כל מי שצפה בהופעת הבכורה של דני אבדיה בטרום העונה התרשם מתצוגת כדורסל נפלאה ומממספרים חלומיים לשחקן בגילו. וכעת גם האמריקנים מבינים את עוצמת הכישרון הטמונה בצעיר. אך בניגוד להם, כפסיכולוג המתמחה בפסיכולוגיית ספורט וכספורטאי מקצועני לשעבר אינני מסתכל על מספרים, ואפילו לא על כישרון פיזי וטכני על מנת להתרשם מפוטנציאל של ספורטאי.
במקום זאת, אני מנסה להסיק על הפסיכולוגיה שמאחוריהם, או אם תרצו על הכישרון הפסיכולוגי של השחקן. הסיבה לכך ברורה: כישרונות ואפילו פנומנים אינם נדירים ברמות הגבוהות של הספורט, ולבטח לא ב-NBA, אבל איכויות פסיכולוגיות הן תמיד נדירות, והן האחראיות למצוינות אמיתית בספורט. במאמר זה אנסה להסיק מהופעת הבכורה של דני על מהותו של הכישרון הפסיכולוגי שלו, ועד כמה רחוק ייקח אותו. ספוילר - רחוק מאוד.
אז מהו בעצם כישרון פסיכולוגי וממה מורכב כישרונו של דני אבדיה?
יכולת פסיכולוגית בספורט נובעת מתוך האינטראקציה של תכונות האישיות, הערכים והכישורים הפסיכולוגים של הספורטאי, כפי שמתבטאים באופן קונסיסטנטי בזמן משחק/תחרות. כשניתן לומר שהמשפט האחרון הוא תמצית הסיפור - היכולת להביא לידי ביטוי את עצמך והכישרון שלך כשחשוב או בזמן לחץ.
אז נכון, יש שיטענו שעוד מוקדם מדי, שזה משחק ראשון ואפילו לא משחק רשמי ב-NBA, אך בעיני, מה שנותן ביטחון להסיק מהופעה זו היא עד כמה הייתה דומה לשלל הופעות קודמות שלו. ושוב לא רק מבחינת מספרים ואחוזים, אלא מבחינת הגישה שהציג והדרך שבה שיחק.
אז מה הן היכולות הפסיכולוגיות החשובות של דני וכיצד יעזרו לו ב-NBA מהקל לכבד
• תחרותיות - בספורט מקצועני ניתן להגדיר את רוב הספורטאים כתחרותיים, אך לדעתי אבדיה הוא מי שהספורטאים המקצוענים יגדירו כתחרותי. וזה אומר אנרגיה ודרייב ייחודיים בעוצמתם ואיכותם שמתגלים בזמן תחרות. מעין דחף או צורך תחרותי שלא יכול שלא להתבטא. ספורטאים תחרותיים שכאלו מגלים תשוקה לסיטואציה התחרותית, הם אוהבים להיות בה והיא מוציאה מהם את המיטב. מיותר לציין שכדאי להצליח בסביבה תחרותית כמו ה-NBA רמת תחרותיות שכזו היא הכרח, בין השאר בגלל רמת השחיקה הגבוהה והצורך להוכיח את עצמך בכל עת מול התחרות הקשה.
• מוסר עבודה - אחד הדברים שאבדיה ידוע בהם הוא מוסר העבודה האדיר שלו. יכולת זו הביאה אותו עד הלום וככל הנראה גם עזרה לו להגיע חד להופעת הבכורה. למרות ששחקני ה-NBA ולבטח המצוינים שבהם ידועים במוסר העבודה המטורף שלהם, רבים לא יודעים שבמהלך העונה הרגילה עקב הטיסות המרובות ולו"ז המשחקים הצפוף, זמן להתאמן מעבר למסגרת הקבוצתית הינו נדיר. לכן, דווקא הדחף מתמיד לעבוד ולהשתפר יעזרו לו למצוא את הזמן המועט שנשאר על מנת לצמצם את הפער, לקצר את עקומת הלמידה ולהיות מוכן לנצל את ההזדמנויות שינתנו לו.
• ביטחון עצמי ואומץ - אחד הדברים שבולטים אצל אבדיה הוא הביטחון העצמי העמוק שלו ביכולותיו. ניתן היה לראות כיצד הרגיש בנוח להוביל כדור מהחצי שלו ולבצע מהלכים ללא היסוס או חשש. את שפת הגוף הרגועה בזריקות הראשונות שלו ב-NBA במצב שלרבים אחרים הייתה רועדת היד. אלו מעידים בעיני על ביטחון עצמי עמוק וחזק ואומץ להעז. שחקנים בעלי ביטחון עצמי שכזה לרוב מתמודדים טוב מאוד במצבי לחץ, כשדימויים העצמי החיובי ותחושת המסוגלות הגבוהה משמשים כמעין שריון פסיכולוגי מול גורמי הלחץ השונים (ציפיות, ביקורת, רגשות אשם ועוד).
• פרפקציוניזם מאוזן - שחקנים פרפקציוניסטים לא שואפים לשלמות, הם צריכים אותה. לכן רודפים אחריה בכל רגע ומעשה. יש הטוענים שצורך שכזה בשלמות הכרחי על מנת להגיע לרמות הגבוהות של הספורט, עקב רמת הטכניקה הגבוהה הנדרשת. כפסיכולוג ספורט יכולתי לכתוב מאמרים שלמים על הקשיים והסבל שפרפקציוניזם יכול לגרום לספורטאים, הכוללים קושי להמשיך לאחר טעויות עקב התגובה הרגשית העוצמתית שהם חווים לאחר טעויות, אם עקב חלקי דימוי עצמי נמוך והחרדה תחרותית הגבוהה שלרוב נלווית. אך הספורטאים שמגיעים גבוה, וככל הנראה גם אבדיה, למדו למנף את העוצמה הפסיכולוגית שבפרפקציוניזם ולהפכו לכוח מצמיח ומקדם.
• היכולת "לשחק" בכדורסל המקצועני - פסיכולוג גדול בשם ד. וויניקוט ראה ביכולת של האדם לשחק, לא רק כצורך פסיכולוגי בסיסי וביטוי של בריאות נפשית, אלא גם ככוח פסיכולוגי המניע את האדם להישגים הנעלים ביותר, ואולי חשוב אף יותר, כאמצעי של האדם לביטוי עצמי עמוק ואותנטי.
מדוע? כי לדידו של וויניקוט לשחק זה ממש לא רק לשחק, אלא זה בעצם לחלום, לשאוף וליצור, ובכך לבטא את עצמינו בצורה היפה והעמוקה ביותר. הוא ראה את המשחק כמרחב פסיכולוגי פרדוקסלי בו מציאות ודמיון קיימים בו זמנית באיזון עדין ומבלי לבטל אחד את השני.
בספורט, כשספורטאי נמצא במרחב המשחקי הזה הוא באיזון למשל בין הפנטזיה בה הכל יכול לקרות והוא יכול ולעשות כל מה שירצה, לבין המציאות המאוזנת יותר. בעיני, במרחב הזה קוראים רגעי הקסם בספורט, בין אם זה הגול של מראדונה ב-86, סל החלפת הידיים של ג'ורדן מול הלייקרס או הגול של ואן באסטן ביורו 88. תצוגות אלו יכולות להתרחש במרחב פסיכולוגי בו לרגע הכל אפשרי והספורטאי חווה שהוא כל יכול בדיוק באיזון הנכון.
הדוגמאות המובהקות לכדורסלנים ש"משחקים" כיום כוללות את סטפן קרי ולוקה דונצ'יץ'. עם השנים אני רואה יותר ויותר כיצד האקלים הפסיכולוגי הספורטיבי של ימינו רחוק מלהיות מיטבי לספורטאים, ולצערי לא רק בספורט המקצועני אלא גם בגילאי ילדים ונוער. אך בעיני למרות הכל, הספורטאים הגדולים עדיין מצליחים להיות החולמים הגדולים ביותר. או אולי ליתר דיוק, בעלי היכולת הטובה ביותר לשהות במרחב המשחקי גם כאשר האקלים הפסיכולוגי מסביבם אינו מקל עליהם.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, הספורטאים הגדולים לא מחזיקים באהבה ובתשוקה ייחודית לספורט וגם לא לעצמם, אך הם בעלי היכולת להביא אהבה ותשוקה זו לידי ביטוי בזמן תחרות, ועל ידי כך לייצר קסם ולהגשים את חלומם, שהוא כמובן חלומנו. להתרשמותי אבדיה הוא ספורטאי שכזה ולכן "שיחק" בהופעת הבכורה שלו. התקווה היא שיכולת זו "למשחק" בשילוב עם ערכיו, תכונותיו וכישוריו הפסיכולוגים יצמיחו שחקן גדול, או לכל הפחות לוקה דונצ'יץ' משלנו.
גבי זקס הוא פסיכולוג העוסק בפסיכולוגיית ספורט ובטיפול בילדים ונוער
Www.sportpsychology.co.il