לפני 30 שנים, בדומה למציאות בימינו ובשונה ממנה, מדינת ישראל הייתה נתונה בסוג של סגר. הרחובות היו נטושים, חיי הלילה פסקו, מערכת החינוך נכנסה להקפאה והאזרחים לא הרשו לעצמם לנוע בלי מסיכות. לא מסיכות בד, אלא מסיכות אב"כ. הימים היו ימי מלחמת המפרץ, וכמעט מדי לילה שוגרו מעיראק טילי סקאד אל עבר ריכוזי האוכלוסייה במרכז הארץ.
אבל לערב אחד, היום לפני שלושה עשורים - ב-7 בפברואר 1991 - זכו חובבי הספורט הישראלים לשעתיים של אסקפיזם: מכבי תל אביב ניצחה בלימוז' 95:114 בבית הגמר של גביע אירופה לאלופות (51:51 במחצית הראשונה), ונהנתה מהצגה היסטורית של דורון ג'מצ'י. מספר 12 ירה לא פחות מ-49 נקודות באחוזים נדירים - 15-13 לשתיים, 7-4 לשלוש ו-14-11 מהעונשין - וקבע את שיא הקליעה לכדורסלן ישראלי במפעל האירופי הבכיר בכל הזמנים.
"עקב התקפת סלים על לימוז'", זעקה הכותרת בעיתון אחד, "מוריד המטר", נכתב באחר. "עברו 30 שנה? פיייי", הופתע ג'מצ'י לגלות היום (ראשון) בריאיון לוואלה! ספורט, ושיחזר לפרטי פרטים את המשחק הבלתי נשכח ואת המציאות ההזויה ששררה סביבו בזמן המלחמה. "אתה רואה, לא רק אנחנו חטפנו הפצצות והפגזות. גם לנו היה ערב אחד שבו הגבנו".
ההצגה ההיסטורית של ג'מצ'י ביום הזה ממש (מתוך ערוץ 1)
מלחמה על כל כדור
"התקופה עצמה הייתה פשוט הזויה. כשפרצה מלחמת המפרץ היינו בסלוניקי, ושיחקנו נגד אריס. עוד לא הבנו בדיוק מה המשמעות, ולא ידענו אם ישראל תהיה חלק מהמערכה הזאת, אבל הרגשנו מהרגע שנחתנו שמשהו באווירה השתנה. הצמידו לנו אבטחה חסרת תקדים, השומרים הסתובבו עם אצבע על ההדק, ולפעמים זה נראה כאילו המלחמה מתרחשת ביוון ולא בעיראק.
"אחרי המשחק, שבו הפסדנו, כולם מיהרו להתעדכן במה שקורה בארץ. כולם התקבצו בחדר המלון של אחד העיתונאים, כי רק אצלו הייתה טלוויזיה, ועקבו אחרי החדשות. באיזשהו שלב הלכתי לישון בחדר שלי, וביקשתי שיעירו אותי אם מתרחש משהו. בשתיים בלילה הזעיקו אותי. זה היה ליל הטילים הראשון, וטילים נחתו באזור תל אביב. ראיתי את התמונות, וסירבתי להאמין. התקשרתי לאשתי מירב, והיא ענתה לי מהחדר האטום, ונשמעה רחוקה בגלל מסיכת האב"כ שחבשה. ההיסטריה הייתה גדולה. התחילו דיונים אם בכלל נוכל לטוס הביתה, ואיך. חבר בא לאסוף אותי משדה התעופה, והתעקשתי לעבור במקומות שבהם נפלו הטילים.
"כאן נכנסנו לאירוע מתגלגל. הליגה בארץ הופסקה, וכמובן שלא יכולנו להביא לכאן קבוצות זרות, אז המשכנו לשחק בגביע אירופה בחוץ. זו הייתה העונה הראשונה אחרי שקווין מגי וקן בארלו עזבו. הזרים דונלד רויאל ואד הורטון נשארו בשוויץ, והיינו נפגשים איתם בימי שלישי לקראת המשחקים בחמישי. בשאר השבוע התאמנו בסגל חסר, וגם זה היה קורה בשעות אחר הצהריים, כי בדרך כלל סדאם חוסיין שיגר את הטילים בשעות החשיכה.
"ככה התחילה להתנהל מין שגרת חירום. קרו כמה פעמים שבסוף האימון נשארתי לזרוק עוד קצת לסל, ופתאום האזעקה תפסה אותנו עדיין בהיכל. נוצרה סיטואציה סוריאליסטית. השומרים הכניסו אנשים שהיו ברחוב, והם באו וחבשו מסיכות איתנו בחדר ההלבשה. ההיכל כולו עשוי בטון, וזה בכל זאת מקנה תחושת ביטחון... מה גם שלא מעט טילים נפלו מסביב, ברמת חן ובשכונת התקווה, במרחק ממש קטן מיד אליהו".
שגרה בלי המשפחה
"שלחתי את אשתי מירב ואת הבנות לאילת, וניסיתי לשכנע את ההורים המבוגרים שלי להצטרף אליהן, אבל הם לא הסכימו בשום אופן. זה היה מדאיג בצורה לא רגילה, ובאתי לישון אצלם, כי דאגתי להם ולא רציתי שיפחדו, בזמן שהטילים נופלים קרוב אליהם.
"נוצר מצב שהמשפחה ואני חיינו למעשה בנפרד. באיזשהו שלב, אחרי אחד המשחקים בחו"ל, רציתי מאוד לראות את המשפחה. ביקשתי מרויאל רשות להשתמש במכונית שלו, והחלטתי שאני נוסע לכמה שעות לאילת. כשעברתי ליד אשדוד פתאום הייתה אזעקה, ובחוץ ירד גשם. לא ידעתי מה לעשות. פשוט חבשתי מסיכה, והמשכתי לנסוע.
"הכבישים היו ריקים. עצרתי בפונדק של כושי רימון בכביש הערבה. זה היה בסביבות תשע או עשר בערב, המקום היה שומם לחלוטין והוא הופתע ושאל 'דורון, מה אתה עושה כאן?'. הגעתי לאילת בשעת לילה מאוחרת, ולמחרת בצהריים כבר יצאתי חזרה לאימון בתל אביב".
התקפת סלים על לימוז'
"בתוך השגרה הפסיכית הזאת, אתה צריך איכשהו לדאוג לעצמך, לשמור על כושר ולהיות חד. האימונים הם לא אימונים, כי אתה כל הזמן בסגל חסר. המשחק בלימוז' התקיים שלושה שבועות בתוך המלחמה. לא היו כמעט טיסות מישראל ואליה. נחתנו בשוויץ, המשכנו משם לפריז, נסענו במוניות וברכבות, בקור ובשלג, וזה היה מסע מפרך. מעבר לסיטואציה המלחיצה והלא ברורה, כן היה לנו בראש שאנחנו חייבים לשחק כדורסל ולנצח - כי אם מישהו התעניין במשהו מעבר לחדשות, זה היה במשחקים של מכבי.
"לא הרגשתי שום דבר מיוחד לפני המשחק. אבל בשלב מאוד מוקדם, ככל שהמשחק התפתח, הבנתי שתפסתי יד חמה. הוורסטיליות עזרה לי: קלעתי שלשה, ואז חדרתי לסל, ופגעתי גם מחצי מרחק. החברים לקבוצה הבינו מה קורה, ומצאו אותי בכל מיני מצבים. לא הפסקתי לרוץ ולהסתובב, וקיבלתי את הכדורים. לימוז' זיהתה שאני חם מהשלוש ומחצי מרחק, והחליפה עליי שמירות. ואלרי דמורי הקטנצ'יק [1.78 מ'] נצמד אליי באגרסיביות, וניצלתי את יתרון הגובה עליו.
"באיזשהו שלב כבר ממש חשתי איך כל כדור שאני זורק לסל, ייכנס פנימה. הסקור היה מאוד גבוה, פתחנו פער והניצחון כבר היה מובטח, ולקראת הסיום וקיבלתי מסירה בפינה. אני זוכר שעברה לי בראש המחשבה, 'אם כבר הכול הולך, אולי אזרוק לסל באיזו קשת קיצונית'. עשיתי את זה, ואפילו הכדור הזה צלל פנימה. זה כאילו הייתי במשחק מחשב. אני זוכר איך בדיוק קיבלתי את המסירות, ומאיפה זרקתי את הכדורים, ממש על הקשקש.
"תוך כדי זרימת המשחק, לא ידעתי לכמה נקודות הגעתי. אם הייתי מודע, הייתי דואג לנסות לפחות לחצות את ה-50. הנחתי שהיו לי 30 ומשהו נקודות, אולי 40, אבל לא שיערתי שהגעתי ל-49. בסיום, כשהתראיינתי לטלוויזיה, סיפרו לי מה קרה. היו לי אחוזים נדירים מהשדה באותו ערב, אבל דווקא מהעונשין פקששתי כמו טמבל שלוש פעמים. בדיעבד, איך לא קלעתי לפחות עוד זריקה אחת"...
החגיגות שאחרי
"האמת שלא היו ממש חגיגות. הבנו שעשינו כאן משהו חריג. היו באותה תקופה שחקנים בודדים שהגיעו למספרים כאלה, כמו ניקי גאליס, דראז'ן פטרוביץ' ואוסקר שמידט. אבל דווקא בסיטואציה שהיינו בה, התנתקנו במהירות משמחת הניצחון ושוב דאגנו ממה שקורה בבית, למשפחות שלנו ולמדינה, ואם הייתה אזעקה הערב או לא. אני זוכר שמרוב אדרנלין, אפילו לא הייתי רעב אחרי המשחק, וגיא גודס צחק עליי בגלל זה.
"בעיניי, זה לא המשחק הכי גדול שהיה לי בקריירה, כי התואר הזה לא תלוי רק במספר הנקודות שקלעתי. היום, כשאני מביט לאחור, הייתי בוחר בניצחון על נבחרת מערב גרמניה של רלף קליין ז"ל באליפות אירופה ב-1985. לשחק באותם זמנים נגד הגרמנים, ביורובאסקט, אצלם בבית, עם כל המטען ההיסטורי, זה היה משהו מטורף, ועוד כשמולנו עמדו כוכבים כמו דטלף שרמפף, האנזי גנאד וכריסטיאן ולפ, ורלף שהעלה אותי לנבחרת היה על הקווים. קלעתי 42 נקודות, ואפילו לקחתי עשרה ריבאונדים.
"לפני שנה הוצפתי בזיכרונות מהמשחק הזה, כששיין לארקין קבע את שיא הנקודות ביורוליג, וקלע, איך לא, 49. זה רק חידד לי את ההבנה כמה נדיר הערב שהיה לי אז. 49 נקודות ביורוליג זה משהו שלא היה הרבה הרבה זמן, ובכלל, לארקין היה בשנה סופר מטורפת בעונה שעברה, שלא זכורה לי".
חזרת הקהל אחרי המלחמה (והקורונה)
"הנהלת מכבי תל אביב הצליחה להחליף את הביתיות עם היריבות בגביע אירופה, ומצבנו בטבלת בית הגמר לא היה מזהיר בגלל רצף משחקי החוץ שנגזר עלינו. אחרי הניצחון בלימוז' היינו במקום השישי, רחוקים עדיין מהרביעייה המובילה, אבל מיד אחרי המלחמה, חזרנו הביתה לרצף של ארבעה משחקי בית ביד אליהו. ידענו שאנחנו חייבים לנצח בכולם כדי לעלות לפיינל פור, והיה טירוף שלם סביב האירוע הזה.
"אנשים היו עצורים בבתים במשך חודש וחצי, בסוג של סגר, ונתנו לנו בוסט אדיר של אדרנלין. ניצחנו בכל המשחקים האלה, ואני יכול לדמיין עכשיו איך ההיכל ייראה כשיתמלא מחדש אחרי הקורונה. רק המחשבה הזאת מצמררת אותי".