פעם, כאשר אדינסון קבאני הקטן שיחק בטורניר הילדים בעיר סאלטו, המציאו המארגנים דרך מקורית לשמור על המתח בכל משחק, אפילו אם הוא כבר הוכרע. מי שהבקיע את השער האחרון קיבל גלידה - והגלידה הזו היתה חשובה מכל עבור החבר'ה שבאו ממשפחות עניות מאוד. בבית לא היה להם סיכוי לקנות את הגלידה הזו, ומי שזכה בה הרגיש כמו מלך העולם, בלי הגזמה. כך למדו כולם להתאמץ עד השנייה האחרונה ממש, והמנטליות הזו מלווה את קבאני במשך כל הקריירה. יהיה קשה מאוד למצוא מקצוען מחויב ממנו. אפילו בסטנדרטים האורוגוואים, הגבוהים ממילא, הוא בולט במוסר העבודה האינסופי שלו. "אדי הוא השחקן הקבוצתי ביותר שלנו", אמר מאמן הנבחרת האגדי אוסקר טבארס, והמאסטרו הפילוסוף לא זורק דברים סתם. הוא מתכוון לזה.
מויס ויתר עליו ב-2013
לכן הוא היה נערץ בכל מקום אליו הגיע. הסיציליאנים של פאלרמו התחברו מהרגע הראשון לחגיגות הקנגורו שלו אחרי כיבוש שערים. בנאפולי היו מוכנים לנשק את האדמה עליה דרך, והוא כבש 104 שערים בכל המסגרות בשלוש שנים בלבד. ביציעי פארק הנסיכים בפריז, הוא היה הדמות האהובה מכולם, גם אם להנהלה היו סדרי עדיפויות אחרים. האוהדים לקחו את הצד שלו גם כאשר הוא נדחק לאגף כדי לפנות את הבמה המרכזית לזלאטן איברהימוביץ', וגם כאשר נאלץ לנהל ויכוחים ילדותיים עם ניימאר על זהות מבצע הפנדלים. ובמבט לאחור, אחרי שתמו שבע עונותיו בפ.ס.ז', אי אפשר לא לתהות - מדוע הוא קבר את עצמו שם למשך זמן כה ממושך?
ב-2013, סימנה אותו מנצ'סטר יונייטד כרכש אפשרי. אד וודוורד היה בעד אך לא ממש נחרץ, בעוד דייויד מיוס - אשר ירש זה עתה את אלכס פרגוסון בתפקיד המנג'ר - הביע ספקות. המחיר היה גבוה, ההחמצות שלו היו לעתים מזעזעות, ושילובם של דרום אמריקאים באולד טראפורד לא תמיד היה מוצלח בלשון המעטה - ודי להזכיר את בן ארצו דייגו פורלאן שזהר במחוזות אחרים אחרי שנכשל כשד האדום. אז הוחלט לוותר עליו, והקטארים שילמו כ-64 מיליון יורו במקום משפחת גלייזר. אבל מה היה קורה בעולם המקביל, בו וודוורד ומויס היו עושים את הדבר הנכון?
אסיסט ברמה של דה בריינה לקינוח
כיום, כאשר רואים את קבאני נותן את כולו בכל שניה על הדשא גם בגיל 34, אל מול היציעים הריקים, אפשר רק לדמיין את החיבור המדהים לאוהדים שהיה נוצר אז. את רגעי הקסם שהוא מספק עכשיו אפשר לראות רק בטלוויזיה. הנה הוא נכנס כמחליף בסאות'המפטון כאשר הקבוצה בפיגור 2:0, כובש צמד מרהיב ומשלים את המהפך ל-2:3 בזמן פציעות. הנה הוא מוביל את הקאמבק נגד טוטנהאם ומעלה את יונייטד ליתרון בנגיחת זינוק עוצרת נשימה נוספת. והנה הוא אתמול, בחצי גמר הליגה האירופית, מפרק לחתיכות את רומא בשיתוף פעולה מושלם עם חבריו לחוד.
זה התחיל עם בישול פנטסטי לברונו פרננדש בנגיעה אחת, אחרי פריצה של פול פוגבה. האורחת כבשה פעמיים, קבאני החמיץ שתי הזדמנויות קורצות כהרגלו - אבל החוכמה היא להגיע להזדמנויות האלה, והמיקום שלו תמיד היה פנומנלי. אז הוא הפציץ את ה-2:2 לחיבורים אחרי אסיסט של פרננדש, ודקות ספורות מאוחר יותר היה בדיוק בבלטה הנכונה כדי לקבוע 2:3 אחרי הדיפה גרועה של השוער. עוד כמה דקות חלפו, והאורוגוואי הוכשל בידי כריס סמולינג ברחבה וסחט פנדל. ואז, לקינוח, הוא שלח כדור עומק אמנותי עם החלק החיצון של כף הרגל לכיוונו של מייסון גרינווד כדי לרשום אסיסט נוסף. גם קווין דה בריינה היה גאה מאוד במסירה הזו. עם מעורבות ישירה בחמישה שערים בניצחון 2:6, היתה זו הופעה ברמה העולמית הגבוהה ביותר, והעיתונאי/אוהד אנדי מיטן צייץ מיד: "אסור לתת לו לצאת מאנגליה למשך שנתיים".
ההשעיה הדגישה את הניכור
כי מיטן יודע, כמו כולם, שהקדנציה של הסקורר באולד טראפורד עלולה להיות קצרה. אולה גונאר סולשיאר מאושר ממנו, ומצהיר בכל הזדמנות על רצונו להאריך את החוזה שנחתם מלכתחילה לשנה אחת לבקשתו של השחקן. מבחינת המועדון, אפשר לסגור עסקה חדשה כבר מזמן, וגובה השכר לא מהווה כל מכשול. "הוא החלוץ המרכזי שהיה כה חסר לנו במשך שנים. אנחנו רק מחכים להחלטתו", אומר הנורבגי. אלא שקבאני מרגיש נוח רק על המגרש ובמתקן האימונים. בחיים הפרטיים, השהות במדינה לא מוכרת בתקופת קורונה הפכה למעמסה. הוא רגיל לביקורים תכופים של חברים, וזה בלתי אפשרי.
אפילו כאשר כתב לאחד מהם באינסטגרם "גרסיאס נגריטו", ההתאחדות השעתה אותו משלושה משחקים בגין שפה גזענית לכאורה. ביונייטד התייצבו אז לימינו, אבל התקרית הזו סימלה יותר מכל עבור קבאני שהוא נמצא במקום זר. אחרי 14 שנה באירופה, הגעגועים לדרום אמריקה התעצמו בשל הנסיבות. ההצעה של בוקה ג'וניורס מפתה אותו. בואנוס איירס מדברת אליו יותר מאשר מנצ'סטר.
היורש האמיתי לחולצה מספר 7
וזה פספוס, בכל המובנים האפשריים. זה פספוס, כי הוא היה צריך להגיע לאולד טראפורד בשלב הרבה יותר מוקדם בקריירה. זה פספוס, כי גם באוקטובר האחרון הוא נחת נחוש ולא נרתע מאתגרים. הוא לקח בחדווה את החולצה מספר 7, ולא חשש מהקללה שרבצה עליה במשך שנים ארוכות. מייקל אואן, אנחל די מריה, ממפיס דפאי ואלכסיס סאנצ'ס אכזבו, אבל האורוגוואי לא היסס לרגע: "זה מספר חשוב, אגדות גדולות לבשו את החולצה הזו לפניי, ואני לובש את המספר הזה גם בנבחרת. אני אוהב אתגרים, ומקווה להצדיק את הכבוד שנפל בחלקי", אמר אדי - ובהחלט עמד במשימה. זה פספוס, כי היה יכול להיות כאן יורש לג'ורג' בסט, בריאן רובסון, אריק קאנטונה, דייויד בקהאם וכריסטיאנו רונאלדו, אבל החולצה הזו תחפש כנראה בעלים חדשים בקרוב.
מעל הכול, זה פספוס כי קבאני לא יזכה לחוות את אולד טראפורד מלא באוהדים. הם מעריצים אותו עכשיו מרחוק, אבל הוא לא מרגיש את האהבה מקרוב. לו היה מגיע בעיתוי אחר, הוא לא היה ממהר לוותר על האהבה הזו. סביר להניח שבחירתו היתה שונה לו היה מרגיש אותה, אבל העזיבה הקרובה לא משפיעה על המחויבות. לפני המשחק מול רומא, פרסם האורוגוואי פוסט בו הדגיש: "הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני אתן את המקסימום". והוא נתן את המקסימום. ואז עוד קצת.
"על המגרש יש רק כדורגל"
בנעוריו, אמר לו אביו: "כאשר אתה עולה למגרש, יש שם רק כדורגל. כל הדברים האחרים נשארים מחוץ לקווים. שום דבר אחר פשוט לא קיים". קבאני מאמין בכל ליבו בגישה הזו. היא זו שאפשרה לו להגשים את חלומותיו. וגם עכשיו, כאשר יש לו תחושה שהעולם נגדו, הגעגועים לאורח החיים השפוי עזים, וגם העלבון על התנהלות הפקידים בהתאחדות האנגלית עדיין טרי, זו הגישה שמנחה אותו. ההנאה הטהורה והפשוטה מהמשחק לא נעלמה לרגע. אי אפשר להעלים אותה. וכאשר קבאני נהנה על הדשא, כל חובבי הכדורגל נהנים יחד איתו.
אז תנצלו את המשחקים האחרונים שלו באירופה כדי לצפות בשחקן המיוחד הזה. ביום ראשון הוא מארח את ליברפול, ואולי יהרוס את הסיכוי של יורגן קלופ - אשר מעריך אותו מאוד ורצה בזמנו להביאו לאנפילד - להעפיל לליגת האלופות. לאחר מכן יהיו ארבעה משחקים נוספים בפרמיירליג, וברובם הוא עשוי ליטול חלק. ואז, ב-26 במאי בגדנסק, מצפה לו גמר הליגה האירופית - המופע האחרון לפני העזיבה.
זו תהיה ההזדמנות להיפרד עם תואר בינלאומי ראשון בקריירה. זו עשויה להיות הגלידה שלו. תהיו בטוחים שהוא ירוץ עד השנייה האחרונה ממש על מנת להשיג את הגלידה הזו. כי זוהי מהות החיים עבור הילד הקטן מהעיר סאלטו. ועל כך אפשר לומר לו: "גרסיאס נגריטו". תודה על הכל.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק