השלישייה הפותחת: איטליה של מאנצ'יני הרשימה עם היסטוריה במשחק הפתיחה

אחד המהלכים הראשונים והמפתיעים של רוברטו מאנצ'יני, אחרי שהגשים את שאיפת חייו וקיבל את משרת מאמן נבחרת איטליה לפני שלוש שנים, היה לזמן את ניקולו זאניולו עוד לפני שערך את הופעת הבכורה בליגה. הקשר, שרק חגג אז יום הולדת 19, בדיוק הועבר מאינטר לרומא כתוספת שולית בעסקה היקרה ששלחה את ראג'ה נאינגולן בכיוון ההפוך. אלה שעקבו אחריו ידעו שהפוטנציאל קיים, אך איש לא העלה בדעתו כי הוא עשוי לקבל טלפון מהמאמן הלאומי עוד לפני שמאמן רומא הכיר אותו לעומק.

היה זה צעד יוצא דופן שמשך תשומת לב רבה. מאנצ'יני ידע שכך יהיה, והתכוון להעביר מספר מסרים חשובים. ראשית, היתה לו כוונה רצינית להעניק הזדמנויות לצעירים, והוא רצה שגם מאמני הקבוצות יעשו כך. שנית, הוא רצה להיראות לא שגרתי ולא צפוי, כיאה לפליימייקר יצירתי לשעבר. שלישית, הוא הלך על נבחרת אטרקטיבית עם סגנון התקפי ככל הניתן. הנסיקה המטאורית לה זכה זאניולו אחרי הזימון המדובר הדגישה עד כמה צדק מאנצ'יני, ועד כמה ההפתעה הזו הועילה לכולם.

כי זאניולו התפתח במהירות מסחררת למה שנקרא באיטליה "פנטזיסטה" - גאון התקפי בעל יכולות ניהול יוצאות דופן שמסוגל להכריע משחקים בעצמו. הוא היורש המיועד של רוברטו באג'ו, אלסנדרו דל פיירו, ג'אנפרנקו זולה, פרנצ'סקו טוטי - וגם מאנצ'יני בכבודו ובעצמו. אין עוד שחקנים כמוהו בדורו, והוא הוגדר כתקווה הגדולה ביותר של איטליה החדשה. אלא שהגורל התאכזר אליו.

בינואר 2020, בעודו נותן הצגה אדירה במדי רומא נגד יובנטוס באולימפיקו, הוא קרע רצועות בברכו הימנית, גמר את העונה ופספס את אליפות אירופה במועדה המקורי. הקורונה גרמה לשינוי בלוח הזמנים, וזאניולו היה אמור להיות חלק מהחגיגה. הוא החלים מהר מהצפוי, וחזר למדים הלאומיים כבר בספטמבר, ואז - במשחק ליגת האומות בהולנד - קרע את הרצועות בברכו השמאלית. הפעם השיקום נמשך זמן רב עוד יותר, והוא נעדר גם מהאליפות הדחויה.

האוהדים האיטלקים, שצפו אתמול בחניכיו של מאנצ'יני מפרקים 0:3 את טורקיה במשחק הפתיחה של היורו, לא יכלו להתעלם מהמחשבה כיצד היה זאניולו משתלב במערך הזה לו היה כשיר. באופן אירוני למדי, במערך 3-3-4 הקבוע של המאמן, אין מקום לעמדה הטבעית ביותר של זאניולו כפליימייקר חופשי ללא משבצת מוגדרת. למעשה, אפשר לטעון כי מאנצ'יני היה מתקשה לשים בהרכב הזה גם את עצמו. במשחק הטרגי ההוא מול הולנד - השלישי בלבד של השחקן הצעיר בהרכב איטליה - הוא תופקד כקיצוני ימני. לפיכך, אתמול הוא היה אמור להדיח את דומניקו ברארדי, אשר הועדף בהחלטה לא פשוטה על פני פדריקו קייזה שנמצא בכושר מצוין. האם זה היה משפר את המערך? לא בטוח. איטליה חסרה בטורניר הזה את השחקן הכי יצירתי שלה, אולם כפי שהדברים נראים היא לא צריכה להזיל דמעות על היעדרותו. לפחות בינתיים. זה אומר המון.

גם מרקו וראטי לא היה על הדשא. הקשר הדינמי של פריז סן ז'רמן חזר רק עכשיו לאימונים, ולא בטוח שיהיה כשיר גם במחזור השני נגד שווייץ, בעוד מחליפו הישיר לורנצו פלגריני נפצע אף הוא. כל זה לא הורגש כי מנואל לוקאטלי השתלב באופן מופתי בשלישיית הקישור שפעלה בהרמוניה מושלמת. ז'ורז'יניו מנווט מאחור, לוקאטלי אוסף ממנו את הכדורים, וניקולו בארלה הרב גוני חופשי לנוע לכל מקום, הן כאשר האיטלקים תוקפים, והן כאשר הם מפעילים לחץ על היריבה. בלחץ הזה השתתפה בתדירות גבוהה מאוד גם השלישייה הקדמית, וכך

לא קיבלו הטורקים רגע של שקט נפשי. והם איבדו את זה מהר מאוד. השליטה של המארחת היתה אבסולוטית מול יריבה מכובדת שבאה במטרה מוצהרת לתת פייט התקפי. השאיפה הזו התרסקה לרסיסים תוך דקות.

הנתונים הסטטיסטיים הטהורים לא מותירים מקום לספק. 3:24 לאיטליה בנסיונות בעיטה, 0:8 בבעיטות למסגרת, ו-61 אחוזי החזקת כדור - חלקם הגדול בחלק המגרש של הטורקים. כאשר קבוצה אחת מניעה את הכדור בדומיננטיות כזו, הגיוני כי שחקני הקבוצה השניה עושים קילומטרז' גבוה יותר בנסיונם העקרים לחטוף אותו. אלא שזה לא היה המצב אתמול ברומא. סקואדרה אזורה גברה על הסגל הטורקי הצעיר גם במרחק שעשו השחקנים - 111.3 קילומטרים לעומת 105.8. זה מלמד על המחוייבות, ההשקעה, והתנועה ללא הכדור.

היא לא תמיד היתה מושלמת, יצירת מצבי הבקעה טובים התבררה כבעייתית (במיוחד לפני ההפסקה), ורוב נסיונות הבעיטה של האיטלקים לא היו מסוכנים במיוחד, אבל בכל הקשור להגבלת היריבה זה עבד נפלא. ג'אנלואג'י דונארומה נותר מובטל לחלוטין, וכאשר בוראק יילמאז הצליח סוף כל סוף לברוח קצת בזמן פציעות כדי לנסות לכבוש שער מצמק, הופיע משום מקום מאחוריו ג'ורג'יו קייליני, חסם את הבעיטה ונופף כהרגלו באגרוף כאילו הבקיע זה עתה את שער הניצחון בגמר. חבל שג'יג'י בופון לא היה שם כדי לחלוק איתו את השמחה.

ההימור של מאנצ'יני על קייליני ולאונרדו בונוצ'י במרכז ההגנה לא היה טריוויאלי. אחרי הכל, הצמד המיתולוגי של יובנטוס הגיע לגיל משותף של 70, וגם במדי הגברת הזקנה הם כבר לא הבאנקר ביחד. ואולם, כאשר הקישור מחפה עליהם כמעט הרמטית, הם יכלו להרגיש בטוחים גם להצטרף להתקפות, כמו גם המגן השמאלי לאונרדו ספינאצולה שחרש את האגף השמאלי באיצטדיונו הביתי. למעשה, קייליני קיבל את הצ'אנס הטוב ביותר לכבוש במחצית הראשונה וסחט הצלה מרהיבה משוער טורקיה אורג'אן צ'אקיר בנגיחה אחרי קרן.

אז בלמי יובה האיטלקים לא מצאו את הרשת, אבל חברם הטורקי עשה זאת למענם. לעלילה הזו יש אירוניה מרה, כי גם מריח דמיראל קרע - בדיוק כמו זאניולו - רצועות בברכו באותו משחק גורלי באולימפיקו בינואר 2020. גם הוא היה אמור להחמיץ את אליפות אירופה, ו"הרוויח" בזכות קורונה. בניגוד לזאניולו, נמנע הכוכב הצעיר מפציעות חמורות בעונה החולפת, והתכבד ליטול חלק במשחק הפתיחה - גם כן באולימפיקו. לו מישהו היה אומר לו שיכבוש את השער הראשון בטורניר, הוא היה קופץ מאושר. רק שזה היה שער עצמי, וגם ביזארי במיוחד - כי אף אחד לא הפעיל עליו לחץ מיותר כאשר פגש את מסירת הרוחב של ברארדי. אותו ברארדי ששיחק רק כי זאניולו בחוץ.

הפשלה של דמירל הרגיעה את העצבים של האיטלקים, שהיו מתוחים למדי, קל וחומר אחרי שלא נשרק לזכותם פנדל ברור בשלהי המחצית הראשונה. שליטה במגרש זה טוב, אבל היא לא תמיד מובילה לניצחונות, ובמדינה זוכרים עד כמה קשה עמלו האיטלקים במשחק הפתיחה הקודם של טורניר גדול שנערך במדינתם - מונדיאל 90'. אז נזקקה הנבחרת לשער מאוחר ודרמטי של טוטו סקילאצ'י המחליף כדי לנצח את אוסטריה 0:1.

למעשה, היסטוריה יודעת מקרים ספורים בלבד של חגיגות שערים של האיטלקים בטורנירים גדולים. צריך להרחיק עד מונדיאל 1970, כלומר יותר מחצי מאה, כדי להיזכר בפעם האחרונה בה הבקיעו הכחולים רביעייה. באליפויות אירופה אפילו שלישיות לא היו אתמול כלל. קראתם נכון. הנתון הסטטיסטי הזה נראה אבסורדי ונטול הגיון כלשהו, אבל שיא הכיבושים של איטליה במשחק בודד ביורו עמד עד אתמול על שניים. עכשיו - גם בזכות דמירל האומלל - הוא שופר לשלושה.

איטליה של מאנצ'יני לא עוצרת אחרי שהיא עולה ליתרון. בדיוק להיפך - היא לוחצת על הדוושה עוד יותר. מבחינתה, ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. אז המגן ספינאצולה סחט את ההדיפה הלא מוצלחת שהובילה ל-0:2 של צ'ירו אימובילה, ואז השלים לורנצו אינסינייה מהלך קבוצתי נהדר כדי לעשות היסטוריה עם 0:3. יש בזה סמליות לא מבוטלת, כי הנבחרת הזו באמת שואפת לתת שואו לקהל מבלי לוותר על היציבות בעורף.

וכך, בעודה סופרת כבר 28 משחקים רצופים ללא הפסד, וגם תשעה ניצחונות רצופים ללא ספיגה, מתחילה לשמוע איטליה על היותה אחת הפייבוריטית לזכיה. אלה דיבורים כיפיים, אבל החלום עשוי להתממש רק אם השחקנים יקחו אותם בערבון מוגבל. עם כל הכבוד הגדול לטורקיה, היא הפכה אתמול לנבחרת הבכירה ביותר מולה הבקיע אימובילה במדים הלאומיים במשחק תחרותי. הוא יצטרך להוכיח את עצמו מול אתגרים משמעותיים יותר בהמשך, ואיטליה תצטרך ליצור הזדמנויות הבקעה קורצות יותר, וגם לנצל אותן טוב יותר. כי לא בכל יום יהיה שחקן יובנטוס במדי היריבה כדי לסייע.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק