המלך, השגריר, האגדה: פלה חוגג יום הולדת 80

זה קרה ב-7 באפריל 1940, במשחק הידידות של אתלטיקו מיניירו מול סאו קריסטובאו. אתלטיקו, אחד המועדונים היוקרתיים בברזיל בתקופה ההיא, חיפשה אז חלוץ והחליטה לבחון את ז'ואאו ראמוס דו נסימנטו, המכונה דונדיניו. כינוי נוסף של הסקורר בן ה-22, התפרסם באתלטיקו טרס קורסואס הצנועה, היה ליאונידס מדרום מינאס - האיזור שליד בלו הוריזונטה. ליאונידס היה אז הכוכב הברזילאי הגדול ביותר, מלך השערים במונדיאל 1938 ואליל ההמונים. כל שחקן צעיר מבטיח הושווה אליו, ודונדיניו האמין שהוא יהיה הדבר הבא, במונדיאל הבא. המעבר לאתלטיקו מיניירו היה אמור להבטיח את עתידו, מקצועית וכלכלית. העניין היה חשוב אפילו יותר לאור העובדה כי אישתו נכנסה להריון ראשון, והיה צורך לפרנס את המשפחה.

התקווה הזו התנפצה לרסיסים כאשר אאוגוסטו, הבלם הצעיר של סאו קריסטובאו, ביצע תיקול לא מוצלח וגרם לפגיעה קשה במניסקוס בברכו הימנית של דונדיניו. הוא החלים והמשיך לשחק, אבל זה כבר לא היה אותו דבר. הסיכוי להגיע לנבחרת נעלם כלא היה, ובכל מקרה לא היו מונדיאלים בשל מלחמת העולם השניה.

כאשר חזר גביע העולם ב-1950, אירחה אותו ברזיל, ולאיש לא היה ספק שהקפטן שלה יניף אותו. לקפטן הזה קראו אאוגוסטו - האיש שריסק את ברכו של דונדיניו. החלוץ, שכבר היה בן 32, האזין לשידור המשחק המכריע ברדיו. לברזיל הספיק תיקו מול אורוגוואי, אבל היא נחלה הפסד שזכור כאסון הלאומי הגדול ביותר בתולדות המדינה. כמו כל האוהדים הברזילאים, פרץ דונדיניו בבכי מר אחרי שריקת הסיום. בנו הבכור, שנולד באוקטובר 1940 וחי בעוני בגלל שהקריירה של האב לא התפתחה כמצופה, ניסה לנחם אותו. "יום יבוא, ואני אזכה בעצמי בגביע העולם", אמר אדסון ארנטס דו נסימנטו בן התשע.

כך, לפחות, מספרת האגדה. רק האב והבן היו שותפים לאותה שיחה, ורק הם ידעו את האמת - וגם זה בתנאי שזכרונם לא בגד בהם. והרי היה זה תסריט טוב במיוחד. אם לא היה אמיתי, היה כדאי מאוד להמציא אותו ולהפיץ אותו ברחבי המדינה. כי שמונה שנים בלבד אחרי שהאיש שפצע את דונדיניו פיספס את ההנפה, סייע בנו של דונדיניו לתקן את "העוול" ההיסטורי והביא את הגביע הראשון הנכסף לסלסאו.

הוא היה השחקן הצעיר ביותר שכבש במונדיאל, וכמובן גם השחקן הצעיר ביותר שהבקיע בגמר המונדיאל. הוא היה רק בן 17, אך כבר זכה לתהילה עולמית, והאגדה החלה להיכתב במהירות מסחררת. וכמו הסיפור על ההבטחה לאבא, חלקים נוספים ממנה מוטלים בספק, אך למעטים אכפת. אנשים אוהבים אגדות, זו האגדה הגדולה מכולן. אגדת פלה.

הרבה דברים היו צריכים להתחבר כדי שהאגדה הזו תצמח. בהתחלה, הנער בכלל רצה להיות שוער, ובאופן משעשע זה המקור לכינוי שלו. דונדיניו, שבילה בעקבות הפציעה את רוב הקריירה בקבוצות קטנטנות, שיחק ב-ואשקו סאו לורנסו אשר על שערה הגן בחור בשם בילה. אדסון הקטן התאהב בביצועיו, ואהב לעמוד בין הקורות באימונים ולזנק לכדורים. אחרי כל הצלה, הוא צעק בשמחה: "בילה!", אבל המבטא גרם לזה להישמע יותר כמו "פילה". חבריו עשו מזה צחוק, וקראו לו "פילה". עם הזמן, זה השתדרג איכשהו ל"פלה". אדסון שנא את הכינוי וניסה להיפטר ממנו. "חשבתי שזה נשמע מחריד. אדסון זה שם הרבה יותר מכובד. צרחתי על מי שקרא לי פלה", הוא סיפר לימים. זה לא עזר לו. "הבנתי אין לי שליטה על זה, ולמדתי לאהוב את הכינוי", הוא אמר.

הסיפור הזה מעיד על אופיו - פלה ידע להסתגל לנסיבות. בנוסף לכשרונו הטהור יוצא הדופן, הוא ניחן גם ביכולת להתאים את עצמו למציאות, להכיר במגבלות הכוח ולנצל את ההזדמנויות לטובתו. הוא היה תמיד לא רק כדורגלן אדיר, אלא גם פוליטיקאי מחונן - דמות ציבורית במלוא מובן המילה. כאשר בחרו השלטונות להפוך אותו לגיבור האומה ולסמל האולטימטיבי שלה ברחבי העולם, הוא מילא את התפקיד באופן מושלם. שילוב הגאונות על הדשא עם פוליטיקה איפשר לקבע את מעמדו בתודעה הציבורית כגדול השחקנים בכל הזמנים. האם זו הקביעה הנכונה? לשאלה הזו אין, וגם לא יכולה להיות, תשובה חד משמעית - אבל זה לא ממש משנה. האגדה חשובה, והיא בהחלט קיימת.

על מנת למקסם את תדמיתו, ויתר פלה על האפשרות לשחק מעבר לאוקיאנוס. מועדוני פאר באירופה היו מוכנות לשלם הון עתק כדי להביא את האמן הפנומנלי לשורותיהם, אבל ממשלת ברזיל לא רצתה בכך. פלה הוגדר כלא פחות מאוצר לאומי כבר ב-1961, ועל כך נאסר עליו לעבור לליגה אחרת. לפי שלטונות ברזיל, הוא היה אמור לשמח בעיקר את אזרחי המדינה. כדורגלן אחר בסיטואציה אחרת עלול היה למרוד נגד הקביעה הזו, אך פלה השלים איתה בחדווה. גם הוא רצה לשמח בעיקר את הברזילאים, והיה לו נוח להישאר בסנטוס במשך כל הקריירה, אם לא מחשיבים את הקדנציה החביבה בניו יורק קוסמוס. למה להתפתות לשינויים קיצוניים ולהסתכן כאשר הטוב ביותר כבר נמצא בידיך? במשך העשור הראשון בקבוצתו הוא אפילו היה לו רק מאמן אחד.

למאמן הזה, לואיס אלפונסו פרס לו קראו כולם פשוט לולה, היתה עין חדה מאוד בכל הקשור לנערים מוכשרים. הוא גם היה אחד המאמנים הראשונים בהיסטוריה שלא שיחק כדורגל ברמה גבוהה בעצמו - בצעירותו הוא התפרנס כחלבן וכנהג מונית. כתחביב, הוא החל להדריך ילדים בשכונות, ובשלב מסוים התקבל לאקדמיה של סנטוס כדי להתחיל נסיקה מטאורית. ב-1954 הוא קיבל לידיו את הסגל הבוגר. ב-1955 הוא זכה באליפות פאוליסטה. ב-1956 הביא אליו חלוץ העבר ולדמאר דה בריטו נער צנום בן 15 והבטיח: "זה יהיה השחקן הכי טוב בעולם". עניין של תזמון. השידוך הזה היה חלומי עבור כל המעורבים.

אלה היו הימים בהם נבנתה הקבוצה האדירה של סנטוס, אשר כבשה את העולם בתחילת שנות ה-60'. הכוכב הבולט ביותר היה פפה, אשר הצהיר לימים: "אני השחקן האנושי הטוב ביותר של סנטוס בכל הזמנים, כי פלה היה חייזר". במונדיאל 1958, היה פפה אמור להיות החלוץ הדומיננסטי בהרכב, אך הוא נפצע במשחק הכנה לפני הטורניר וכלל לא נטל בו חלק. פלה, שנסע לשבדיה בהחלטה מעוררת מחלוקת של המאמן ויסנטה פאולה, נותר על הספסל בשני המשחקים האחרונים, ונזרק למים העמוקים רק במפגש הגורלי האחרון בשלב הבתים, מול ברית המועצות, בגלל שז'וזה אלטאפיני לא היה כשיר. הנער הרשים, המשיך כדי לכבוש את שער הניצחון על וויילס ברבע הגמר, הכניע את צרפת בחצי הגמר עם שלושער, ואז מצא את הרשת פעמיים גם ב-2:5 על המארחת בגמר. רק ז'יסט פונטיין היה לפניו בדירוג הכובשים, והאגדה נולדה כדי להישאר.

היחסים עם אלטאפיני היו בעייתיים, והדבר בא לידי ביטוי בסרט הוליוודי על פלה שיצא למסכים ב-2016. הכוכב עצמו לא רק נתן את האישור לצילומים ושיבח את התוצאה, אלא אפילו השתתף בו בתפקיד קצר. באופן מדהים, אחד הגיבורים הראשיים בעלילה הוא אלטאפיני, שמתואר כבן למועמד הגבוה אשר מקניט את פלה כנער, בעוד אימו עובדת כמנקה בבית משפחתו. זוהי בדיה מוחלטת - במציאות אלטאפיני גר בעיר אחרת, לא פגש את פלה כנער, בא בעצמו ממשפחה עניה, אימו עבדה בעצמה כמנקה, ודרכיהם הצטלבו רק בנבחרת, בעיקר במונדיאל 1958. אחרי הטורניר, נסע אלטאפיני לארץ המגף, כיכב במילאן, נאפולי ויובנטוס, הוכיח את עצמו ככוכב גדול, ובחר לייצג את איטליה במונדיאל 1962, כי לסלסאו לא זימנו אותו עוד. כאשר רואים את התסריט האבסורדי של הסרט, אפשר להניח בזהירות המתבקשת כי היתה לפלה השפעה על הדחתו.

הסרט תמוה, כי זו הפעם הראשונה בה הרשה לעצמו פלה להתנהל פומבית באופן נבזי כלפי אדם אחר. לאורך כל חייו, הוא שמר תמיד על תדמית ממלכתית ואצילית. על אף היותו הכוכב הזוהר בהיסטוריה, השתן לא עלה לראשו, והוא שידר מקצוענות וצניעות. פלה היה שחקן קבוצתי למופת, עד כדי כך שהפעולה המפורסמת ביותר שלו בגביע העולם היתה בישול - ההסטה האלגנטית ולעברו של קרלוס אלברטו שהבקיע את השער המיתולוגי האחרון בגמר מול איטליה במקסיקו 70'. רוב שחקני ברזיל נטלו חלק במהלך הזה, ופלה היה זה שחילק את המסירה האחרונה.

בכלל, הוא היה פליימייקר בטורניר ההוא - המנהיג במרכז המגרש, כשחקן ותיק במונדיאל הרביעי שלו, על אף שהיה בן 29 בלבד. הוא דאג לפרוש מהמדים הלאומיים שנה לאחר מכן, כאשר הרגיש כי יכולתו דעכה מעט, על מנת לשמר את תדמית הווינר האולטימטיבי. הוא היה היחיד שזכה בשלושה גביעי עולם, וב-1966 הודחה ברזיל בשלב הבתים כי שחקני היריב הצליחו לפצוע אותו. הוא לא רצה לחוות הדחה כשהוא בריא. ברזיל השיגה 67 נצחונות ב-92 משחקיו של פלה, והפסידה 11 פעמים בלבד. לא היתה לו שאיפה להגיע ל-100 הופעות - אולי בגלל ההמולה סביבו החלה להימאס בשלב מסוים.

חגיגות מוגזמות באופן מיוחד היו סביב שער ה-1,000 של פלה, שהובקע ב-19 בנובמבר 1969. זה קרה דווקא בפנדל, למרות שפלה אמר לא פעם כי זו "דרך פחדנית לכבוש". באופן סמלי, היה זה נגד ואשקו דה גאמה - הקבוצה אותה אהד בילדות, ולה שמר תמיד פינה חמה בלב. כדי להגיע למספר האסטרונומי, ספרו הברזילאים גם שערים במשחקי ידידות זניחים, וניפחו את ההישג מעבר לפרופורציות האמיתיות שלו. פלה הבין זאת היטב, אבל שיתף פעולה עם ההצגה - כי זה היה ייעודו בחיים. הוא לא היה סתם כדורגלן צמרת. הפופולריות שלו לא רק הניבה רק עושר, אלא גם אושר. הוא התרגל לראות בכך שליחות. ז'וזה פיניירו, שגריר ברזיל לארצות הברית דאז, טען: "אף פוליטיקאי לא תרם יותר לקירוב לבבות ברחבי העולם כמו פלה במהלך הקריירה".

וזה התפקיד שממלאה דמותו עד עצם היום הזה. גם עכשיו, כשהוא חוגג 80, מקפיד מלך הכדורגל להתנסח כמו פוליטיקאי ולאחד את האומה. "תודה לברזיל ולכל הברזילאים על הברכות ליום הולדתי. תמיד שמחתי ללבוש את החולצה הצהובה. כשאמות, אני מקווה שאלוהים יקבל אותי כפי שקיבלו אותו ברחבי העולם בזכות הכדורגל האהוב שלנו", הוא כתב.

כן, אולי קצת קשה להאמין, אבל פלה כבר בן 80. הוא כבר עבר את דונדיניו, שהלך לעולמו בגיל 79 - ועדיין מקפיד לומר שהאב היה מוכשר לפחות כמוהו. ולעולם לא נדע אם זה נכון. אולי, ללא התיקול של אאוגוסטו באפריל 1940, ההיסטוריה היתה משנה את פניה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק