לטמפה אין מספיק תשובות

הייתי צריך לדעת. ביום שבו גלובוס הזהב הכתיר מחזמר והחזיר את ריצר'ד גיר למרכז הבמה, הייתי צריך לחזות את התסריט האמריקאי האולטימטיבי - המאמן שבנה, הגיע עד לכמעט, ועזב, בקבוצתו החדשה, נגד הקבוצה אותה בנה וכמעט עזב, במעמד הטלוויזיוני מספר אחד התרבות האמריקאית. לא יכול להיות תסריט אחר.

הדו קרב פשוט: גרודן נגד אל דייויס ואומת הריידרס, ההגנה נגד ההתקפה, האולד סקול נגד התקפת חוף המערב. לכאורה, היתרון בידיים של טמפה ביי - היא הוכיחה שהיא יכולה לנטרל קוורטרבקים מהעלית של הליגה, היא הוכיחה שההגנה שלה היא אכן הטובה בליגה והיא הוכיחה שיש לה לפחות סופרסטאר אחד בכל אחד משלושת קווי ההגנה שלה. אבל בעיקר היא גילתה לנו שני דברים שלא ידענו עליה: היא יכולה להתאושש מפיגור מוקדם, וההתקפה שלה מסוגלת לסחוב מהלך רציף של דקות ארוכות , שייתן להגנה שלה לנוח. ועדיין לא הזכרנו שאת כל מה שהריידרס הנוכחיים יודעים, הם למדו מגרודן.

אבל זוהי ההשערה המופרכת ביותר שנלווית לסופרבול 37. הריידרס השנה הם קבוצת התקפה שונה מאשתקד. קלהאן משחק באופן כמעט קבוע עם שלושה רסיברים, טייט אנד אחד, וגם השחקן היחידי שנמצא בגבו של הקוורטרבק, הרץ האחורי ריצ'י גארנר, הוא תופס הכדורים הטוב ביותר בתפקידו (לפחות סטטיסטית. אף אחד לא רוצה לערער על מעמדו של מרשל פולק). קלהאן, בניגוד למחליפים אחרים שממשיכים את דרכו של מאמן מצליח, אבל כמו אחד שרצה להוכיח שהתפקיד מגיע לו, לקח החלטה אמיצה: אני אשחק רק באוויר. כל הקבוצות היריבות יידעו שאני הולך לשחק באוויר ובכל זאת, אני מוכן לשים את ראשי על כך שאף אחד לא יכול לעצור אותי. ההימור של קלהאן הצליח.

עוד דבר שכולם דשים בו: רק קבוצה אחת עצרה את ההתקפה הרצחנית של הריידרס בשנתיים האחרונות, ולא בגלל יום רע של אוקלנד, אלא בגלל שלקבוצה הזו, מיאמי דולפינס, היו יכולות הגנה שמיסמסו את האפקטיביות של גאנון וחבריו. ואם כולם מדברים על הדמיון בין טיילור ממיאמי לסימאון רייס (טיילור גבר על בארי סימס מקו ההתקפה של אוקלנד ומירר לגאנון את היום), הרי שהמשוואה החשובה היא דווקא בקו ההגנה השלישי: למיאמי היה צמד מצוין שיכול היה לשמור אחד-על-אחד על התופסים של אוקלנד. טמפה מעדיפה שמירה אזורית ("קאבר 2"). אם גרודן יחליף לאחד-על-אחד, יצטרך אחד הרסיברים של אוקלנד (זה שרונדה בארבר לא ישמור עליו) לשרוף את טמפה במהלכים ארוכים.
אבל בכלל לא בטוח שקלהאן ואוקלנד ישנו שיטה מנצחת. מבחינתם ומבחינת סוכני ההימורים הם הפייבוריטים במשחק הזה. קו ההתקפה הוכיח עד עכשיו שהוא יכול לתת לגאנון מספיק זמן, גאנון כבר הוכיח שגם אחרי שנגמר לו הזמן הוא יכול להמשיך ולאלתר, ואם הרסיברים של אוקלנד יצטרכו לחרוג ממנהגם ולרוץ ותפוס כדורים לאורך המגרש ולא לרוחבו—מישהו עדיין מהמר נגד ג'רי רייס והיכולת שלו להסתגל?

בשבוע שעבר, נגד פילדלפיה, טמפה עדיין לא הצליחה לרוץ, אבל שברה את הגנת האיגלס עם מסירות מדויקות של בראד ג'ונסון למרחקים קצרים ולאמצע המגרש (גם הריצה הארוכה של ג'רובישיוס התחילה ממסירה קצרה וכך גם כל המהלכים שקדמו לטאצ'דאון של קישון ג'ונסון). אבל, כפי שגילתה זאת טנסי בשבוע שעבר, כדי לפצח את הגנת הריידרס, בראד ג'ונסון יצטרך לסמוך על קו ההתקפה שלו, שייתן לו מספיק זמן, ולהוכיח בעצמו שהוא מסוגל להשלים מסירות ארוכות (במיוחד נגד צ'רלס וודסון שסוחב פציעה מעיקה). השלמה של מסירות אלו יאפשרו לג'ונסון את ג'ונסון למצוא מרחבי גדולים באמצע המגרש, להכתיב את זמני השליטה בכדור, ולצמצם את הזמן שבו תשהה התקפת אוקלנד על המגרש.

טמפה הגיעה עד הלום הרבה בזכות האנרגיה ששאבה מהרצון לנקום באיגלס על הפסדי הפלייאוף בשנתיים האחרונות. לאוקלנד עדיין יש יצר נקמה חי בעקבות קורות השנה שעברה בניו אינגלנד. עוד דבר שיש לאוקלנד זה את הרץ הטוב ביותר כשצריך לסגור עניינים ליד האנד זון של היריב - זאק קרוקט. לטמפה יש הרבה דברים, אבל עדיין אין לה מספיק כלים כדי לעצור את התופסים של אוקלנד.

ועוד קטנה: בפורומים ובטורים האחרים בוואלה!, בוודאי ימליצו לכם על מקומות בהם ניתן לצפות יחדיו במשחק. מכיוון שמדובר במשחק הכי אמריקאי שיש, ומכיוון שמדובר במשחק בין שתי קבוצות עם סלוגן של פירטים, קבלו המלצה חמה: לנסוע ולראות את המשחק על פיסטין בגדה, בחברת חבורה של מתנחלים עם המבטא הנכון.