בסוף גם לאגאסי ייגמר הסוס

ההופעה של אנדרה אגאסי בגמר אליפות אוסטרליה הפתוחה, השאירה רושם כל כך חזק, שמרבית פרשני הטניס, ולא רק בארץ, נגררו אחר האינסטינקט, שדרש בתיאור נפלאותיו של אגאסי. אבל הדבר הכי מעניין שקרה בטורניר לא היה השואו של אגאסי. את זה שמדובר בספורטאי גדול ידענו כבר קודם. מה שבאמת שווה התעכבות נוספת, גם שבוע אחרי שגמרו לנקות את מלבורן פארק הוא השלמתו, לנגד עיננו, של פרק נוסף בסיפור תולדות הטניס של ימינו.

למעשה זהו תת פרק בעלילה המתמשכת של חילוף הדורות בצמרת העולמית, ובעצם - סיפורו של דור הביניים האפור ביותר שידע הטניס העולמי ב-30 השנים האחרונות ונקודה קריטית בפרק שעוסק בדור הבא.

כשאגאסי, בסוף שנות ה-80, וסמפראס, בתחילת ה-90, פרצו לצמרת הסבב העולמי, הם עשו זאת בסביבה בה שלטו טניסאים גדולים בשיאם, בראשם בקר ואדברג. ובניגוד למה שהמוח האנושי המתעתע גורם לעתים לזכור, לא ביום אחד התיישבו השניים בכס המלכות.

אגאסי, יליד 1970, שהחל את דרכו כמקצוען כבר בגיל 16 ובגיל 19 העפיל כבר בפעם השניה ברציפות לחצי גמר הפלאשינג מדו, לא זכה בתואר גרנד סלאם עד לווימבלדון 92'. סמפראס, שב-1990 פרץ כמעט משום מקום לזכיה בפלאשינג מדו (בגמר ניצח את אגאסי כמובן) לקח עוד 3 שנים עד הזכיה הבאה בגרנד סלאם - ווימבלדון של 93'. מאז, ולמרות שלוש השנים השחורות של אגאסי באמצע, בכניסה לבית הוירטואלי של הסבב העולמי, היה תלוי שלט: "ברוכים הבאים לביתם של פיט ואנדרה".

אגאסי וסמפראס מעולם לא שלטו בסבב הגברים כפי שעושות זאת היום האחיות וויליאמס, אך בהיותם, והדברים אמורים בעיקר בסמפראס, חוד החנית של דור מוכשר ומגוון (קורייר, צ'אנג, ראפטר, ברוגרה, מוסטר ואחרים), הם סימלו את ההתפתחות של הטניס בשנות ה-90 ולא פחות חשוב – נתנו לקהל דמויות מפתח להזדהות עימם. וכך, כל משחק בין סמפראס לאגאסי, הפך ל'משחק-עונה', דרבי שבדרבים, שהיה יכול להעיר עונה שלמה.

הזכיה של אגאסי ברולאן גארוס ב-99', שהפכה אותו לטניסאי הראשון בן זמננו לזכות בכל ארבעת טורנירי הגרנד סלאם, שלוותה בזכייה בפלאשינג מדו של אותה שנה ובאוסטרליה שפתחה את השנה שאחריה, ולאחר מכן התואר השביעי של סמפראס בשמונה שנים בווימבלדון שהפך אותו לאלוף הגרנד סלאם הגדול בכל הזמנים, נראו כאילו השלימו את פרק סמפראס-אגאסי, פרק ארוך ומכובד במיוחד, בספר דברי הימים של הטניס העולמי. העולם היה מוכן לדבר הגדול הבא.

שנתיים וחצי לאחר מכן, העולם עדיין מחכה. וההתעניינות בסבב הגברים הולכת ופוחתת. העולם צריך גיבורים מוכרים, איתם יוכל להזדהות משך תקופה וכאלה, מה לעשות, עדיין לא קמו. ואם קמו, עדיין מתקשים ללכת. ערוצי ספורט בעולם ממעטים לשדר משחקי טניס במהלך השנה ובולטת בחירתו של היורוספורט לתת דגש דווקא לסבב הנשים (בחירה שהופכת לבעייתית עם חוסר העניין שמשמרות הוויליאמסיות, אך זה כבר סיפור אחר), למרות רמת התחרותיות הנמוכה בהרבה שבו.

דור שלטוני, מספרות 30 השנים האחרונות הטניס, נמשך בדרך כלל תקופה של עד כחמש שנים. ייתכן והיתה זו הדומיננטיות של סמפראס, שסיים 6 שנים ברציפות במקום הראשון בעולם, או שפשוט מדובר במקרה יוצא דופן של מחזוריות הטבע, אך בדור שאחרי, פשוט לא נמצא הסמפראס או האגאסי שיעשו את ההבדל. הטניסאים שכבר ביצעו פריצה, לא הצליחו לעבור את השלב הבא, וכך קיבלנו דור עמוס בשחקנים מגוונים, שאף אחד מהם איננו מספיק מוכשר או מספיק ווינר כדי להיות המייקל ג'ורדן של הטניס. הנמן (בן 28), קפלניקוב (28) ריוס (27), מויה (26), האס (24) ואפילו גוגה (26), השמיעו, כל אחד בזמן ובעוצמה אחרת, קולות של מי שעשויים להיות הדבר הבא, אך מעולם לא קיימו וכנראה שגם כבר לא יקיימו. טניס הגברים נתקע בתקופת בחירות בלתי נגמרת.

וכך, משך השנתיים וחצי המדוברות, מנסה התקשורת ומארגני הסבב, להכתיר מלכים בטרם עת. ואין זו אשמתם שהדור שקדם להם היה לא מוצלח במיוחד. סאפין, יואיט, רודיק פררו ופדרר, אליהם ניתן כנראה להוסיף גם את נלבנדיאן וסריצ'פאן ואולי עוד שניים שלושה שמות אחרים, הם כולם טניסאים מגה-מוכשרים שביצעו, כל אחד במידה שונה, את הפריצה לצמרת העולמית, אך כמו סמפראס ואגאסי בתחילת שנות ה-90, הם עדיין אינם מוכנים. מה שמותיר את טניס הגברים עם עתיד לא ברור.

סמפראס כבר הודיע שהוא פורש בסוף 2003 ואגאסי, כך נדמה לי, לא יישאר הרבה זמן אחריו בשטח. מדובר אמנם בשואו-מן מהמדרגה העליונה, אך מקריאה בין השורות של דבריו והתנהלותו בחודש האחרון, ברור כי הבטריה שלו פועלת על זמן קצוב. ירידתם של השניים מהבמה עלולה להיות רגע עצוב בהרבה ממה שניתן לתאר עבור הטניס העולמי.

בשנה שעברה נראה היה כי דווקא יואיט, שמבחינת כשרון נטו נופל מכל האחרים, הוא זה שעושה את הצעד קדימה ומתייצב על מדרגה משלו מעל הסבב העולמי. ולמרות שאין שום סיבה להספיד את יואיט רק בשל כישלונו החוזר באוסטרליה, לי לפחות קשה לראות ביואיט את התשובה. בטח לא לבדו. יואיט הוא טניסאי שצריך לעבוד קשה מדי עבור כל ניצחון מכדי שיוכל לבסס דומיננטיות בסגנון סמפראס ומוכשר וסימפטי פחות מדי, מכדי שיוכל להלהיב מיליונים על בסיס קבוע כמו אגאסי. אולי בתפקיד הילד הרע, אבל הלוחם, מול דמות מפתח או שתיים נוספות, יוכל יואיט להיות שחקן ראשי בהצגת טניס שתמשיך להצליח.

סאפין ממשיך להיות חידה בכל מה שקשור ליציבות אופיו ומידת רצונו להיות אלוף גדול, פררו מסתמן כלוזר, שלא לומר ילד בכיין, בנשמתו, פדרר, כדרך שחקנים כל כך מגוונים, צריך עוד שנתיים-שלוש כדי שיוכל לגבש סגנון משחק מנצח, ורודיק נראה כמי שעוד לא מבין את המשחק מספיק טוב וכמי שלא התחשל מספיק, פיזית ומנטלית. לפחות עד לרבע הגמר נגד אל עינאווי (מוטציית טניס שבגיל 31 משחק פתאום כמו טופ 5) . המשחק הזה, שרק בשבילו היה שווה לשבת שמונה שעות ביום משך שבועיים מול המסך הקטן, לקח את רודיק עוד צעד קטן, אבל חשוב, קדימה. הצעד הזה, כמו שהראה לנו שוטלר, עדיין לא היה מספיק גדול כדי להביא אותו אל סף תואר גרנד סלאם ראשון, אבל סימן אותו, נכון להיום כתקווה הגדולה של הטניס העולמי.

רודיק לא בחר בזאת, אבל יש אנשים שהגורל הועיד אותם לגדולה. ולמרות שאין הוא המעוטר בין השמות הנ"ל, אחרי אוסטרליה 2003 הוא המתאים מכולם. השנה חייב רודיק להמשיך מאיפה שהפסיק אחרי המשחק מול אל עינאווי. אם יצליח, הוא יצטרף לאלילו הגדול, סמפראס, בדברי הימים של אחד מענפי הספורט המובילים בעולם, אם הוא ייתקע במקום בו נתקעו בני דור המדבר, כולנו, חובבי הטניס, עלולים להפסיד. אין ספק שזו אחריות מוגזמת להטיל על כתפיו של בן 20 שעדיין לא הגיע לגמר סלאם, אבל עוד שנה או שנתיים בלי שחקנים ראשיים חדשים שיחזיקו את הקהל, ההצגה עלולה לרדת, או לעבור לסיבוב בתיאטראות נידחים ברחבי הארץ.