אחרי שהמרכזיות במועדוני הטקוואנדו והג'ודו קרסו עקב ההצלחות האולימפיות של אבישג סמברג ושל נבחרת הג'ודו, אפשר לקחת את ההימור הפרוע ולנחש שהטלפונים בחוגי התעמלות הקרקע השונים לא חווים את אותו העומס, חרף הזהב ההיסטורי של ארטיום דולגופיאט.
שלוש מדליות השיגה ישראל נכון למועד ירידת המדור לדפוס (היום, שישי, לינוי אשרם נכנסת לעניינים ונחזיק לה אצבעות). כל מדליה והסיפור שלה: את זו שקטפה אבישג סמברג היה ממש קל לאהוב - בעיקר בגלל הלוחמת החביבה והלבבית, שנכנסה בכיף ובחדווה למשבצת הסנסציה והפכה תוך שבועיים לאחת הנשים המפורסמות בישראל. את המדליה של נבחרת הג'ודו, לעומת זאת, קיבלנו ברגשות אחרים לגמרי: אחרי רצף ארוך של אכזבות בתחרות האישית, הצליחו הספורטאים לאסוף את עצמם מהמזרן ולהביא את היכולות האישיות שלהם לידי ביטוי דווקא בתחרות הקבוצתית. זה לא היה קל, אבל בסוף זה נגמר במדליה אחרי עבודה מאומצת. למעשה, התחושה פה הייתה סוג של אנחת רווחה - בכל זאת, הג'ודו הוא הענף האולימפי הפופולרי בישראל, והציפיות היו בהתאם.
על המדליה של דולגופיאט אף אחד לא חשב לפני שהוא לקח אותה ועל אף שהיה מועמד ודאי לזכייה באחד משלושת המקומות הראשונים. וב"אף אחד" הכוונה לכולם - למעט מי שמבין בענף ומכיר את הבחור. מדובר, כמו שלא קשה להבין, במילייה מצומצם של עושים במלאכה. אפילו את העסקנים שלהם אנחנו לא מכירים, וקשה מאוד להיות עסקן ספורט ישראלי מבלי שהשם שלך מוכר. אבל המדליה של דולגופיאט שונה משתי המדליות האחרות שהשגנו ולא רק בצבע: היא שונה בעיקר משום שהיא סומנה על ידי הבחור הזה כיעד. גם סמברג רצתה מדליה, מן הסתם - כל ספורטאי רוצה, בגלל התחרותיות הזו הם ספורטאים - אבל אצל דולגופיאט זו תוכנית עבודה שנבנית כבר כמה שנים. הבנאדם מסתובב בתחרויות באירופה, באליפויות העולם - וקוטף מדליות בקצב מרהיב. כבר לפני שלוש שנים, עוד לפני שידע שהאולימפיאדה תידחה בשנה, הוא דיבר על לחזור עם מדליה מטוקיו.
מהמעט שנחשפנו לארטיום דולגופיאט ולאביו, לסביבה הקרובה שלו ולאופן שבו הכול מתנהל - אי אפשר שלא לחבב את הבחור - פשוט, צנוע, שקט. מילא התרגילים שביצע על המזרן בדרך למדליה, זה כשלעצמו מעורר הערצה, אבל מה שקרה אחר כך מקסים לא פחות: את מדליית הזהב האולימפית דולגופיאט חגג בצורה פחות מוחצנת מהדרך שבה אנשים חוגגים כשהם מבקיעים גול בפלייסטיישן.
אבא שלו לקח חצי יום חופשה מהעבודה כדי לראות את התכשיט מתחרה, ומיד אחר כך נאלץ לחזור ולהתפרנס. באמצע עוד הספיק לקיים שיחת טלפון עם הילד, שכמובן התקשורת הישראלית טרחה להוציא מהקשרה בשביל הקליקים. כן, הבן שלו לקח מדליה והוא אמר לו "יכולת לעשות את זה טוב יותר". רק היה חסר שתגייס את מיטב הקלישאות והדעות הקדומות שלה ותתאר איך הוא מכה אותו על היד בסרגל ומכריח אותו לאכול לחם עם בצל בתור עונש, כדי להשלים את המצג הסטריאוטיפי (כמובן שהפוליטיקאים והעיתונאים ההיסטריים עשו את זה בעצמם, כשמיד ניסו לנצל את מוצאו, דתו ומצבו המשפחתי של ארטיום על מנת למנף את האג'נדות שלהם על גבו).
וזו לא המראה היחידה שהמדליה הזו מציבה מולנו, כחברה: הנה, אנחנו יכולים לעשות את זה גם בלי להיות ישראלים קלאסיים. בלי ים ושמש על הגלשנים, בטח ובטח שבלי ללכת מכות. לא טקוואנדו ולא ג'ודו, עם כל הכבוד לדמיון הסוער של עמי העולם בכל הנוגע לגברים המסוקסים מסיירת מטכ"ל ולנערות היהודיות הלוחמניות. הנה בא בחור, בספורט שאפשר בקלות לייחס לו שלל אלמנטים הומו־אירוטיים או אפילו "נשיים" (אם נניח לרגע לעובדה שכדי להצטיין, לספורטאי התעמלות הקרקע נדרשים שרירים פסיכיים כדי לייצר את הביצועים שלהם), ועושה את העבודה באיכות מקסימלית, מביא תוצאות, כבוד ויקר לעם היושב בציון והוא כולו עדין, שקט, רגוע.
מתברר ש"יהדות השרירים" לא חייבת להיות מאה אחוז "יהדות" ולא חייבת להיות מיליטנטית. ואיזה תענוג לגלות את זה.