הנס של ווס: מאחורי הזכיה ההיסטורית של לסטר בגביע האנגלי

למען האמת, היתה זו אחת ההחלטות ההזויות שאפשר לדמיין. זה היה גם אחד ההימורים הנועזים ביותר. כיצד בחר ברנדן רוג'רס להכניס אתמול ברגעי ההכרעה בגמר הגביע האנגלי את ווס מורגן? צריך להבין את הרקע כדי להפנים עד הסוף עד כמה זה היה מנוגד לכל הגיון בסיסי.

כי עבור הקפטן בן ה-37, שלא החמיץ דקה בעונת האליפות ההיא ב-2015/16 וייזכר כאחד הסמלים החשובים ביותר שלה, היה זה המשחק הראשון בשנת 2021. הבלם הוותיק נעדר בגלל פציעה כרונית בגבו מאז דצמבר, וגם לאחרונה העיד מנג'ר לסטר כי סיכוייו לשחק שוב במדי הקבוצה אינם גבוהים. "ווס עובד קשה מאוד עם הרופאים, ואי אפשר לדעת אם יוכל לחזור העונה. נצטרך לבחון אותו על בסיס יומי. בכל מקרה, היתה לו קריירה נהדרת", אמר המאמן - והשתמש בלשון עבר.

רוג'רס מעריך מאוד את השפעתו החיובית החיונית של מורגן בחדר ההלבשה. הוא משמש דוגמא נהדרת עבור הצעירים ומנהיג אותם בזכות הנסיון והכריזמה. לא לחינם הוארך חוזהו פעמיים מאז הגיע הצפון אירי למועדון במרץ 2019. עם קלוד פואל על הקווים, נדמה היה כי הקפטן בדרך החוצה, על אף שכוחו עוד היה במותניו. עם רוג'רס, הוא נשאר בסגל, גם אם מיעט מאוד לשחק. העונה, הוגבלה השתתפותו בעיקר לשלב הבתים בליגה האירופית. בפרמייר-ליג, רשם מורגן שלוש הופעות קצרצרות כמחליף, בספטמבר ובנובמבר. ג'וני אבאנס הוא הוותיק שדואג לארגן את השורות בהגנה, ולצידו צ'גלאר סויונג'ו הטורקי ו-ווסלי פופאנה הצרפתי שהוחתם בקיץ.

וכך, לא נשאר למורגן מקום אפילו על הספסל. הוא כבר לא כשיר ולא רלוונטי. הוא לא היה שם כלל בשנה הקלנדרית הנוכחית, ולכולם ברור שיתלה את נעליו בתום העונה. הוא כבר הכין את עצמו לחיים אחרי הפרישה, סיים לימודים בפקולטה למנהל עסקים, ויש לו מקום מובטח בהנהלה. הוא ימשיך להיות דומיננטי בבניית עתיד המועדון, אך בתפקיד אחר לגמרי - והאוהדים כבר השלימו עם העובדה כי לא יזכו לראות שוב את אלילם על הדשא.

אלא שאתמול ציפתה להם הפתעה גדולה מאוד. לעיני יותר מ-6,000 שועלים ביציעי וומבלי, נזרק מורגן למערכה בדקה ה-82, בדיוק אחרי שהיריבה שילבה את אוליבייה ז'ירו כמחליף. לסטר הובילה 0:1, ורוג'רס סבר כי מורגן הוא האיש הנכון לשמור על היתרון נגד היתרון נגד צ'לסי. כן, נגד צ'לסי - הקבוצה איתה יש לו מערכת יחסים מיוחדת מאוד.

צ'לסי העניקה לו את המסלול לקידום מהיר, כאשר ז'וזה מוריניו וסטיב קלארק החליטו למנות אותו ב-2004, בגיל 31 בלבד, למאמן קבוצת הנוער - ולאחר מכן לקבוצת המילואים. רוג'רס למד רבות ממוריניו במשך יותר משלוש שנים, אבל אז סירב להתמנות לעוזרו של אברהם גרנט כאשר המיוחד הפורטוגלי פוטר ב-2007 - ויצא לדרך חדשה ועצמאית זמן קצר לאחר מכן. התקופה בסטמפורד ברידג' היתה מכוננת עבורו, אבל לימים הפכו עבורו הכחולים לסוג של נמסיס.

כי רוג'רס פשוט לא הצליח לנצח את צ'לסי. נגד כל יתר הקבוצות היה לו מאזן סביר יחסית - למשל, ארבעה נצחונות על ב-15 מפגשים הן מול מנצ'סטר יונייטד והן מול מנצ'סטר סיטי, או חמישה נצחונות ב-16 משחקים מול ארסנל. על צ'לסי, עד תחילת 2021, הוא לא גבר מעולם ב-15 נסיונות עם ווטפורד, סוונסי, ליברפול ולסטר, ואחד הכשלונות האלה חרץ את גורלו כאשר האדומים שלו היתה כה קרובים לאליפות ב-2014. ההחלקה המפורסמת של סטיבן ג'רארד שהובילה לשער של דמבה בה - המחזה הזה יישאר בתודעה הקולקטיבית לתמיד. מוריניו הרס אז לרוג'רס את התהילה, ובמסיבת העיתונאים אחרי הפיאסקו הוא מתח ביקורת קשה על הסגנון של היריבה: "היו שני אוטובוסים ברחבה במקום אחד".

בכלל, רוג'רס שלח לאורך השנים המון חצים ארסיים לעבר סטמפורד ברידג'. כאשר הוזכר שמו בתקשורת כיורש אפשרי לאנדרה וילאש-בואש עוד ב-2012, העיר הצפון אירי: "אי אפשר להמשיך להחליף מאמנים בתדירות כה גבוהה ולהצליח. זה לא עובד. המנג'ר הבא ייתקל באותן הבעיות. אם אוהדי סוונסי מודאגים שאלך לשם, הם יכולים להירגע. אני מנסה לבנות את הקריירה שלי, ולא להרוס אותה". כה הוא אמר, ועזב את הברבורים לטובת אנפילד זמן קצר לאחר מכן.

בליברפול הוא נסק לגבהים בלתי נתפסים, אך גם התרסק - ונסע לסקוטלנד כדי לשקם את המוניטין עם שתי אליפויות על ספסל סלטיק, ואז לחזור לפרמייר-ליג עם השועלים. העבודה היסודית שביצע בלסטר, איתה כמעט העפיל לליגת האלופות אשתקד, גרמה לצהובונים לקשר אותו שוב לחזרה אפשרית לצ'לסי, במידה ופרנק למפארד יפוטר. והנה לכם התפנית האירונית בעלילה - הניצחון הראשון בחייו של רוג'רס על הכחולים, 0:2 חלק בינואר, היה זה ששבר את גב הגמל מבחינת רומן אברמוביץ' וגרם לו להניף שוב את הגרזן. אלא שרוג'רס ממש לא מיהר להיות הבא בתור, וגם צ'לסי ממש לא רצתה בו. תומאס טוכל כבר התחמם על הקווים. ואתמול היה הגרמני בעמדה מצוינת לזכות בתואר הראשון שלו בכדורגל האנגלי, אבל לסטר עמדה בדרכו.

גם רוג'רס רצה תואר ראשון באנגליה. הוא חיכה לזה הרבה יותר מדי זמן, ולא התכוון לזרוק את הצ'אנס הזה לפח. הוא בחר כהרגלו בטקטיקה התקפית, ללא פחד, ובא על שכרו עם שער מרהיב של יורי טילמאנס, אשר את בעיטתו לחיבורים ניסה משום מה קפה לעצור עם היד הלא נכונה. ייתכן כי אדואר מנדי היה שומר על רשת נקיה, אבל טוכל החליט לא להפר את ההבטחה לספרדי לשחק בגביע שניתנה עוד לפני הגעתו. אז צ'לסי שילמה את המחיר, אבל היא הגבירה את הלחץ על השועלים בדקות הסיום. אבאנס נפצע ונטש עוד במחצית הראשונה, והיה צריך מישהו שיתמודד עם ז'ירו - המומחה הגדול לגביע האנגלי שזכה בו כבר ארבע פעמים. אז רוג'רס הימר על מורגן.

אז נכנס לפעולה בן צ'ילוול. תחשבו לרגע על הסיפור המוזר שלו. בוגר האקדמיה של השועלים ערך את הופעת הבכורה בפרמייר-ליג בשלהי 2016, דווקא אחרי הזכיה המיתולוגית באליפות, בה לא נטל חלק. בתום ארבע עונות נהדרות, הוא נמכר בקיץ ללסטר תמורת 45 מיליון ליש"ט, וכעת פגש בגמר את האקסית שרצתה לרשום גם זכיה היסטורית בגביע בלעדיו. כי לסטר צריכה למכור את כוכביה על מנת להישאר עם הראש מעל המים. היא משנה את פניה באופן תמידי, ומשיגה תוצאות בכל זאת.

בהרכב הפותח אתמול היו רק שני גיבורי אליפות. קאספר שמייכל סיפק עוד משחק לפתניאון, כולל הצלה מאוחרת כמעט בלתי אפשרית מבעיטה של מייסון מאונט, והשיג תואר נוסף בו זכה פעם אביו. ג'יימי וארדי קיפץ כהרגלו עם חיוך רחב על הפנים וכתב פרק נוסף בתסריט האישי המטורף שלו, על אף שהשער האחרון שלו בגביע הובקע עוד לפני יותר משלוש שנים, כאשר לסטר הודחה ב-2018 בידי צ'לסי. כן, הכחולים אהבו את המשחקים האלה, וגם בעונה שעברה הם העיפו את לסטר ברבע הגמר. מארק אולברייטון נכנס במחצית הראשונה בגלל הפציעה של אבאנס. ואז הגיע גם מורגן.

אוהדי לסטר התרגשו לראות אותו, אך גם חששו מאוד. הבחור לא שיחק כבר חצי שנה, הוא לא במיטבו, תנועותיו היו די מגושמות, וזה לא בדיוק העיתוי האידיאלי למחוות סוחטות דמעות אושר. עם כל הכבוד לאגדה, האם לא היה כאן מתכון לסיום טרגי במיוחד? האם לא היה סיכוי אמיתי לדמעות של עצב? ברור שכן. וזה בדיוק מה שקרה בדקה ה-89. צ'ילוול - איך לא? - פרץ משמאל, סויונג'ו הרחיק את הכדור שלו הישר לגופו של מורגן, והנה לכם שער עצמי מתסכל במיוחד. הקפטן אפילו לא ממש היה אשם, אבל הוא היה במקום הלא נכון ולא הספיק להגיב מהר מספיק. ההימור של רוג'רס נכשל. התהילה שלו היתה בסכנה. צ'ילוול, מצידו, יצא לחגיגה מופרעת במיוחד עם חבריו החדשים. הוא ממש לא רצה לפספס עוד תואר של לסטר.

מה עבר בראשו של מורגן ברגעים המוזרים האלה? האם הצטער על כל העבודה שהשקיע כדי להחלים? האם התחרט על שהסכים לשחק בוומבלי? האם הירהר כיצד ישרוד על המגרש עוד 30 דקות בהארכה? ומה חשב לעצמו המאמן שסמך עליו? זה לא היה פשוט. אבל אז התברר שהעולם רק קצת צחק עליהם.

כי הצילומים ב-VAR גילו כי צ'ילוול היה בנבדל של מילימטרים. לפיכך, החגיגה שלו התבטלה, וכך גם הטרגדיה של מורגן. כי הגורל לא יכול היה להרשות לקפטן לסיים את הקריירה המפוארת עם עוגמת נפש. האגדה שלו היתה ראויה לאקורד אחרון שונה לגמרי. כך גם האגדה של שמייכל, והאגדה של וארדי. כי השועלים האלה באו כדי לשכתב את ההיסטוריה. חמש שנים אחרי האליפות, הם הוסיפו גם גביע לאוסף, בעוד רוג'רס קבר סופית את האישי הבעייתי שלו עם צ'לסי.

בדיוק להיפך - כעת הוא סופר כבר שני ניצחונות רצופים על הכחולים, ויש לו הפסד בודד בשבעת המפגשים האחרונים מולם. זה כבר נראה כמו קללה אחרת לגמרי, ודווקא לצ'לסי יש קושי אמיתי לנצח את הצפון אירי. וזה קריטי, כי כבר מחרתיים - כן, מחרתיים! - צ'לסי חייבת לנצח את לסטר בליגה על מנת להעפיל על חשבונה לליגת האלופות. כל תוצאה אחרת, והחבורה של טוכל עלולה להישאר בחוץ, בהנחה כי ליברפול תצבור את כל הנקודות במשחקים שנותרו לה.

היא יכולה, כמובן, להבטיח את מקומה גם אם תנצח את מנצ'סטר סיטי בגמר, אבל לטוכל לא ממש הולך בגמרים לאחרונה. לרוג'רס, לעומתו, יש מאזן מושלם במעמד הגמר. זה כולל חמש זכיות במפעלים השונים בסקוטלנד, וגם גמר פלייאוף העליה לפרמייר-ליג, עם סוונסי נגד רדינג במאי 2011. ואת מי ניצחו אז, לפני עשור, הברבורים בחצי הגמר בדרך לוומבלי? את נוטינגהאם פורסט של ווס מורגן. לאור הכישלון הזה, הצטרף מורגן ללסטר בחלוף חצי שנה. כעת נסגרו כל המעגלים, וזה ממש יפה.