"הקורונה גרמה לי להאמין ששימי יחזור", נאנחת איריס רוימי. "היתה תחושה שמשהו גדול עומד לקרות בעולם. קבליסטים דיברו על זה שהעולם כמו שהכרנו עומד להשתנות ואני זוכרת שלפני שנה ביום הזיכרון הקודם, כשכולם היו בבתים ואפילו אמרו לא לעלות לקברים בבתי העלמין, היתה לי הרגשה שמשהו גדול מאוד יקרה. שאני אקבל בחזרה את הבן שלי. אבל אז שבוע לפני יום הזיכרון, אמרתי לעצמי: 'אל תצפי לכלום'. והיתה לי נפילה".
תצפי למה?
"למה? שתהיה תחיית המתים ואזכה לראות את שימי".
זה מחזיק אותך?
"אם לא היתה לי אמונה שאראה שוב את הבן שלי, אני בספק אם הייתי שורדת עוד יום אחד בעולם הזה. זו מלחמה קיומיות יומיומית".
את לא מצליחה להשלים עם המוות שלו?
"ממש לא ולעולם גם לא. אני כאילו מחיה כל יום מחדש את שימי בכל דרך".
אחד בינואר 2016. יותר מחמש שנים עברו. זה היה יום שישי אחר הצהריים. שימי רוימי (31) נסע עם חברים מדירתו השכורה בבאר שבע לחגוג יום הולדת לחבר בתל אביב. הם התיישבו כמו עוד כמה עשרות מבלים בפאב הסימטא ברחוב דיזינגוף. אווירה של יום שישי באוויר. מוסיקה טובה. שתייה, צחוקים, שירים. אוכל טוב. מה צריך יותר מזה? אלא שתוך זמן קצר הפאב הפך לזירת טרור כשמחבל ערבי ישראלי פתח באש ללא אבחנה על כל מי ששהה בפאב. מהיריות נהרגו שימי רוימי ואלון בקל. שניהם אוהדים מושבעים של קבוצות ספורט משני עברי המתרס. שימי אוהד מכבי תל אביב. אלון אוהד הפועל ירושלים. שניהם היו במקרה יחד בפאב בו מצאו את מותם.
"שימי אהב את מכבי תל אביב מגיל צעיר", מספרת איריס אמו. "אני לא ממש זוכרת איך הוא התחיל לאהוד את מכבי תל אביב כי אנחנו גרים באופקים וזה קצת רחוק, אבל עם השנים זה הלך והתעצם. הוא נסע למשחקים עם הרבה חברים מהדרום. היתה להם חברות כזו של אוהדי מכבי תל אביב מדרום הארץ ושימי היה מאוד דומיננטי. אם הוא לא היה נוסע למשחק, הוא ישב לצפות בבית עם חברים ועם המנגל".
הוא בטח מאוד נהנה בשנים שלפני מותו שהיו שנים של אליפויות למכבי תל אביב.
"אחרי הרצח באמת מכבי תל אביב העבירה את השרביט להפועל באר שבע והיא לקחה שלוש אליפויות. ובשנתיים האחרונות מכבי תל אביב זכתה שוב באליפויות ואני אומרת אולי שימי רואה את זה ומאושר. זה עושה לי טוב לחשוב שאולי הוא נהנה מזה שמכבי תל אביב שוב אלופה".
מה מרגישים בשבוע כזה לקראת יום הזיכרון?
"מה שמרגישים בכל יום כשהבן שלך נרצח, עולה ומתעצם בשבוע הזה של יום הזיכרון ובכלל בחודש הזה של החגים כשכולם מתכנסים ויושבים ביחד ואז מרגישים עוד יותר את החיסרון שלו. חזרתי עכשיו מבית הספר בו שימי למד. הם הפגישו אותי עם ילדי כיתות ו' כדי לדבר על נתינה כי זה היה המוטו בחיים של שימי. לתת ולעשות טוב לאחרים".
דיברת עם הילדים בבית הספר?
"הם עשו שיח ואני השתלבתי. ילדים כל כך חכמים. סיפרתי להם על התכונות של שימי. על אהבת האדם שהיתה בו. הוא מאוד אהב את החיים ואת עצמו, אבל אהב את האחר. את החברים שלו. הוא אהב לארח, להגיש אוכל לאחרים. לקבל את האחר ואת השונה. גם כשהוא היה בתפקיד ניהולי בהוט, הוא מעולם לא התנשא על אחרים. תמיד היה בגובה העיניים. שמתי להם את השיר של בועז שרעבי לתת וכולנו התחבקנו".
תמיד היית כזאת או שמשהו במותו גרם לך להתחדד ולהתפקס על העשייה?
"המוות של שימי הביא לי תעצומות נפש שלא חשבתי שקיימות בי בכלל. זה מניע אותי. אני רוצה להחיות אותו בכל דרך וזה כל פעם בא בגלים. יש לי קבוצה שנקראת הכנפיים של שימי ואנחנו מתנדבים למען הקהילה לזכרו. אצל שימי זה היה דרך חיים. הוא תמיד חיבק והעניק ואני עושה כל מה שאני יכולה לעילוי נשמתו".
בדברים שאת כותבת בפייסבוק, רואים שמצד אחד בחרת בחיים אחרי הרצח שלו, אבל מצד שני את ממש מחכה לרגע שהוא יחזור.
"תמיד יש את הציפייה, הכמיהה והכיסופים לזה ששימי יחזור. זו האמונה שלי".
למה את הכי מתגעגעת אצל שימי?
"לכל כולו. להוויה שלו. לנוכחות שלו. הוא הבן השני. הבת של היא הבכורה והיא היום בן 37. יש את עמרי בן 31 ואת שיראל בת 21".
שימי נהרג כשהיה בן 31.
"בן 31 ורווק. לא הספיק להתחתן. מצד אחד הייתי רוצה שיהיה לי נכד ממנו לזיכרון, אבל הוא היה כל כך שלם שלא היה צריך אפילו חצי שישלים אותו. הוא עזב את העולם כל כך שלם. כל החיים את מטפחת ילד. דואגת לו וברגע המכונן את לא שם לידו כדי לשמור עליו. אולי הוא קרא לי. אולי הוא רצה שאהיה לידו. אם אחשוב על זה כל הזמן, אשתגע".
נסעת לראות את המקום בו הוא נרצח?
"נסעתי בשנה הראשונה כשעשו שם טקס. יותר לא באתי לשם".
מה הרגשת במקום שבו הוא נרצח?
"היתה קשת של רגשות. זה היה מאוד טרי. זה היה כואב. אבל הייתי בסוג של קהות חושים. שמתי על עצמי סוג של הגנה. ישבתי בפאב בדיוק היכן ששימי ישב. בעל המקום אמר לי את זה. כאילו הרגשתי אותו וישבתי בכיסא שבו הוא ישב".
יש בך כעס?
"יש בי מנעד של רגשות. החודש האחרון למשל היה חודש בו רבתי עם כל העולם. שימי בתוכי בכל שנייה ואני מרגישה שאיבר נגדע מגופי. לפני האזכרה למותו בחודש ינואר, אני חווה כאב בגוף. והכאב בא מתוך געגוע. אלה כאבי ראש וכאבי גוף ואני מבינה עם השנים שזה בא מגעגוע".
יש גם בכי לפעמים?
"בוודאי. אני רק שומעת שיר עצוב ומתפרקת. ראיתי בטלוויזיה את אימא של יובל מאשקלון שגם נרצח. הוא היה אוהד של מכבי תל אביב כמו שימי והדמעות חנקו לי את הגרון והלכתי לישון עם הכאב של האימא שלו שהיתה בטלוויזיה ודיברה".
את בקשר עם אימא של אלון בקל שנרצח גם הוא בפיגוע?
"כן, כן. בעיקר בפייסבוק. אנחנו כותבות אחת לשנייה. גם בעלה דיבר איתי בשבעה. לא נפגשנו מאז הפגישה בדיזינגוף בטקס לזכרם. אני ובעלי עולים לקבר של שימי פעם בשבוע ואני מדברת לא מעט עם שימי. החזון שלי הוא לבנות בית שיהיה בית המעשים הטובים על שם שימי ולזכרו. בינתיים זה לא קורה. אני מאוד רוצה להקים בית שיאגד את כל המעשים הטובים, אבל בינתיים יש הרבה פעולות נקודתיות שאנחנו עושים כל הזמן. אני מרגישה שאני משדרת את זה ליקום ומחכה שדברים יקרו".
איריס, כלוחם גבעתי שימי היה קרוב למוות?
"הוא היה בעזה בוודאי. עברנו הרבה לילות לבנים. הוא שירת בחטיבה כלוחם ואחרי שנתיים היתה לו איזוהי שבירה, אז הוא עבר למפקדה. זה ששימי הלך להיות לוחם זה מאוד הפתיע אותי כי שימי היה ילד מפונק. ילד של אימא וילד של בית. הרגשתי שאני לא מכירה את הבן שלי כשהוא בחר להיות לוחם. זה ילד שאהב הכל נקי וסטרילי ופתאום הלך לקרבי. תראה איזה ניגודים. כל הלילות הלבנים שעברנו, לא הכינו אותנו לאותו רגע קשה ביום שישי במרכז הארץ. שימי שרד את עזה, אבל נרצח בלב ליבה של הבועה התל אביבית. הוא נרצח כי היה יהודי. זה היה כל פשעו".
תוכלי למצוא מנוחה לנפש יום אחד?
"לצד המוות של שימי, בנינו משפחה לתפארת. יש לי ילדים ונכדים ויש לנו גם רגעי שמחה. הילדים שלי לא מוצאים אימא על כדורים במיטה שלא יכולה לעשות דבר. אני עושה את כל הפעולות לזכרו כדי שלא ישכחו אבל אני עסוקה כל הזמן בפעילויות. בקורונה הקשה הלכתי לחלק אוכל לחולים. אני משתדלת לחיות כי בחרתי בחיים, אבל יד ביד הולך איתי תמיד שימי והרצון להנציח אותו. המקום של שימי תמיד קיים. יש המון הלקאות שאני מלקה את עצמי. דברים אישיים. קשה לי ללכת לאירועים. ללכת לחתונות. תמיד אהיה עצובה בחתונה, כי תמיד אדמיין איך שימי היה צריך גם להתחתן".
מה אפשר לאחל לך?
"שאני אמצא את הנחת".
את עוקבת אחרי מכבי תל אביב?
"בוודאי. עוקבת ורואה כשהם מנצחים. אני שמחה כשהם שמחים ואומרת לעצמי שבטח שימי שמח שם למעלה. אני בטוחה שהוא רואה אותנו ויודע הכל. אומרים שאחד כמו שימי הוא הרוג מלכות. יהודי שנרצח כי הוא יהודי, נמצא במקום שצדיקים לא יכולים אפילו להיות".