עדיין מחפשים חיסון

אם תשאלו אנשים ברחוב מה האסוציאציה הראשונה שעולה להם מסוף 2020, סביר להניח שהם יגידו "חיסוני הקורונה". החיסון תפס את סדר היום הציבורי ונראה כמו פתח המילוט שלנו מעסק הביש שאליו נקלענו השנה.

ומה קורה בעולם הספורט? מאילו תופעות אנחנו צריכים להתחסן? קיבצנו לכם כמה דברים שהיינו שמחים שיימצא להם פיתרון ב-2021.

בכדורגל הישראלי ישנה בקרה אחת חצי מוסדרת - בקרת התקציבים. גם בבקרה זאת יש חורים, אך היא עדיין משמשת חסם כלשהו עבור אלה שבקלות יכולים להביא מועדונים לפירוק. מעבר לבקרה, הרבה לפני שמדברים על מחסור בתקציבים, מתקנים והשקעת מדינה בכדורגל, הגופים שמנהלים את העסק צריכים להקים בקרה ניהולית ומקצועית, ועדיף שאלה יהיו חיצוניות.

מהי בקרה ניהולית? כזאת שתקבע כללי התנהלות של מועדונים, שתאכוף אותם. שלא יאפשרו לאחים ניסנוב לבטל חוזים או למשה חוגג לפטר שחקנים, בקרה ניהולית שתדרוש ניקיון כפיים ממי שעומד בראש מועדון, כזאת שנמצאת עם יד על הדופק ובודקת אם יש עבירות על החוק והאם מועדונים מנוהלים למטרת כדורגל או אולי משמשים מכבסה להלבנת כספים.

מה זאת בקרה מקצועית? מהמחלקות הצעירות, עוד לפני שמדברים על עוד ועוד מגרשים, שיהיה מנהל מקצועי בכל מחלקת נוער, שיהיה תו תקן למחלקת נוער, עם ציוד, מאמנים עם תעודה ראויה, שכר מינימום, עוזרי מאמנים בכל קבוצה, בית ספר לכדורגל וכל מה שדרוש לשחקן על מנת שתהיה לו קרקע להתפתח.

בקיץ 2017, כשהוא רק בן 18 ובשיא פריחתו ביורוליג, הוביל לוקה דונצ'יץ' את נבחרת סלובניה לאחת ההפתעות הגדולות בתולדות אליפות אירופה עם זכייה מדהימה. שנתיים לאחר מכן, סלובניה אפילו לא העפילה לאליפות עולם. באותה אליפות זכתה נבחרת ספרד במדליית זהב בטורניר נהדר. שנה לאחר מכן, במוקדמות היורובאסקט, היא הופיעה עם השחקן העשירי שלה מאותו טורניר כשחקן מוביל, והפסידה לישראל.

כן, טורנירי כדורסל הנבחרות, מהשיאים בכדורסל העולמי לצד פלייאוף ה-NBA ופיינל פור היורוליג, הפכו לבני ערובה של המלחמה בין פיב"א ליורוליג. מלחמה שהחלה כבר לפני 20 שנה, אך החריפה בשנים האחרונות והורידה מקרנן של הנבחרות, מה שעשוי בעתיד אפילו להשפיע על הדובדבן שבקצפת - טורניר הכדורסל האולימפי.

לא חייבים למצוא פתרונות לכל המחלוקות בין הגופים הללו, אבל חובה למצוא פיתרון למחלוקת סביב השיטה החדשה של פיב"א. כדי לעשות כך יצטרכו שני הצדדים לוותר על הרבה אגו, דבר לא פשוט, ואז יראו כי התשובה היא לא כל כך מסובכת. חלון אחד פחות, עוד שבוע או שבועיים כפולים ביורוליג, ופתאום לא נצטרך לבכות על זה שפספסנו את לוקה פוגש את הדרים טים. הגיע הזמן לשינוי.

"טוב, בסדר", אמר ליאו מסי בחוסר חשק וחתם לעוד עונה בברצלונה. בשנים האחרונות הצדדים האלה, שניים שהפכו לאחד, לא רוחשים חיבה גדולה האחד לשני. ההישארות של מסי אחרי טקס "תחזיקו אותי" מפואר נראתה כמו קאמבק מאולץ של בני זוג שהוכרחו לעשות שלום בית.

מפתה לומר שהייתה ברצלונה בלי מסי, אבל לא היה מסי בלי ברצלונה. מפתה וכמעט נכון, כי מי יודע איך הייתה מתפתחת הקריירה של הגאון הארגנטיני ללא מנטור כמו רונאלדיניו או מאמן-על כמו גווארדיולה. ומצד שני, בארסה, על כל המורשת המפוארת שלה, שמה את כל הביצים בסל של מסי, גם אם זה הביא לדיכויים של שחקנים אחרים.

בקיץ עזב טום בריידי, גדול כוכבי הפוטבול בכל הזמנים, את ניו אינגלנד פטריוטס אחרי 20 שנה. זה היה הלם, שוק טוטאלי, אבל החיים ממשיכים. בריידי יפרוש מתישהו, הפטריוטס כנראה שלא. ברצלונה תצטרך לשחרר ממסי בשלב מסוים, כמו ששחררה מכוכביה הגדולים בעבר. היום יותר מתמיד נראה שהשלב הזה קרוב, ועדיין - לאף אחד אין מושג מתי ואיך זה יקרה.

כשמכנים אותך במונח שלא אתה קבעת ולא אתה בחרת - מדובר בכינוי גנאי. המושג "מתאזרחים" לא מיתרגם לאף שפה ואין לו אח ורע באף שיח סביב ליגות הכדורסל במדינות אחרות. הרי אזרח - מרגע שקיבל את החותמת הרשמית מהמדינה - הוא אזרח. ישראלים כמו טראוויס ווריק או פרדריק בורדיון לא צריכים לשלם על כך ששפת אימם אינה עברית, כמו שחלק מאלה שקוראים את שורות אלה או הוריהם וסביהם שעלו לארץ לא צריכים.

בגנות אותם "מתאזרחים", בין אם עלו מתוקף חוק השבות או מתוקף נישואין עם מקומית, נשמעות אינספור טענות. נאמר שהם "מציפים את הליגה" (אולי נכון היה להגיד "נוהרים בהמוניהם?"), נאמר שהם תופסים את מקומות העבודה של ילידי הארץ. "תוך שנה הם עוזבים את הארץ ומתנתקים", נוחרים להם בבוז המקטרגים, בעוד בניהם של מייק קרטר, ג'ו דאוסון, דיוויד בלאט, מארק בריסקר וזופי אבדיה - שגדלו פה בארץ - שיחקו בכל נבחרות ישראל.

לא מתפקידו של איגוד הכדורסל לקבוע מדיניות הגירה. בטח לא כזו שמפלה בין אזרחים שנולדו בארץ לאלו שלא. החוק הרוסי היה עיוות, חוק המתאזרחים הוא פשוט איוולת. השחקנים והמועדונים לא צריכים לשלם מחיר על רצונם לעבוד אחד עם השני. הניסיונות למנוע עבודה מאותם שחקני כדורסל מדיפה ריח רע של אפליה. בנוגע לטענות לפיהן שחקנים צעירים לא זוכים לדקות משחק בעקבות אותם אזרחים טריים - שחקני נבחרת העתודה משני השנתונים האחרונים, ששוברים שיא קריירה אחר שיא קריירה בפתיחת העונה בליגת העל - מוסרים דרישת שלום.

כבר שנים שבית וגן מספק בימי שישי מפגן בושה לבית"ר ירושלים. המתחם הפרוץ מביא אליו עשרות או מאות אוהדים שמתוסכלים מבעלים, יו"ר, מנהל או שחקן, מוציאים את הגרון, תולים שלטים. כשצריך הם גם זורקים רימוני עשן ואבוקות, פורצים למגרש, מתעמתים עם אחרים, מייצרים רעש בדיוק כפי שרצו והתקשורת מלווה אותם בכותרות מפוצצות שהופכות לשיחת יום במדינה.

כל מועדון גדול שמכבד את עצמו מתאמן במתחם סגור, כזה שלא מאפשר את הגישה והמחזות הללו. גם אם אוהדים רוצים למחות, זה עדיין נראה הרבה יותר טוב עם מתחם סגור ותחום. כך גם האימון עצמו הופך לאפקטיבי ולא מאבד מהערך המקצועי שלו.

משה חוגג מדבר על כך שבעקבות העסקה עם חמד בן ח'ליפה ישקיעו בתשתיות. עוד לפני ההשקעה הגדולה, כדאי שיתחיל בהשקעה קטנה וימצא דרך לתחום את בית וגן. ייקח שנים עד שלבית"ר יהיה מתקן ראוי משלה בירושלים, אך עד אז, גם למען התדמית והשם של המותג, הגיע הזמן שיעשו שם מעשה וימנעו את מחזות יום שישי בבירה.