הקבוצה האחרונה שזכתה בסופרבול פעמיים ברציפות הייתה ניו אינגלנד פטריוטס ב-2005. מאז, באופן כללי לא קרה יותר מדי שאלופות מכהנות הגיעו לגמר. סיאטל הייתה הכי קרובה לריפיט, אבל נוצחה ב-2015 על ידי ניו אינגלנד בגלל החלטה תמוהה למסור במקום מהלך ריצה. ב-2018 הפטריוטס עצמם, שנה אחרי הקאמבק העצום מול אטלנטה, הפסידו לפילדלפיה בשוטאאוט פסיכי.
השנה קנזס סיטי הייתה אמורה להיות בסופרבול כדי להגן על גביע לומברדי. יכול להיות שהיא עוד תהיה, ובעצם - מדוע אנחנו מתייחסים אליה כאילו כבר הפסידה בעודה מתכוננת לגמר ה-AFC ולפני שאנחנו יודעים מהו מצבו של פטריק מהומס לקראת המפגש עם בפאלו?
אנחנו לא יודעים כלום, אבל הכתובת על הקיר. מי שמחכה לגמר קלאסי בין הצ'יפס לפאקרס עלול להתאכזב. קנזס סיטי, שהייתה לפרקים בלתי עצירה, נראית בשבועות האחרונים מדושנת ועייפה. את הניצחון על קליבלנד היא גירדה בקושי. נכון שכל משחק לגופו ושבפאלו תהיה אופרה אחרת, אבל הצ'יפס שיגרו גם בשבועות שלפני הפלייאוף תסמינים של קבוצה עייפה. פריסת המשחקים שלהם מראה סטטיסטיקה מרהיבה: במחצית הראשונה של העונה קנזס סיטי ניצחה בשבעה משמונת משחקיה, בכולם להוציא אחד בהפרש גבוה מטאצ'דאון. במחצית השנייה היא ניצחה שוב בשבעה משמונת המפגשים שלה, בכולם עשתה זאת בהפרש נמוך מטאצ'דאון.
אלה סימנים של שחיקה. בעונת ה-0:16 של ניו אינגלנד ב-2007 היא מחצה במחצית הראשונה את יריבותיה בהפרש ממוצע של 25.5 נקודות בחלק הראשון של העונה וירדה ל-14 נקודות בחלק השני, כולל ארבעה משחקים צמודים במיוחד. בפלייאוף טום בריידי קרטע, תרתי משמע, עד ההפסד לג'איינטס בסופרבול. מה קרה לפיטסבורג, שהחלה העונה במאזן 0:11, כולנו יודעים. בפוטבול עדיף להגיע לשיא ברגע הנכון. תשאלו את מהומס והצ'יפס של השנה שעברה.
עכשיו קנזס סיטי צמאה לחדשות לגבי הקוורטרבק שלה, שנטש ברבע השלישי עם זעזוע מוח, אחרי שפלירטט, אפשר לומר, עם פציעה לכל אורך המשחק, כולל בטאצ'דאון הריצה שלו במחצית הראשונה. בדיקה על ידי מומחה בלתי תלוי תקבע האם הוא כשיר לשחק מול הבילס. בווגאס לא התמהמהו. מליין שהציב את קנזס סיטי בעדיפות של 4 נקודות הם עשו מעבר מהיר להפוך את בפאלו לפייבוריטית בעדיפות של 2.5 נקודות. שם פסימיים לגבי הסיכויים של מהומס. אם בכל זאת יוכל לשחק, אולי זו תהיה זריקת האנרגיה שהצ'יפס כל כך זקוקים לה.
המשחק מול טמפה ביי היה גם האחרון בקריירה העשירה של דרו בריס, מועמד ודאי להיכל התהילה ואחת מידי הנפץ הדומיננטיות של המילניום הנוכחי. במשך שני עשורים חרך בריס הגנות באוויר ורשם 12 עונות רצופות עם יותר מ-4,000 יארד, מהן ארבע עם למעלה מ-5,000.
הפרידה של הקוורטרבק בן ה-41 ממשחק פעיל הייתה עצובה. כבר הרבה זמן שזה לא זה אצל בריס, ששבר השנה בערך כל צלע בגוף ובכל זאת חזר לשחק (לא טריוויאלי כלל). עם ובלי קשר לפציעות, הוא לא מסוגל לספק את האיום העמוק, ובלי פצצות המצרר שלו ניו אורלינס לא יכולה הייתה להגיע בפלייאוף רחוק יותר מעבר לשיקגו.
מהצד השני, לטום בריידי יש סוללת תופסים שלא הייתה לו... ובכן, מאז 2007. גם בריידי לא נתן תצוגה טובה מדי מול הסיינטס (18 מ-33 ל-199 יארד), אבל היא הייתה מספיק טובה כדי לחלק את העוגה בין לא פחות מתשע תופסים. מה שצריך להדאיג את הבאקנירס היא העובדה שמייק אוונס אמנם תפס כדור לטאצ'דאון, אבל זו הייתה תפיסה לשלושה יארדים והיחידה שלו במשחק. ברור שהוא עדיין רחוק מלהיות כשיר ב-100 אחוז. בריידי והבאקנירס יצטרכו אותו במיטבו בגרין ביי. אין להם הרבה זמן להתכונן.
באופן טבעי, בריידי מעולם לא שיחק בלמבו פילד בפלייאוף, אבל אם יש קוורטרבק שלא צריך לחשוש מהשפעות של מזג האוויר, גם בקבוצה "חמה" כמו טמפה ביי, זה האיש. מי שכן צריך לחשוש ממנו הוא ארון רוג'רס. עם בריידי, בריס, פיליפ ריברס, בן רות'לסברגר וראסל וילסון, עמדת הקוורטרבק בפלייאוף הנוכחי נשלטת על ידי הגריאטריה. מכולם רוג'רס בן ה-37 נראה כמו בדמי ימיו. הפתלתלות והמוביליות שלו גרמו לנו להרגיש כאילו הוא צעיר בעשר שנים, עשר השנים שחלפו מאז זכה בתואר הראשון והאחרון שלו.
פוטבול הוא משחק מסובך של מערכים ושל שעות מרובות של צפייה בהקלטות וניתוח יריבים, אבל לפעמים אפילו שם הסיגר הוא רק סיגר. ההגעה של מאט לפלר לגרין ביי הפיחה רוח חיים בוויסקונסין, אחרי שמייק מקארתי מיצה את עצמו לחלוטין בקבוצה. לפאקרס היו כמה רגעי נפילה מול הראמס, אבל הם החזיקו מעמד בזכות ניהול המשחק והפאסון המשולב של המאמן והקוורטרבק שלו. בשנה שעברה הפאקרס היו צריכים לעבור בסן פרנסיסקו כדי להגיע לסופרבול וכשלו. השנה הדרך לגביע לומברדי כבר עוברת בלמבו פילד, מבחן בגרות נוסף למאמן הצעיר. לשמחתו, יש לצדו תלמיד מנוסה.
הדבר שעובר בראש לכל אוהד של בפאלו בילס הוא "הקללה". אוהדי הבילס הם הפסימיים ביותר, אולי, בכל ה-NFL. ההיסטוריה שלהם מלאה בסיפורים מצחיקים ועצובים על הפסדים שוברי לב ומותחנים הזויים שהסתיימו במפחי נפש. סביר להניח שכל אוהד בפאלו מוכן כבר לאיזושהי תקלה בלתי צפויה בקנזס סיטי.
בוסטון רד סוקס, שיקגו וייט סוקס, שיקגו קאבס, קליבלנד קאבלירס, ניו אורלינס סיינטס, פילדלפיה איגלס - כל אלה קבוצות שהוכיחו בשני העשורים האחרונים שכשאתה טוב באמת, להיסטוריה אין משמעות. ג'וש אלן וההגנה של הבילס טובים באמת, ובניגוד לצ'יפס גם נראה שהם התבשלו היטב כדי להגיע לרגע הנכון. עתידו של אלן, בסך הכול בן 24, עוד לפניו. מבחינת הבילס, יש סיכוי שהם ישלטו ב-AFC מזרח לאורך השנים הקרובות, חשיבה שהיא סוג של אליבי ופרס ניחומים למקרה של הפסד.
אלא שכמו שלימדה אותנו ההיסטוריה, לא תמיד יש הזדמנות שנייה. אלן והבילס יצטרכו להוכיח שההייפ שנבנה סביבם בשבועות האחרונים מוצדק, בין אם מי שעומד מולם הוא מהומס, הני, רוג'רס, בריידי או אלוהי המנחוס.