ברוקלין ממשיכה להיות הקבוצה הכי מסקרנת ב-NBA. ברגע שג'יימס הארדן הצטרף ויצר שלישיית כוכבים נדירה, עלו כמה סימני שאלה משמעותיים סביב סיכויי ההצלחה של הפרוייקט השאפתני. שלושת סימני השאלה המרכזיים, במילה או שתיים: כימיה, הגנה וצוות מסייע. שאלה אחת כבר נפתרה: הכימיה בין הכוכבים נראית מצוין, הם נהנים לשחק ביחד, כל אחד מצא את התפקיד שלו וזו נראית כמו קבוצה התקפה היסטורית. שאלה אחת נותרת פתוחה: בהגנה יש ניצוצות של חיבור, אבל רוב הזמן אין מספיק תיאום ואיכות בשביל הגנה של קבוצה גדולה.
השאלה השלישית עומדת במוקד השבועות האחרונים. קבוצה כמו ברוקלין לא צריכה יותר מ-7-8 שחקני רוטציה, ואם עד לפני כמה שבועות ניתן היה לדבר על חיסרון של שני שחקנים, יכול להיות שהנטס מצאו את שתי החוליות החסרות. שחקן אחד עם שם בכיר הגיע לאחר שקיבל שחרור מקבוצתו והעדיף לחתום במועמדת לאליפות. השחקן השני היה בסגל של סטיב נאש מפתיחת העונה, אך בזמן האחרון ממציא את עצמו מחדש באופן שהפך אותו לחביב הפרשנים. נתבונן בכל אחד לחוד ואז בקבוצה יחד איתם.
בלייק גריפין
קיירי אירווינג, ג'יימס הארדן, קווין דוראנט, בלייק גריפין. במבט ראשון זה סגל של קבוצת אולסטאר, לא של קבוצה בליגה. אבל בלייק שמגיע לברוקלין זה לא בלייק מימי האולסטאר שלו, לאחר קריירה רוויית פציעות הגוף שלו מתקשה להחזיק מעמד בגיל 32. בשנתיים האחרונות הוא נראה כמו צל של עצמו, היה אחד השחקנים הכי פחות יעילים בליגה, קלע ב-35.2 אחוזים מהשדה בעונה שעברה ו-36.5 אחוזים מהשדה השנה. אם גריפין הוא לא הסקורר שהיה, מה הוא כן? זו השאלה שהוא וסטיב נאש יצטרכו לענות עליה.
בלייק כבר עבר מטמורפוזה אחת בקריירה שלו. בגרסת דטרויט, כולל המוצלחת, זו שנבחרה לחמישייה השלישית של העונה ב-2019, הוא כבר לא היה אתלט העל שמגיע לטבעת מתי שמתחשק לו ומתמקד בלהיות החוסם בפיק נ' רול ובמשחק הפוסט כפי שהיה רוב השנים בקליפרס. בדטרויט בלייק היה שחקן חוץ לכל דבר: מוביל כדור, מנהל משחק, מתחיל מהלכים מקו השלוש, עולה להרבה מאוד זריקות מבחוץ מכדרור, כולל שלשות. האם הוא מסוגל להמציא את עצמו מחדש שוב? יש סיבה לאופטימיות. ההיסטוריה של הליגה מלאה בשחקנים גדולים שלקחו על עצמם תפקידים משניים בשלהי הקריירה, כולל דוויט הווארד וכרמלו אנתוני שעושים את זה בהצלחה כיום.
אבל דווקא דוויט ומלו מסמנים גם את האזהרה. שניהם נדרשו לתהליך ארוך שכלל כמה שנים מאכזבות מאוד עד שלמדו להרגיש בנוח בתפקיד משני. גריפין יצטרך לדלג על תקופת ההתאקלמות במעמד החדש כדי לתרום משהו למאמצי האליפות של ברוקלין. הוא בטח לא שומר מספיק טוב כדי לתרום בזכות ההגנה שלו. הוא ייאבק על דקות עם ג'ף גרין, שמרגיש מאוד בנוח בתפקיד הגבוה שקולע מבחוץ, מבצע את הפעולות הפשוטות הנכונות ומתמודד עם שחקני חוץ בחילופים בהגנה. בלייק יהיה חייב להוכיח לנאש שהוא מסוגל לתרום יותר מגרין כדי להיות על הפרקט במשחקים חשובים.
הפוטנציאל קיים, בעיקר אם הוא ישלב יכולות משתי התקופות שלו. בברוקלין הוא יוכל לחזור לתפקיד החוסם בפיק נ' רול, הוא כבר לא מסיים בצבע כמו פעם אבל הריווח של הנטס יאפשר לו להביא לידי ביטוי את הכישרון והיצירתיות שלו כחודר. במקביל, הוא יעזור לריווח בזכות הקליעה מבחוץ שהוא פיתח בדטרויט. בזמן שהקליעה מכדרור קרסה בשנתיים האחרונות, הוא עדיין קלע העונה בדטרויט שלשות בקאץ' אנד שוט ב-34.6 אחוזים מתקבלים על הדעת. הנתון המעודד ביותר הוא ששלשות חופשיות לחלוטין בלייק קלע השנה ב-44.2 אחוזים. בברוקלין הוא יוכל לקבל הרבה מאוד שלשות חופשיות לחלוטין, כי בחמישיות רבות הוא יהיה השחקן הכי פחות מאיים מבחוץ, זה שממנו מביאים את העזרה. יכולת המסירה תאפשר לו לא רק לסיים אלא גם להניע את ההתקפה. זה שילוב יכולות של שחקן משלים התקפי אידיאלי.
כדי לממש את הפוטנציאל הזה בלייק יצטרך להתמסר לתפקיד, שזה בעיקר אומר לוותר על הניסיון ליצור מצבי זריקה בעצמו, מה שבדטרויט הוא המשיך לעשות גם כשהזריקות הפסיקו להיכנס. בקבוצה עם שלושה יוצרים הרבה יותר יעילים ממנו, אין שום סיבה שהוא ינסה ליזום לבד. מכשול נוסף בדרך להצלחה של בלייק בברוקלין זו ההגנה שלו. אין לנטס מקום לעוד חוליה חלשה בהגנה, ואם גריפין לא יצליח להתמודד עם שחקנים מסוגים שונים הוא יתקשה להישאר על הפרקט. פחות דקות ופחות עול התקפי אולי יאפשרו לו להשקיע יותר בהגנה. הוא כן שיפר את ההגנה הקבוצתית שלו לאורך השנים והוא שחקן הפנים המאסיבי ביותר של ברוקלין. ניתן לדמיין אותו שומר על מישהו כמו ג'ואל אמביד טוב יותר משאר האפשרויות שיש לנאש, אבל בינתיים היכולת הזו קיימת רק בדמיון.
ברוס בראון
ההיעדרות הממושכת של קווין דוראנט (שעשויה להיות סימן השאלה החשוב ביותר) מאפשרת לשחקני משנה לקבל דקות משמעותיות ולנסות להוכיח לנאש שיש להם מקום ברוטציה. ניק קלקסטון הצעיר הרוויח דקות כסנטר מחליף אנרגטי, אבל כנראה עוד לא בשל לתפקיד משמעותי בזמן אמת. לנדרי שאמט איפס את הידית וזה יכול להפוך אותו לשחקן חשוב. אך המרוויח הגדול של התקופה הוא ברוס בראון, שחקן שנה שלישית שהגיע מדטרויט בקיץ בטרייד שלא עורר יותר מדי עניין.
בראון הפך בשבועות האחרונים לתופעה שלא ניתן להתעלם ממנה: שחקן בגובה 1.93 מ', עם מבנה גוף של גארד, שמתפקד כמו סנטר התקפי לכל דבר. התפקיד המרכזי שלו בהתקפה הוא לחסום לאחד ממובילי הכדור ולחתוך לטבעת והוא עושה את זה ביעילות שלא אמורה לקרות בגודל שלו. יש לו חוש לסיום בצבע, הוא מהשחקנים האלה שהזריקות שלהם מקרוב איכשהו נשאבות תמיד פנימה. היריבות לא יודעות איך לעכל אותו. בדרך כלל מופקד עליו השומר הכי פחות טוב של היריבה, שחקן נמוך שלא רגיל לשמור על החוסם בפיק נ' רול ולא מסוגל לספק הגנה על הטבעת בתפקיד הזה. חילוף ישאיר על קיירי או הארדן שומר חלש, ניסיון להילחם בחסימה נותן לסקוררים יתרון התחלתי שאין להגנה כלים להקטין. בראון יודע לזהות את הרגע בו שחקני ההגנה מתלבטים לגבי חילוף כדי לברוח חופשי פנימה, הזריזות שלו לא משאירה הרבה סיכוי לשחקנים שמגיעים לעזרה, ואם הם כן מגיעים הוא יודע למסור לקלעים שמתפנים.
כאשר הוא לא חוסם, בראון מרבה לנוע ללא כדור לטבעת ברגע בו השומר שלו מסתכל על הכדור. הוא הספיק לפתח תיאום עם הארדן ויודע שהמזוקן מסוגל לזהות שחקן שנע חופשי לצבע גם בשבריר השנייה האחרון של החדירה או העלייה לקליעה, כאשר שחקני ההגנה כבר בטוחים שהוא יזרוק. היכולת של בראון לחמוק משומרים לא ערניים ולא זריזים תקשה על המהלך המתבקש של לנסות לשמור עליו עם שחקני פנים. הוא גם קולע שלשות מהפינה ויש לו חוש לשלשות מומנטום. בהגנה הוא שומר טוב על גארדים ושחקני כנף, למרות שהגודל מקשה עליו להתמודד עם הפורוורדים הגדולים יותר. הוא עושה את הדברים הקטנים שנדרשים משחקן משלים מסוגו: מתגנב לריבאונד התקפה, נלחם על כל כדור בסביבתו, מקבל החלטות טובות בשני הצדדים. יכול להיות שברוקלין הרוויחה שחקן רוטציה משמעותי להרבה שנים.
בראון תפס את המקום בחמישייה שדוראנט פינה ובששת המשחקים שלפני פגרת האולסטאר הוא קלע 18 נקודות למשחק ב-67.7 אחוזים מהשדה והוסיף 6 ריבאונדים ו-3 אסיסטים. הוא עשה את זה למרות שאת רוב הדקות שלו הוא שיחק לצד דיאנדרה ג'ורדן, מה שאמור היה להקשות עליו להגיע לצבע. כאשר KD יחזור, בראון כנראה יירד לספסל, אך צפוי להמשיך לקבל הרבה מאוד דקות וברובן להיות מוקף בארבעה קלעי חוץ.
הסגל של ברוקלין
תופעת בראון מעודדת מאוד לא רק בגלל שהיא מספקת לברוקלין שחקן רוטציה איכותי, אלא גם בגלל מה שהיא מספרת על סטיב נאש. היכולת לקחת שחקן בערך בגובה שלו ולהפוך אותו לסוג של סנטר, כי זו הדרך הכי נכונה להשתמש בו, היא מסוג ההברקות ששון מרקס פנטז עליהן כשהחתים את נאש. הרכז לשעבר מבין שחקנים ויודע לחשוב מחוץ לקופסה כדי להוציא מהם את המקסימום. ואם זה מה שהוא הצליח להוציא משחקן עם יכולות מאוד ספציפיות כמו בראון, יהיה מסקרן מאוד לראות איך הוא ישתמש בשחקן התקפי מגוון כמו בלייק גריפין.
עושה רושם שנאש מבין את מה שמייק ד'אנטוני, המאמן שלו לשעבר והעוזר שלו כיום, לא הצליח להבין לאורך השנים: את חשיבות הגמישות בבניית סגל לפלייאוף. נאש מתנסה בסגנונות שונים, בהרכבים גבוהים ונמוכים, בשיטות מגוונות בהגנה, הוא מפתח הרבה מאוד שחקני משנה שהוא יוכל לשלוף ברגע הנכון, בסדרה הנכונה, במאץ'-אפ הנכון. בהתקפה יש הרבה מאוד תנועה של שחקנים ומעט מאוד מצבים בהם הכוכבים פשוט משחקים באחד על אחד, למרות שהם יכולים. ההגנה מאוד מתבססת על חילופים, מה שאומר שכולם אמורים לשמור על סוגים שונים של שחקנים. ניתן להניח שמרקס ימקד את חיזוק הסגל מעתה במומחי הגנה שמתאימים לסגנון.
בסופו של דבר, כל הגמישות הזאת היא בעיקר עבור הצלע החמישית בחמישייה. שלושת הכוכבים וג'ו האריס הם מניות בטוחות, וכל מה שנשאר זה להחליט מי משחק לצידם. אך הגיוון של הצלעות החמישיות האפשריות הופך את ברוקלין לקבוצה מאוד שונה כאשר כל אחד מהם משחק. דיאנדרה ג'ורדן הוא הסנטר הקלאסי שמחכה בצבע והופך את הנטס לקבוצה יחסית רגילה; ג'ף גרין הוא שחקן הפנים שקולע שלשות ומאפשר חילופים אוטומטיים על חמש עמדות בהגנה; ברוס בראון ייצור את ההרכב הנמוך המסקרן ביותר בליגה השנה, עם שחקן חוץ שמספק את תנועת העומק של שחקני הפנים; לנדרי שאמט ייצור את חמישיית קלעי השלשות המפחידה ביותר בתולדות הליגה; בלייק גריפין הוא הקלף הסודי, שאם יתחבר יוסיף עוד יצירתיות, קליעה ויכולת מסירה לחמישייה שכבר עמוסה בכל אלה, לצד ריבאונד ויכולת לשים גוף על שחקנים פיזיים בהגנה. לנאש יש מספיק אופציות גם בלי בלייק, אבל איתו ניתן להגיע לגבהים חדשים.