מסע הבחירות של רדומיר אנטיץ'

מבט בוחן על ההתנהלות של רדומיר אנטיץ' בימים האחרונים יגלה לקורא הישראלי למוד מסעות הבחירות, קווים רבים של דמיון בין המאמן הסרבי הוותיק לדמויות מרכזיות בנוף הפוליטי שלנו. ראשית ישנו הקמפיין הציבורי והנגטיבי שהביא למפלתו של קודמו בתפקיד, לואיס ואן-חאל. קמפיין אשר נראה כאילו יצאה היישר מבית-המדרש של יועץ הסתרים מאמריקה, ארתור פינקלשטיין. ואן-חאל הוצג על-ידי האופוזיציה הבלאוגראנית כאויב הציבור מספר אחד. פרשנים הספידו אותו, ילדים קיללו אותו ורמת התמיכה בו בסקרי העיתונים הלכה וירדה עד לשפל חסר תקדים. ואן-חאל היה גמור. אחרי ההפסד לסלטה ויגו לא היה אפילו לגדול תומכיו, ז'ואן גאספרט, מה לעשות בעניין - מישהו חדש היה צריך לקבל את הנהגת הקבוצה.

הרבה שמות גדולים לא הביעו התלהבות להגיע לקאמפ נואו השוקע, מועמד אחד (רשאק) נשא עמו כשלון טרי מדי ואחר, שכשלונו הישן כבר נשכח (מנוטי), הציב דרישות גבוהות מדי. וכך, כמו שקורה אצלנו לעיתים קרובות, המועמד עליו איש לא חשב ברצינות כעל יותר מברירת מחדל לא סבירה, הפך לפתע למושיע השעה.

על פניו, אנטיץ' לא נראה כבעל סיכויים גבוהים במיוחד. המוניטין שלו בליגת-הכוכבים הוא של מאמן עם שיטות מיושנות, תפיסת עולם הגנתית ועבר עשיר בחיכוכים עם כוכבים ואוהדים, בדיוק מה שבארסה לא רוצה. אבל בצוק העיתים, נדמה כי האנטיפת הסרבי הציע בדיוק את מה שבארסה צריכה. דווקא התדמית הנוקשה שלו סיפקה את הצורך באיש חזק וסמכותי בשעה של בלבול ומצוקה, איזה גנרל בדימוס שיעשה סדר בבלאגן ויראה לחבר'ה הרכרוכיים שם איך עושים את העבודה כמו שצריך. כמובן שמהר מאוד נשכחה העובדה שברקורד של אנטיץ' יש שתי ירידות ליגה, אחת מהן עם מועדון הפאר אתלטיקו מדריד. המיתוס במקרים האלה חזק יותר מהעובדות היבשות והלא נעימות שמציגה ההיסטוריה.

כעת, כל מה שנותר ליועצי התדמית של אנטיץ' לעשות הוא לרכך מעט את הקשיחות של הגנרל הסרבי, כך שדעת הקהל הציבורית בברצלונה תוכל לעכל את הבחירה באיש הקשה הזה ביתר קלות. וכך, קבילנו מסע בחירות שהגיע אחרי שהתוצאות כבר פורסמו. רדומיר פיזר כמה הבטחות מעורפלות לעתיד ורוד יותר ("שלום בתוך הקבוצה ובטחון במקום שיוביל לאירופה), העניק ראיונות אישיים (בנעלי-בית) שהציגו את הצד הנעים יותר שלו, ואח"כ הוא הלך דווקא על האסטרטגיה של אמנון ליפקין-שחק, המועמד-לרגע הנשכח מהבחירות הנשכחות לכנסת הקודמת, אותה החלפנו אך לא מזמן בקול נפיחה רמה. בדיוק כמו הרב-אלוף ההוא במיל', גם אנטיץ' הצהיר שהוא רוצה לראות יותר חיוכים אצל האנשים שלו.

לפני אימון הבכורה שלו בקבוצתו החדשה הוא ירד אל העם - חדרי ההלבשה של השחקנים - ופתח במסע של לחיצות ידיים וטפיחות חבריות, כאילו הוא עוד איזה מועמד בבחירות הישראליות המציג את מרכולתו הפוליטית המפוקפקת בשוק ריק מאדם. ראשית הוא חיפש תינוק סמוק-לחיים לאיזו נשיקה רטובה, שתמיד מצטלמת טוב בעיתון. הוא מצא את השחקן הכי טרי של בארסה, חואן-פבלו סורין, היחיד שמצב הרוח שלו היה מרומם, היחיד שהמציאות הברסאית הנוכחית עדיין לא שפפה את קומתו ואת רוחו. אחרי התינוק ההכרחי הוא פנה אל דור העתיד הצעיר, צ'אבי. "למה הפנים הארוכות?", הוא שאל אותו, "אני לא רוצה לראות אותך רציני כל-כך", הוא הוסיף בחביבות אבהית אשר מתעלמת כליל מהמציאות ומהיכולת האומללה שהצעיר הקטלאני מציג לאחרונה. לאחר מכן עבר לנסות ולעודד את האיש הזקן והמדוכא שפינת החדר, הלוא הוא פרנק דה-בור. "עוד יהיה טוב, סבאל'ה, אתה תראה", הוא הבטיח לו והמשיך אל השחקן הבא, מתעלם מהמלמול הסקפטי של ההולנדי המדוכדך, שכל שנותר לו לצפות לו זה רק להתרפק על הימים הזהובים והכסופים שלו באייאקס, בתקווה שהם ישכיחו את המראה המעליב בדמות גבו המתאחר והולך של פרננדו טורס. ולבסוף הוא הגיע אל המאושפזת במסדרון בית-החולים המתבקשת מאליה, לואיס-אנריקה. לידו הוא נעצר ללחיצת יד ארוכה ואיתנה ועוד פטפוט סרק שעובר טוב במצלמות.

וכך המשיך הנבחר הטרי לעבור משחקן לשחקן, ממתיק סוד עם זה, מלטף את האגו של ההוא, מנסה להרים את המוראל מהרצפה לפחות לגובה הדשא, מנסה לאסוף את האינדיבידואלים המרכיבים את הקבוצה שלו לכדי כוח מרכזי אחד שיביא לשינוי במפת הכדורגל. כמו (כמעט) כל פוליטיקאי ישראלי, הוא הבטיח הבטחות כלליות ואופטימיות, הצליח לשכנע את הקולות הצפים, ושכח רק לספר דבר אחד קטן - איך בדיוק הוא מתכוון לקיים אותן.

בין קרבות האגרוף וההיאבקות החופשית המכוערים שניהלו שלושת הכוכבים של ריאל סוסיאדד (קובאצ'ביץ', ניהאט ודה-פדרו) עם מיטב הבחורים של המחצבה הבילבאית, בלטה היכולת המצוינת של אצ'ברייה, שחקן שגדל ופרח אצל סוסיאדד ושמעברו בגיל צעיר ליריבה האזורית השנואה, לווה בהרבה מאוד "מורבו". אצ'ברייה הכניס שניים לרשת של ווסטרבלד והנחיל למוליכת הטבלה את ההפסד הראשון שלה העונה, ודווקא במקום שהיא הכי רצתה לנצח בו: בקתדרלה של סאן-מאמס.

1. מקאיי (דפורטיבו)- 14 שערים
2. קובאצ'ביץ' (סוסיאדד)- 11 שערים
3. פרננדו טורס (אתלטיקו מדריד)- 10 שערים
4. קלוייברט (בארסה)- 10 שערים
5. פנדיאני (מיורקה)- 10 שערים

1. נוטאריו (סביליה)- 15 שערים
2. קבאז'רו (סלטה)- 19 שערים
3. קאסייאס (מדריד)- 21 שערים
4. ביסארי (ויאדוליד)- 23 שערים
5. פראטס (בטיס)- 24 שערים

לאחרונה נפלה פצצה על ליגת הכדורגל של ספרד. עידן טל עוזב את ראיו וייקאנו.

למען האמת, זו הייתה קלאסיקת 'כרוניקה של כישלון ידוע מראש' והדבר היחידי שאני באופן אישי מצר עליו, הוא כמות האנרגיה והמילים שהשחתתי לריק על מעלליו של הכלבויניק הלא-יעיל הזה, על הספסל של הקבוצה הסימפטית הזאת מעיר הבירה (וקצת מאוד על כר-הדשא).

בראיו למדו בתקופה קצרה יחסית את מה שבאברטון כבר יודעים ואת מה שמכבי חיפה עתידה ללמוד על בשרה - עידן טל הוא חולצה ריקה. הוא לא תרם מאום לשלוש קבוצותיו באירופה וספק רב אם הוא יצליח להותיר את חותמו גם על הליגה הצנועה שלנו. הנחמה היחידה שיש בחזרתו לישראל היא כי כעת, ללא הילת הלגיונר מעל ראשו, ייחסך למאמן הלאומי הצורך להזמין אותו לשווא לסגל הנבחרת.