קוראים לי מתן רוטשטיין, ואני חירש וכבד ראייה.
רגע. לפני שאתם קופצים מבהלה, הרשו לי להרגיע אתכם: הכול בסדר ואני חי עם זה בשלום. נולדתי חירש וגדלתי כך עד גיל ההתבגרות. אז, בהשפעת ההורמונים, הראייה שלי החלה להידרדר עד למצב הנוכחי של ראיית צינור, דומה לראייה דרך גלילי נייר טואלט. קוראים לזה "תסמונת אשר". יש שלושה סוגים של התסמונת, ולי יש סוג 1, הנפוץ ביותר. זה לא מצב סטטי וקבוע, אלא מידרדר לאט באופן מתמשך והדרגתי. האם זה ייעצר בהמשך? לא יודע. האם יש לזה טיפול? לפי המחקרים האחרונים יש טיפולים ניסיוניים מבטיחים לתתי-סוגים שונים של תסמונת זו, אך עדיין לא לסוג שלי. וכן, זה גנטי.
בילדותי ממש לא אהבתי ספורט ולמעשה העדפתי להתרחק מפעילות. באמצע שנות העשרים שלי (כיום אני בן 31, רווק מתל-אביב) התחלתי להשתתף בקבוצת רכיבה על אופני טנדם, אופניים זוגיים שבהם הרוכב הקדמי ("קפטן") מדווש ומנווט את האופניים, והאיש שיושב מאחור, "סטוקר", מדווש ובעיקר מאזין לסביבה ולשיחות או מפטפט עם הסובבים. אחרי שנה שמעתי מחברה טובה על קבוצת הריצה "קשר עין" (תל-אביב), שבה אנשים כבדי ראייה ועיוורים רצים עם מלווים רואים. הם מחוברים באמצעות גומייה וכך מתאמנים ורצים להיכן שהם רוצים במרחבי הפארקים והשבילים העירוניים ובשטח ברחבי הארץ. קבוצה זו גם משתתפת במרוצים רבים לאורך השנים.
אותה חברה הציעה לי להצטרף לקבוצה מעניינת זו. באתי לאימון ניסיון ונשאבתי חיש מהר לעולם קסום זה, עולם שכולו אנשים טובים, חמים ועם לב רחב שרק רוצים לעזור - ובחיוך. פגשתי אנשים מדהימים בשני הצדדים, המלווים והעיוורים. זה היה לפני יותר מחמש שנים ואני שם עד היום ומתכוון להיות שם עוד שנים רבות, בעודי נהנה מהחברה הנהדרת בכל אימון קבוצתי ובריצה חברתית במהלך השבוע וגם בסופ"ש.
לקבוצה זו יש השפעה לא מבוטלת על אנשיה, לא רק בפן הכושר הגופני שמשתפר מאוד, אלא גם בפן הפסיכולוגי והמנטלי, מאחר שאנשים נעשים יותר רגועים ונוטים הרבה פחות לכעוס. הקבוצה משפיעה גם בפן החברתי הרחב: חברויות נהדרות התפתחו שם, ורבות מהן נשמרות עד עתה. ההסבר פשוט: הן נבחנו במבחן של שעות אימונים, ריצות ואתגרי החיים. זה מחשל את הקשר לרמה שונה מרוב החברויות ה"רגילות" שיש לאנשים. כל אלה משפיעים על המלווים והעיוורים כאחד, ובהמשך התפתחו מסורות נהדרות של אירועים חברתיים גדולים לאורך השנים ולאירועים אלו יש המון היענות בקרב הקבוצה וכולם נהנים מאוד.
לאורך השנים השתתפנו במרוצים רבים מאוד, קטנים וגדולים כאחד, ואף בחו"ל. השבוע, בימים חמישי ושישי, נשתתף לראשונה במרוץ שליחים "הר לעמק" - מרוץ ארוך המתפרס על 180 ק"מ ובתוואי דרך לא פשוט. בשביל שהקבוצה שלנו תוכל להשתתף נדרשת התארגנות יוצאת דופן במורכבותה, בשל הצורך בנהגים, מלווים רבים שירוצו עם העיוורים לאורך המסלול וגם אנשים שיעזרו מסביב בהסעות וענייני לוגיסטיקה. זה ממש מורכב וקשה, והסיוע של מארגני המרוץ, ההסתדרות ומרכז הפועל, עוזר לנו מאוד. אני בטוח שתהיה לנו הרפתקה מעניינת ומעצימה.