אבי בן שימול נבחרת ישראל. קובי אליהו
אבי בן שימול נבחרת ישראל(צילום: קובי אליהו)

אבי בן שימול פורש: "אמרתי שאשחק עד שלא אוכל"

הרכז יורד מהבמה בגיל 36 ומדבר בריאיון מיוחד על האליפות עם מכבי ראשון לציון, העונה כנער פוסטר בשושלת של מכבי תל אביב, הפציעה בגב שהכריעה אותו, הביקורת הקשה של יעקב ג'ינו, התוכניות להמשך והאח עם תסמונת דאון ("תמיד נתן לי המון")

27/06/2021

לפעמים, כדי להציג קריירה של שחקן, אפשר לתת למספרים לדבר. 425 הופעות בליגת העל (מקום שביעי בכל הזמנים), 1,746 אסיסטים (שני רק למאיר טפירו מאז החל התיעוד המסודר), 2,675 נקודות (מקום 92), אליפות אחת עם מכבי ראשון לציון כשחקן מוביל, אליפות, גביע וזכייה ביורוליג עם מכבי תל אביב כשחקן שולי, שתי זכיות בתואר מלך האסיסטים העונתי.

עם המטען המכובד הזה פורש אבי בן שימול ממשחק פעיל.

הוא מעולם, כמעט, לא התעסק בסטטיסטיקה שלו, וכשהחל את דרכו, אי אז ב-2004, לא חלם על מה שיעשה וישיג. "לא חשבתי שהכדורסל זה עבודה. מעולם לא התעניינתי בספורט, לא ידעתי שמקבלים על זה כסף, ליגת העל לבתי הספר הייתה מבחינתי סוג של שיא", מספר בן שימול בריאיון פרישה מיוחד לוואלה! ספורט.

"כשעליתי לבוגרים של מכבי לא הכרתי יותר מדי, אולי חוץ מטל בורשטיין והשמות המוכרים. לא הכרתי יותר מדי את שאראס. הייתי עם הנוער של מכבי בפיינל פור, הוא לקח את התואר, שמעתי את השם, אבל לא הכרתי אותו. לא ידעתי עד כמה הוא גדול. לא חשבתי על הדברים האלה".

- מה היה הרגע הכי גדול שלך?

"בקטע ההישגי, הרגע הכי גדול זה האליפות עם ראשון. אליפות מחוץ למכבי זה משהו שמאוד רציתי. במכבי הייתה לי חוויה מעניינת, הרבה חוויות שהן לא כדורסל, ספגתי הרבה מהחבר'ה האלה. כשהייתי טוב בשנים האחרונות, שאלו אותי איפה הייתי, מה גרם לשינוי. אין לי תשובה. אני מרגיש שאני צריך לשקר. לך תסביר לילדים שאני עובד פחות, שאני עושה דברים אחרת, אבל הפוקוס שלי הוא בכדורסל".

"כשהייתי טוב בשנים האחרונות, שאלו אותי איפה הייתי, מה גרם לשינוי. אין לי תשובה. אני מרגיש שאני צריך לשקר". בן שימול (שני משמאל) חוגג אליפות בראשון לציון(צילום: מגד גוזני)

בן שימול לא תיכנן לפרוש עכשיו מכדורסל. אבל במהלך העונה החולפת הוא עזב את מכבי חיפה בשל פריצת דיסק, והפציעה הכריעה אותו. "תמיד אמרתי שאשחק עד שהגוף לא יכול יותר, אחרת לא הייתי פורש. אני זוכר את הרגע שהרגשתי את זה. אחד המשחקים הראשונים נגד באר שבע באילת, לא חשבתי שזה כזה דרמטי, אתה מקבל מכה וזה משתק לשנייה. אחרי דקה עשיתי זריקה, והמשכתי לשחק. סבלתי כמה ימים, לא חשבתי שזה דרמטי".

- מתי הבנת שאי אפשר יותר?

"ברגע שנתקעתי כמה ימים עם הגב, ועשיתי בדיקות ויש לחץ על העצבים, עד שלא יכולתי לתפקד, הרגל נרדמה לגמרי, אתה לא מצליח לעצור בתנועה. אתה מרגיש שאתה טוב ויכול, מנסה, אבל זה לא קורה. בשיחה האחרונה שלי עם הרופא, הוא כבר דיבר על פריצת דיסק שיושבת על העצב. הוא אמר שצריך לנתח. שאלתי על זמן ההשלכה על זה, אז הניתוח אומר שאתה יכול להתנהל עם הילדים, אבל כדורסל אי אפשר לשחק. אמרתי שאני חייב לתת צ'אנס. החלטנו לעשות זריקות אפידורליות כדי לשחרר את הלחץ מהעצב, וזה נתן אפקט סביר לשבועיים. חזרתי לאימון בשבוע עם עצמי, בלי מגע, רק אני והפיזיותרפיסט, וכשניסיתי להתאמן בעצימות לא מלאה, אז אחרי כל אימון ישבתי שלושה ימים בחוץ ולא יכולתי אפילו להרים את הילדים שלי".

"לא חשבתי שכדורסל זה עבודה. מעולם לא התעניינתי בספורט, לא ידעתי שמקבלים על זה כסף, ליגת העל לבתי הספר הייתה מבחינתי סוג של שיא". מול החבר אלייז'ה בריאנט(צילום: דני מרון)

לאורך שנים רבות דבקה בבן שימול סטיגמה של שטותניק, בליין, שחקן שלא מתאמן. "אני לא שותה אלכוהול, גם אם אני יוצא למסיבה. בגיל 19 שתיתי, והבנתי שזה סתם. הייתי עושה שטויות, אנשים ראו וזה נתפס. אנשים מתרגשים לפעמים מסיפורים. ילדים שעלו לליגה עומדים לידי בעונשין ואני מציק להם או הפוך, אז הם אומרים שעשית ככה וככה, זה נכון? בכל מקום שבו הייתי, תמיד היו מלא שמועות קטנות, חלקן נכונות, חלקן לא. היו אומרים שאני לא משקיע באימונים, לצד זה שאני פוטנציאל גדול, וזה הסתדר להם".

עבור לא מעט אנשים נפתח צוהר שונה על בן שימול, יליד ותושב הוד השרון, בתום ריאיון טלוויזיוני בסיום משחק באילת בשנת 2019, כשלצידו התייצב אחיו אור, בן 25 עם תסמונת דאון. "אח שלי בא אליי אחרי כל משחק. אני לא מסתיר ולא מתבייש, זה פשוט לא יצא עד אז. נורא ריגש אותי שהרבה אנשים שלא ידעו, שלחו לי מילים מעודדות ושמחות. זה עשה להם וייב טוב עליי. כולנו פתוחים לביקורת, וזה נראה לי מוזר, כי ראית ריאיון עם אח שלי ופתאום אני עושה רושם של בן אדם טוב? זה מוזר, אבל בסדר. אני יכול להצטייר לאנשים כבעייתי, אבל ליד אח שלי זה מרכך את החזות השטותניקית שהמציאו לי".

- החיים לצד אח עם תסמונת דאון השפיעו על הילדות שלך?

"אור נולד כשהייתי בן 11, גדלתי לתוך וזה, ואת זה אני מכיר. היום, כשיש לי ילדים ואני יכול לראות את השוני לעומת מה שאני רואה בחוץ, אז זה עולם אחר לגמרי שאתה מבין אותו רק בדיעבד. זו רמת סבלנות אחרת לגמרי. ללמד, להתנהל, לקבל. זה לא קל. לשמחתי, המשפחה שלנו תמיד ביחד, אנחנו קצת כמו קומונה. היומיום היה רגיל, ההתנהלות בינינו היא של אח גדול ואח קטן".

אור הוא זה שאוסף את גופיות המשחק של אבי, ואף מסתובב איתן בגאווה, כשהשם בן שימול על הגב. "התארים היו יותר בשבילו. אם הייתי עושה משחק טוב וקולע הרבה נקודות, זה היה עושה אותו מאושר. הוא היה מכניס אותי לפרופורציה מאוד מהר. היינו מנצחים 30 הפרש, מסרתי 16 אסיסטים וקלעתי ארבע נקודות, והייתי נח קצת, אז הוא היה מנסה לעודד שאעשה דברים אחרים. הוא היה מסביר לי דברים. כשהייתי סבלני וניסיתי להקשיב, מעבר לעצות הרגילות, אז הוא נתן לי המון".

"אחרי כל אימון ישבתי שלושה ימים בחוץ ולא יכולתי אפילו להרים את הילדים שלי". בעונה האחרונה במכבי חיפה(צילום: דני מרון)

מלבד אותו סל בגמר היורוליג ב-2004, מתחילת הקריירה של בן שימול זכורה גם ההתבטאות ההזויה שאמר עליו מאמן נבחרת העתודה ב-2005, יעקב ג'ינו, לאחר אליפות אירופה: "אין לו את זה, פשוט אין לו את זה".

16 שנים חלפו, ובן שימול לא שוכח. "החוויה הכי לא נעימה לא היו המילים. הדברים נאמרו, וזו דעתו של בן אדם. שיחקתי הכי הרבה בנבחרת, הגענו למקום הרביעי, וזו נבחרת שפחדו שתרד דרג. היום יש לי יותר כוח להגיד את זה, אבל בתור ילד בן 19, חשבתי שאם יש טעות, אני מחפש איפה אני לא בסדר, אפילו ברמת ההלקאה העצמית. תגיד שזאת טעות שנתתי לו לשחק. זה היה מעליב יותר, אבל לבוא ולבקר את ההחלטות שלי?

"הפסדנו בחצי הגמר לליטא, ששבוע אחר כך זכו באליפות העולם עד גיל 21. אני וליאור אליהו לא שיחקנו בדקות האחרונות. אז אם אתה הולך עם משהו מסוים, וקיבלת החלטות, תעמוד מאחוריהן. אם עמדת בהחלטות שלך, ואתה מאוכזב מהן, אני אהיה פתוח לביקורת. זה העליב אותי כי הוא היה אמור להיות הגב שלי, זה לא היה אמור לצאת החוצה".

בן שימול מודה כי פעם אחת בלבד הוא הסתכל על המספרים שלו. "ב-2018 הייתי מלך האסיסטים של הליגה, וגם בעונה הבאה הובלתי את הטבלה. פול סטול נתן מספרים הזויים, והפער היה בינינו ממש קטן. הייתי באילת והגענו למשחק האחרון נגד ראשון לציון, כשהוא לא רלוונטי לאף אחד. אלייז'ה בריאנט וג'יי פי טוקוטו שיחקו איתי, והדליקו אותי מסביב. אחד הילדים שישב על הספסל אמר לי לפני המשחק כמה אסיסטים אני צריך כדי לקחת את התואר, ובמשך כל המחצית הראשונה רק מסרתי. עברתי את החצי והעפתי כדורים לאליהופ. סיימתי את המחצית עם משהו כמו ארבעה אסיסטים ושבעה איבודים.

"לסטול היה 13 אסיסטים ואפס איבודים במקביל באותו זמן. אמרתי שצריך לעשות משהו, ראשון ניסתה לגרום לי לזרוק, אבל אמרתי לחברים שלי שיזרקו הכל. אני לא זוכר אם ניצחנו, אבל סיימתי את המשחק עם 14 אסיסטים וזכיתי שוב בתואר מלך האסיסטים".

- ומה עכשיו?

"בקרוב תראו אותי, בצורה כזאת או אחרת. אני עוד לא יודע מה אני יכול לתת. לא יודע אם אהיה בכותרות, בליגת העל או משהו כזה. יש היום סיטואציות שאני מבין יותר נכון מאנשים מסוימים ומציע להם את זה. חלקם מקבלים וחלקם לא. התרכזתי בזה עד היום, אבל מעכשיו אתרכז בדברים האלה. אם אני לא יכול לשחק, אז קשה לי להיות ליד המשחק".

  • אבי בן שימול

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully