקה הפועל ר"ג נגד הפועל ב"ש, שכבר גמרה את העונה והייתה צריכה ניצחון על מנת להישאר בליגה על חשבון מכבי יפו. "לפני המשחק אמרו לנו שב"ש מכרה את המשחק ושאין לנו מה לדאוג, אבל היינו קבוצה כל כך גרועה, שהמשחק נגמר בתיקו אפס וירדנו ליגה בהפרש שערים".

אסיאג נשאר לעוד עונה בר"ג ובקיץ שאחרי, למרות הצעה מבית"ר ירושלים, חזר לשכונת התקווה. מינויו של אבי פילוסוף, מנכ"ל עלית, כיושב ראש הקבוצה סלל את דרכו חזרה.
"יום אחד, בערך בשבע וחצי בבוקר, יש צלצול בדלת. אני מתעורר והנהג של פילוסוף אומר לי שהבוס שלו מבקש לדברי איתי מייד. אבי פילוסוף זה לא מישהו שאומרים לו לא. עליתי לרכב ובשמונה וחצי כבר סגרנו עניינים".
הפגישה הקצרה הזו הביאה את אסיאג חזרה לשכונה והשאירה אותו שם לכל שמונה השנים בהן ניהל פילוסוף את הקבוצה.

אסיאג הגיע לקבוצה אחרי שירדה לארצית. אבל עם אהוד בן טובים, ירון אדיב ורמי לוי היה לו ברור שהכתובת היא הליגה הלאומית. בני יהודה אכן זכתה במקום הראשון בהליכה, כמו שאומרים.
עם החזרה לליגה הלאומית ב-84', התייצבה הקבוצה ונפרדה ממאבקי הירידה לשנים אחדות. אימפריה אמנם לא נבנתה בשכונה, אבל הניהול המסודר יחסית ובעיקר האווירה המשפחתית הפכו עבורו את בני יהודה לבית חם.
"האווירה אז הייתה משהו אחר. כולם היו מהשכונה, השחקנים האוהדים, ההנהלה, כולם. שחקן היה מלך בשכונה- מסעדות חינם, אוכל הביתה והכי חשוב- כל ראשון בחודש, בשמונה וחצי בבוקר, המשכורת כבר הייתה אצלי בבנק. סולמי (גד) ידע שעם אסיאג אסור להתעסק וזה מבחינתי היה הסימן שמעריכים אותי".

מחוץ למגרש יעקב אסיאג הוא בחור צנוע ושקט. אבל שימו לו קצת דשא מתחת לרגליים והוא אדם אחר. בעונת 87-88, הסתבכה הקבוצה בתחתית ובמשחק חוץ מול מכבי חיפה ספג אסיאג שער מרגליו של חברו לקבוצה, אבינועם מליחי. "מליחי בעט את הכדור פנימה ונשכב על הרצפה. הייתי כל כך מתוסכל שניגשתי אליו ופשוט בעטתי בו, כמעט והכנסתי גם אותו לשער".

אסיאג ומליחי שכחו מהתקרית מייד עם סיום המשחק, מה שלא עזר לקבוצה באותו שלב של העונה. אהוד בן טובים פרש בקיץ שלפני ממשחק ומונה למאמן, אך בעקבות סכסוך כספי עם ההנהלה, הפך למאמן-שחקן ואחרי שהקבוצה צברה רק 4 נקודות ב-12 מחזורים, עזב את הקבוצה לתמיד (פנינו לאהוד בן טובים, אך הוא עדיין לא מוכן לדבר על התקופה ההיא).

גיורא שפיגל הגיע לקבוצה, תקציב הרכש התרחב וסיומת טובה של העונה הבטיחה לשכונה עוד שנה בלאומית.

קיץ 89' בישר על העונה הגדולה שבאה בעקבותיה. שפיגל נשאר ומשה סיני, קפטן נבחרת ישראל, שעזב את הפועל ת"א המתפרקת (ירדה לארצית), הדהים את הכדורגל הישראלי עם חתימה בשכונה. בפעם הראשונה הגיעו כדורגלנים זרים לקבוצה (זוכרים את גונזאלס?), האוהדים מילאו את המגרש גם באימונים והעניין התקשורתי סביב הקבוצה גאה. כל כך גאה שניצחון במחזור השלישי גרר אחריו את כותרות שאמרו: "בני יהודה מועמדת לאליפות".

הכותרות לא הפריזו. משה סיני, באחת העונות הגדולות של כדורגלן בליגה הישראלית, סחף את הקבוצה. במחזור ה-29 הגיעה בני יהודה לאיצטדיון ר"ג למשחק מול בית"ר ת"א, כשהיא יודעת שניצחון מבטיח לה אליפות.
"התרגשתי לפני המשחק כמו שאף פעם לא התרגשתי לפני משחק. הגעתי לאיצטדיון כבר שעה לפני הזמן שנקבע וכל הדרך אני רואה צי של מכוניות כתומות נוסעות למשחק. ראיתי שהכינו כבר במת בידור ושאלתי את עצמי אם אני מגיע לשם בערב או לא". התשובה לא איחרה לבוא.

"היינו בשיגעון. באיצטדיון היו 15 אלף איש, שזה כמעט כל השכונה, ולמזלנו כבר בדקה ה-2 נתנו גול", אסיאג משחזר. בני יהודה ניצחה 0:3 וזכתה באליפות. השכונה הייתה בטירוף, החגיגות נמשכו ימים רבים ואסיאג, סיני וחבריהם קיבלו מעמד של קדושים. אבל העונה ההיא הייתה בעיקר צירוף נדיר של כוכב בשיאו, צוות משלים והרבה התלהבות. כבר עם הזכיה באליפות היה ברור לאסיאג שהאליפות הזאת היא שיא שלא יחזור.

"הזכייה באליפות הייתה הרגע הכי מתוק בקריירה שלי, אבל ידעתי שזה דבר חד פעמי וישר אחרי המשחק אמרתי לשחקנים שיזכרו טוב את הרגעים האלה, כי הם לא יחזרו. ושגם בעוד 50 שנה ילדים בשכונה יסתכלו על התמונות של אלה שלקחו אז את האליפות".

אמר וידע. העונה העוקבת של בני יהודה הייתה בינונית למדי, התקציב הכבד של עונת האליפות המשיך להכביד וכחלק מקיצוץ כספי נפרד אסיאג מהקבוצה. "סגרו עם שוער צעיר, שרון כהן, ששכרו היה בערך 10% משלי".
אסיאג הצטרף לעולה החדשה-ישנה, בית"ר ירושלים ויחד עם אלי אוחנה, רונן חרזי, גרשנייב וטרטיאק הצעיר זכה באליפות השניה והאחרונה שלו.

בשנים הללו נחשב אסיאג לשוער הטוב והיציב בליגה. אצלו לא היו שבתות של "בערך" והוא נמנה דרך קבע על סגל הנבחרת. אך אצל ש.ג. היה זה בוני גינזבורג שלבש את אפודת השוער הראשון ואסיאג לא זכה להזדמנות של ממש.
"המשחק הראשון שנתנו לי לשחק היה ברומניה, בקור של מינוס 8 מעלות ועל מגרש לבן לגמרי. לא יכולתי לזוז או לעשות כלום והפסדנו 3:0. הנבחרת מבחינתי היא ההחמצה העיקרית של הקריירה, למרות שאני לא יכול להאשים בזה אף אחד".

אסיאג זכה כאמור לעדנה בבית"ר ירושלים, שעל ימיו שם הוא אומר ש"כל משחק היה כמו יום עצמאות. מי שלא שיחק בבית"ר, לא יודע מה זו קבוצה גדולה באמת". אבל אחרי שנתיים בבית"ר, חזר אסיאג לנדודים והקריירה שלו דעכה במקביל. הוא עוד הספיק לתת עונה גדולה ועלה ליגה עם הפועל ירושלים (ללאומית). אחרי עונה אחת בסכנין (97-98), הוא עבר להפועל לוד, שם הספיקו לו 20 מחזורים על מנת להחליט שהוא תולה סופית את הנעליים.

סופית? אסיאג מאמן כיום את הפועל נצרת עילית, קבוצת מרכז טבלה בליגה הארצית, אבל כל מי שנקלע היום (שישי) למגרש ברעננה יכול היה לראות פנים מוכרות בשער האורחת. שוער הקבוצה, אבי איבגי, מורחק, השוער המחליף "צעיר מידי למשחק כזה חשוב" ואסיאג עבר ערב המשחק טיפול אצל המעסה, לבש את המדים ונעל את נעלי הפקקים. אם הייתה זו אכן הפעם האחרונה בה הוא עומד בשער, כפי שהוא מתעקש, הוא לפחות עשה זאת כראוי. בפעם המי יודע כמה בחייו, שמר אסיאג על רשת נקייה ונצרת ניצחה 0:1. תוצאה דומה של בני יהודה באשדוד וסוף השבוע שלו באמת יהיה מושלם.