לאף אחד לא אכפת מכדורגל נבחרות כמו מכדורגל של קבוצות. אני כותב את זה בביטחון, מהמון סיבות: קודם כל, יש יותר קבוצות מאשר נבחרות, וגם יש יריבויות אמיתיות - אתה בדרך כלל לא רוצה רק לנצח, אתה גם רוצה שקבוצה אחרת תפסיד. אפילו בכל מה שקשור ללוח השנה של הכדורגל, הדבר הזה מובחן: כדורגל משחקים כל הזמן, אבל צריך פגרה כדי לשחק כדורגל נבחרות, לצאת לחופש, בין אם באמצע העונה, ובין אם בקיץ.
גם רוב האוהדים שאני מכיר לא מתעניינים בכדורגל של הנבחרת ברמה שבה הם מתעניינים בנעשה בקבוצה שלהם. והקורונה גרמה לסיבוב המשחקים הנוכחי של הנבחרת, במיוחד אולי המשחק שבוטל בנורבגיה, להחליף את האדישות היחסית באיבה אמיתית שמקורה בחוסר הבנת הנחיצות של המשחק, שבסופו של דבר לא התקיים. בימים רגילים, האיבה שישנה קשורה בעובדה שכל פציעה של שחקן שקורית בזמן שהוא עם הנבחרת - נתפסת כמיותרת ולא מחוייבת המציאות. עכשיו אל סכנת הפציעה, נוספה גם סכנת הדבקה בקורונה, ואי אפשר להגיד שאף אחד מרוצה מהמצב.
אבל יש ציבור אחד שמתייחס אל הנבחרת כאל אירוע לא פחות חשוב (ואולי יותר) מכדורגל הקבוצות. ציבור שנדמה שבשבילו מדובר במסגרת חשובה, גם אם אף אחד לא באמת מבין את השיטה של ליגת האומות: אני מדבר על השחקנים של הנבחרת. אם ליאור רפאלוב לא יהיה פעם אחת בהרכב של אנטוורפ, כנראה שהכל יהיה בסדר. אבל אם הוא לא מוזמן לנבחרת, או אז מתחילים דיונים מפה ועד להודעה חדשה אם צריך או לא צריך לזמן אותו. והחלק המדהים? רפאלוב הוא חלק מהדיונים האלה בעצמו.
ובאמת שבנבחרת הכל הופך להיות הרבה יותר רציני אצל שחקנים: חוץ מרפאלוב, מההיסטוריה הקרובה יש לנו את זהבי והנאום שלו לפני סקוטלנד (וכמובן החמצת הפנדל), שהדיון על המורשת שלו בנבחרת יכול לבלבל את המאזין לחשוב שהיה פה איזה שהוא תואר על הכף. ואני מספיק מבוגר לזכור את הריב בין אוואט לדוידוביץ' לגבי מי צריך להיות שוער ראשון, או הדרמה לגבי איזה נבחרת ייצג מאור מליקסון. ויש עוד מלא דוגמאות, אבל השורה התחתונה היא אחת: שחקני הנבחרת הם האנשים שהכי אכפת להם מהנבחרת ולשחק בנבחרת ולהצליח בנבחרת.
וכן, ברור לי שגם בקבוצה שלהם שחקנים רוצים לשחק כל הזמן, אבל האמוציות שלהם במסגרת הקבוצתית תופסות מקום שני לדברים כמו ""אופי שקט" ו-"לדבר במגרש". לא בנבחרת. יש לשחקנים הרבה פחות הסתייגות מלהגיד משפטים ברורים כמו "אני צריך לשחק בנבחרת". צריך, לא רוצה. שחקן שהיה אומר דבר כזה על רוני לוי היה מוצא יום למחרת את הלוקר שלו נעול. ובנבחרת - זה מקובל, זה טוב. אולי כי זו לא העבודה שלהם, לשחק בנבחרת.
והאכפתיות הזו גורמת לצופה (הזה לפחות) להסתכל על כל העניין בצורה הרבה יותר סלחנית. סאן מנחם לא מצליח לסגור הגבהה? אם זה היה במכבי חיפה, הייתי כבר מאבד את זה לגמרי. אבל בנבחרת אני אומר לעצמי ש"לא נורא, הוא מנסה". ושון וייסמן? אני מרגיש שאני מכפר על היחס הנורא שנתתי לו בראש שלי (ואולי מעט בפומבי) בזמן שלבש את המדים הירוקים. אני מאוד רוצה שהוא יצליח, שיהיה טוב, שישמח. אפילו בעד ייני וטיבי אני, מסתכל והלב מתחמם לראות שני בחורים חביבים כאלה, איך אייחל לכשלונם. יש משהו שמעורר חיוביות בנבחרת, והמשהו הזה עבורי הוא השחקנים.
ועם התחושה הזו, הגעתי למשחק של נבחרת ישראל מול סקוטלנד, בנתניה. משחק שבאמת לא משנה כמעט שום דבר לאף אחד, ומילא האיצטדיון שריק בגלל הקורונה, הרי שאפילו יציע העיתונאים לא ממש התפוצץ מחוסר מקום, גם לא כשרוב הכיסאות בו חסומים עקב חוקי הריחוק החברתי. רק השחקנים היו מאוד בתוך זה. לא רק של ישראל, אגב, גם אלה של סקוטלנד, שכבר עלו ליורו בשבוע שעבר, אבל עדיין רוצים לזכות במקום הראשון וככל הנראה לעלות לדרג גבוה יותר.
והאמת שלא היה יותר מדי מה לכתוב עליו, כי לא קרה הרבה במחצית הראשונה - חוץ מספק פנדל של סקוטלנד בתחילת המשחק, וההחמצה של זהבי לקראת סוף המחצית. אבל אז מנור סולומון קיבל את הכדור, ועשה את מה שעשה, והנקודה שאיתה התחלתי קיבלה משנה תוקף: השמחה אחרי השער הראשון בנבחרת, במשחק שלא באמת משנה כלום לאף אחד מלבד ל-11 בכחול, רק חיזקה את העניין הזה. כן, זה היה גול מדהים, אבל ייתכן והאוהד שהכי שמח מהשער הזה היה אבי לוזון, שבוודאי הוסיף לרווח העתידי על המכירה הבאה של הטאלנט הצעיר עוד כמה עשרות אלפי יורואים.
במחצית השנייה כבר היה הרבה יותר כדורגל, והרבה פחות מקום להתקשקשויות על מהות כזו ומהות אחרת. המשחק זרם מצד לצד, הרבה החמצות שהגיעו אחרי התקפות יפות, הרבה תחושה (מוצדקת או פחות), שהנה מגיע השער של הסקוטים, למרות שהיו עוד שתי הצלות נאות של מרציאנו, אבל הרבה יותר בעיטות גרועות של הנבחרת האורחת.
הציניקן שבי רוצה לכתוב על כך שאנחת הרווחה שנתנה שריקת הסיום, שהגיעה אחרי דקות מאוד מתוחות ובעיטה חופשית מסוכנת מאוד של סקוטלנד, נשמעה כי לישראל יש עדיין סיכוי לעוד סדרה של משחקים מול סקוטלנד במהדורה הבאה של ליגת האומות, אבל יש משהו מאוד משמח בזה שהנבחרת הצליחה לכבוש סוף כל סוף את הדרקון הסקוטי, ולצאת עם ניצחון. ואפילו אם רק לשחקני הנבחרת אכפת, למה שלא ישמחו קצת, לא מגיע להם?