חיים אוחיון היה דמות אצילית; פטריוט של הכדורסל הישראלי בכלל, ושל השחקן הישראלי בפרט, אבל כאדם הוא זכאי להערכה הרבה מעבר למגרש הספורטיבי. בתור אחד שבא מהגליל, חיים היה איש עם חזון. היה לו חשוב לפתח את הצפון, והוא תמיד דאג שהעסקים שלו יהיו בצפון וסיפק מקומות עבודה לתושבים.
היו בינינו לא מעט חילוקי דעות וגם ויכוחים, כשייצגתי את ארגון השחקנים והוא ייצג את מנהלת הליגה, אבל בתוך כל המאבק שהתנהל אז, ידעתי שלמרות הכול, יש לנו מטרות דומות - וההבדל הוא רק בדרך. הכדורסלן המקומי היה חשוב לו, והוא דאג להביא לגלבוע את השחקנים הצעירים ולשמור על הפלטפורמה שהייתה מזוהה לאורך השנים בגליל. אלה לא היו רק השחקנים: הוא נתן את ההזדמנות לעודד קטש, לליאור ליובין ולברק פלג כמאמנים, וגם אריאל בית הלחמי חייב לו חלק גדול מההצלחה שלו.
למעשה, שיחקתי שנתיים תחת חיים בגלבוע/גליל. הגעתי לקבוצה, ובמובן מסוים חזרתי אליה, אחרי הזכייה באליפות ב-2010, והופענו במוקדמות היורוליג. היה בזה אלמנט רומנטי, למרות שלא אהבתי את ההחלטה שלו לעזוב את גליל עליון ולעבור לגלבוע. בסוף, זו הייתה החלטה עסקית, וחיים היה ביזנס מן.
יש משהו סמלי בכך שרק עכשיו, ודווקא עכשיו, 13 שנים לאחר שחיים עזב, הכדורסל בגליל חזר לעמוד על הרגליים והגיע לקדמת הבמה ולליגת העל.
מדברים עכשיו לא מעט על מה שיקרה בין גליל עליון לבין גלבוע/גליל, ואני חושב שההצלחה הכי גדולה שלו צריכה להיות בעצם העובדה שהגלבוע תמשיך להתקיים באותה מתכונת גם אחריו. בלעדיו, הכדורסל כפי שאנחנו מכירים אותו לא היה מגיע לגלבוע. עד שהגיע, היו לאזור בעיקר קבוצות בליגה השנייה והשלישית, ואיתו נוצר חיבור שהתרומם ונשאר עד היום. מן הראוי שהמועדון יישמר במתכונת שהוא בנה.
חיים, אני פשוט אוהב אותך ומעריך אותך, את תרצה ואת כל המשפחה. יהי זכרך ברוך.