"כשמוטי אקסמיט פנה אלי לפני כשנתיים ואמר לי שהוא רוצה לכתוב ספר על אבי, התגובה הראשונה שלי היתה: 'בשביל מה לך? הרי זה עידן של אינטרנט וכל מי שרוצה לקרוא על אבי, לוחץ בסלולר או במחשב וקורא'", נזכרת דורית כהן. "אבל כשהוא סיים את המלאכה המבורכת והגיש לי את הספר הראשון לפני כשבועיים בבית הנשיא בירושלים, ההתרגשות שלי היתה עצומה ודמעות זלגו מהעיניים. אני חושבת שלא יכול היה להיות מפעל הנצחה כה מושלם במלאת עשר שנים למותו של אבי כמו הספר הזה. לאורך השנים קראו מגרשים על שמו של אבי, מחלקת הנוער של מכבי תל אביב קרויה על שמו ויש טורנירי כדורגל ועוד ועוד. הספר הזה בשנה העשירית למותו, זו סגירת מעגל כל כך מרגשת עבורי. זה מאוד מרגש שעדיין זוכרים את אבי וכל אחד מזכיר ודואג להנציח לזכרו. לא ציפיתי לספר כזה. מוטי עשה פרוייקט מדהים וכל הרעיון התחיל עם גבי לסרי. גבי אדם מדהים וחבר יקר שעושה את הכל מרצון להנציח את אבי. לפעמים הוא שולח לי תמונה מבית הקברות, כי הוא מרגיש צורך לעלות לקבר. זה מאוד מרגש אותי".
אבי כהן, מגדולי שחקני הכדורגל של ישראל ומי שפרץ דרך כשיצא לשחק בליברפול לפני 41 שנים, הלך לעולמו ב-29 בדצמבר 2010 אחרי תאונת דרכים קשה שעבר כשהיה רכוב על קטנוע. הוא נפצע אנושות בראשו ונאבק על חייו במחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים איכילוב.
החודש, 10 שנים מאז מותו, יצא לאור 'הליברו' ספרו של העיתונאי ואיש התקשורת מוטי אקסמיט המתאר את מסכת חייו של כהן מאז עלה ארצה עם הוריו ממצרים, דרך עכו ומעברת יפו עד מכבי תל אביב, נבחרת ישראל וכמובן ליברפול המפוארת של שנות ה-80. "אם אבי היה איתנו עכשיו והייתי מראה לו את הספר העבה שכתבתי עליו, הוא בטח היה אומר לי: 'מוטי, לא היה לך מה לעשות עם הזמן שלך? בטוח שהיה לך משהו יותר טוב לעשות'", אומר אקסמיט שליווה את הקרייירה של כהן והפך עם השנים לחבר שלו. "אבי ואני היינו מאוד קרובים דרך תכניות טלוויזיה שאני ערכתי והבאתי אותו להיות פרשן. אבי היה פרשן אדיר עם הבנה אבסולוטית. הפכנו עם השנים להיות חברים של ממש. כשאבי נפצע ושכב בין חיים למוות בבית החולים, באתי למחלקה ולא הרגשתי בנוח עם מה שהיה שם בחוץ. היו מאות אנשים והמולה גדולה. אני חיפשתי את השקט והאינטימיות והאווירה לא התאימה לי. הבנתי למה כולם באים כי באמת אהבו אותו המונים, אבל לי זה היה קשה מדי. אולי הרגישות שלי היתה גבוהה מדי".
ואז הגיעה התאונה.
"באתי לאירוע שעשו לו באיצטדיון רמת גן ואחרי זה באתי לשבעה. אחרי זה ניתקתי מגע. היה לי מאוד קשה. במשך שנים לא הייתי בקשר עם המשפחה של אבי ועם דורית. אבל אז לפני שלוש שנים צילצל אלי גבי לסרי שחקן העבר וכעס על זה שנעלמתי. ואז התקרבתי שוב למשפחה ופגשתי את דורית באירוע שהיה לזכרו של אבי באיצטדיון ברמת השרון. הנחיתי את האירוע שהיה מאוד מרגש והתחלנו לדבר על אפשרות לכתיבת הספר. דורית אמרה שמישהו דיבר איתה על זה ואני אמרתי שאני לוקח את זה על עצמי. באפריל 2019 לפני כמעט שנתיים, התחלתי לכתוב מתוך מטרה לסיים בדצמבר 2020 לרגל עשר שנים למותו. לפני שלושה שבועות הדפסנו את מאה הספרים הראשונים ועכשיו הודפסו 3,000 ספרים למכירה. כשאחזתי בכרך הראשון שיצא מבית הדפוס, צילצלתי לדורית עם דמעות ואמרתי שאני מרגיש כאילו נולד לי תינוק חדש".
דורית כהן שנושאת כבר עשר שנים את התואר אלמנתו של אבי כהן, שזה משא מאוד מכבד, אבל גם דורש הרבה תעצומות נפש, כבר החלה לגלוש לתוך הספר שאקסמיט הביא לה. "כל ערב אני קוראת פרק", היא מספרת. "הספר בסלון בבית ובגלל שבתקופת הקורונה אני פחות רואה את הילדים והנכדים, יש לי גם את הזמן והשקט בלילה אחרי העבודה לקרוא את הספר. תמיד ידעתי שאבי בן אדם מדהים. איש של נתינה, הומור, כריזמה. ביום שקרתה התאונה וראיתי מה קורה במדינה סביבנו, הייתי המומה. ידעתי כמה אוהבים את אבי, אבל לא האמנתי שכל המדינה תהיה בהלם. אבי היה צנוע למרות שכולם חשבו שהוא שחצן. עם כל התהילה, המעמד והכסף אבי היה אדם פשוט ובזכות הפשטות שלו הוא רכש את האהבה של כולם. 467 עמודים על אבי כהן זה משהו. אין מה להגיד".
הכי הולם ומכבד את השנה העשירית למותו. עכשיו הרבה אנשים יכולים להכניס אליהם הביתה את אבי כהן.
"זה משהו מאוד חזק. אני לא מאמינה שהספר יהיה בכל בית, אבל אני משוכנעת שאנשים ירכשו את הספר ויגידו שיש להם את הספר על אבי כהן. יש פה דברים מאוד אישיים והמון גיבורי כדורגל ושחקנים שכולם מכירים נפתחים מאוד. גם הילדים שלי מדברים ומספרים. אבי כהן היה של כולם ועובדה שגם האבל שלנו לא היה פרטי. בבית החולים היו אלפי אנשים. זה היה מטורף. צוותים בריטיים מהטלוויזיה ומהרדיו הגיעו לישראל במיוחד. ליברפול כיבדה אותו עם הסרטים השחורים. הפרוייקט של הספר שם את החותם מי היה אבי כהן".
אקסמיט הכיר את אבי כהן היטב, אבל כשכתב את הספר גילה לא מעט סיפורים חדשים. "זה ספר עמוק עם המון סיפורים. אבי ואני בני אותו גיל כמעט, כך שאני מכיר הרבה ממה שהוא עבר במיוחד שאני שיחקתי איתו יחד בילדים עד שהלכתי להיות חניך בנוער העובד. לצורך כתיבת הספר ריאיינתי ושוחחתי עם עשרות אנשי כדורגל מהארץ ומחו"ל. הספר מלא בתמונות מכל מסלולי חייו. יש בו 87 קטעי וידאו שאפשר לצפות בהם באמצעות סריקה של הפלאפון. כל מי שמרואיין בספר גם מצולם בסיפורים המיוחדים".
דורית, עשר שנים בלעדיו. מה היה הרגע הכי קשה שלך בלעדיו?
"להיות אלמנתו של אבי כהן זה כבר קשה. זו כותרת שמלווה אותי לכל מקום. היתה לי זכות מאוד גדולה להיות נשואה לאבי כהן ולהקים איתו משפחה. יש לנו ילדים מדהימים. אבי זכה להכיר שניים מהנכדים ואם יש משהו שמאוד קשה לי זה לשמוע את הנכדים מדברים על אבי. יש לנו נכדים שלא הכירו את אבי כי הם נולדו אחרי מותו וזה מאוד קשה לי שהם לא זכו להכיר אותו. בברית הראשונה אחרי מותו של אבי כשהבן השני של תמיר נולד, היה מאוד קשה בלי אבי. כלתי שאלה אותי אם אני רוצה שיקראו לילד על שם אבי או משהו שדומה לאבי כמו אביב ואני אמרתי שלא. אבל בברית הם קראו לו גיא אברהם וזה צימרר אותי. שמעתי את זה רק בברית. שום דבר לא קל בלי אבי. נולדו עוד נכדים, הבן הקטן התחתן. אבי החמיץ הרבה דברים וזה נורא כואב ומבאס. הוא יכול היה ליהנות מכל זה".
ההנאה שלך לא שלמה משום דבר מאז?
"המשפחה מדהימה אבל הנאה לא יכולה להיות שלמה. אני אומרת ברוך השם על מה שיש לי. לא כל אחד זוכה לשלושה ילדים מדהימים כאלה".
את מדברת עם אבי?
"אני לא מדברת ואני גם לא מדברת בבית הקברות. בשנים הראשונות הלכתי המון. עכשיו אני הולכת פחות. בימי ההולדת כן, בימי הנישואין. כשנולדו הנכדים. אני לא מאמינה באבן".
תמונות הזיכרון שלך הם מהימים היפים או מהסוף?
"אני חושבת הרבה על הסוף. אני מאוד מעריכה את מה שהיה לי עם אבי. זו זכות גדולה שניתנה לי להיות עם אבי. היו לי חיים מדהימים איתו. לגור איתו בליברפול ובגלזגו. כל החוויות של אישה שנשואה לכדורגלן כזה. אבל יש פעמים שאני נזכרת ביום שהודיעו לי על הפציעה. בשבוע הזה שהתחננו בבית החולים שהוא יתעורר וכמובן הלוויה. אני משתדלת לא לעסוק בזה כל יום".
אפשר לומר שאת חזקה?
"אפשר לומר שאני מאוד חזקה. אולי הייתי חזקה גם קודם, אבל לא תפסתי את עצמי כך. יכול להיות שמהאהבה שלי לאבי ולמשפחה עם הכלות המדהימות והחתן המדהים, אני חייבת להתאמץ ולהיות חזקה. הכל מסביב נותן לי כוח".
אולי גם כי זה מה שאבי היה רוצה? שתהיי חזקה ואיתנה בדיוק כמוהו.
"למדתי המון מאבי במשך השנים שהיינו נשואים. אם אבי רואה מה שקורה בעשור מאז מותו, הוא היה מאוד גאה במה שאני עוברת ובמה שהילדים שלו עברו. לאף אחד לא קל. אנחנו לא יושבים כל היום ומדברים על הכאב ועל האובדן. אבל זה מלווה. אתה לומד לחיות עם הכאב ואתה פשוט מסתגל. הוא היה גאה בהרצאות שעשיתי. אולי הצלחתי למנוע כמה תאונות דרכים דרך הטרגדיה שלו. שיתפתי דברים מאוד אישיים וכואבים. אם הוא מביט מלמעלה, אז הוא יכול לנוח בשקט".
היה מפעל הנצחה שרצית ולא הצלחת להשיג?
"רציתי שיקראו רחוב על שם אבי כהן, אבל לא הצלחתי. שמונה שנים אני מנסה בתל אביב או ברמת גן. יכול להיות שאצא לעוד סיבוב של לחצים כדי שיקראו רחוב על שמו. למשל, קריאת מגרש השקמה על שמו זה לא משהו שביקשתי. אנשים חשבו על זה וזה מדהים בעיניי".
אבי היה איש של ספרים?
"לא. אבי היה איש של כדורגל, משפחה ומצויינות. כל מה שהוא עשה זה היה כדי להצטיין בו. ילד שהגיע משכונת עוני ראה לנגד עיניו רק את ההצלחה בכדורגל. גם ילדים ובני נוער יכולים ללמוד באמצעות הספר איך עושים דרך מהבלתי יאומן ליאומן".
עדיין יושב לך בראש שזו היתה תאונת דרכים כל כך מיותרת.
"בוודאי. דיברנו הרבה על המוות. אפילו יומיים לפני שזה קרה, דיברנו והכל בצחוקים ובהומור שחור כזה. אבי מאוד אהב לרכוב על הווספה. כשהוא קנה אותה לבן שלי, הוא התחיל לרכוב ואני מאוד פחדתי. הייתי מבקשת שישמור על עצמו והוא אמר לי שלא אדאג. חודשיים לפני התאונה רכבנו על אופניים בנמל תל אביב ואבי נתקל במחסום ונפל. הוא שם כך את הידיים על הראש ואמר לי שאם אני הייתי נופלת, הייתי גומרת באיכילוב. הרבה דברים קרו באותו יום שחור והרבה שנים שיחזרתי הכל. הרבה שנים דמיינתי לעצמי איך קרתה התאונה ומה הוא חשב באותו רגע שהוא נפצע ואני כל הזמן אומרת שאני רק מקווה שהוא קיבל את המכה ולא הרגיש יותר כלום. שלא הרגיש כל הזמן הזה בבית החולים שהוא עומד למות. גם בחדר בבית החולים כשהוא שכב ולא הגיב, אני מקווה שהוא כבר לא שמע את מה שאמרנו לו כי זה לבטח לא עשה לו טוב עם כל הבכי והתחנונים שלנו".
מוטי, מה הסיפור המרכזי שאתה לוקח מהספר שכתבת?
"אבי היה אדם שכולם אהבו לאהוב וסביב הניגודיות שלו יש שלל סיפורים בספר כי מחוץ למגרש הוא היה שטותניק ובתוך המגרש המקצוען הכי גדול ששנא להפסיד בשש בש. לאיש היו עוצמות. אנשים סגדו לו. כשאני מדבר עם גראהם סונס שהוא אישיות ומבוגר מאבי בכמה שנים והוא מדבר על אבי כפי שהוא מדבר, זה מראה לך מי היה אבי כהן. הרי בחדר ההלבשה של ליברפול אפשר היה לשקול את האגו בטונות וכל חדר ההלבשה שם התחבר לאבי שהגיע מישראל וכולם התאהבו בו. אבי היה מנהיג גם שם".
הייתם אצל הנשיא רובי ריבלין לתת לו אישית את הספר בו הוא לוקח חלק.
"כי רובי ריבלין היה מעורב בהעברה של אבי כהן לליברפול ואת זה לא ידעתי לפני כתיבת הספר. סוכן השחקנים פיני זהבי שהתחיל כעיתונאי ספורט בשנות ה-70 הכיר את רובי ריבלין שהיה לפני למעלה מ-40 שנה עורך דין ירושלמי. שניהם החלו לטוס לאנגליה לראות כדורגל ובאחת החזרות לארץ היה שלג כבד והם המתינו בשדה התעופה באנגליה. פיני זיהה את המנכ"ל של ליברפול פיטר רובינסון בבית קפה בנמל ואמר לרובי בוא נציע לו את אבי כהן. רובי היה סקפטי ופיני גרר אותו לשיחה עם רובינסון. הם השאירו את הפרטים שלהם אחרי שהיללו את אבי ואחרי שלושה שבועות קיבל רובי טלפון ומכאן נסללה הדרך לכך שפיני השלים את העסקה אחרי שכמובן ליברפול הגיעה לצפות במשחק של אבי".
הספר הזה חיבר אותך עוד יותר לאבי כהן?
"כתבתי את הספר בסופי שבוע. ישבתי שעות ונשאבתי לדמות שלו. לאישיות שלו. כתבתי קטעים כשדמעות זלגו לי מהעיניים מהעוצמה שיש באיש הזה. זו זכות ענקית שנפלה בחלקי להיות זה שיכתוב את הפרוייקט הזה. אדם שהיה אחד הספורטאים אם לא הספורטאי מספר 1 שצמח כאן".
הכדורגל הישראלי נהנה ממנו עד הסוף?
"זו שאלה מעולה. הכדורגל הישראלי הרוויח שחקן ענק. בשנים ההן היו מנהיגים בכל קבוצה, אבל אבי היה משכמו ומעלה. מה שהכדורגל הישראלי פיספס בענק זה את אבי כהן המאמן. לא היתה כאן סבלנות בשביל אבי המאמן וחבל. הוא הבין שאימון כאן זה לא בשבילו ולכן הלך לארגון השחקנים להיות יושב הראש ושם הוא הצליח בענק".
זה הדבר הכי גדול שעשית כעיתונאי ואיש תקשורת?
"ללא ספק זה פרוייקט חיי. לשום פרוייקט שעשיתי לא הייתי מחובר כל כך נפשית כמו לספר הזה. שנחיה עד 120, באמצעות הספר הזה אני משאיר פרוייקט שישאר לעולם. תרמתי את תרומתי הצנועה להנצחתו של חבר שהיה מאוד אהוב עבורי ועל כך גאוותי".
