ההפסד הכואב בהיסטוריה

צילום: , AP

הם חלמו על עשירייה במשחק בו תיקו היה מספיק לזכייה במונדיאל הביתי והחלו בחגיגה עוד לפני שהשחקנים עלו לדשא במרקאנה. זה נגמר בטראומה הספורטיבית הגדולה מכולן, במאות מקרי התאבדות ובגביע שנמסר בסתר. 70 שנה לפיאסקו של ברזיל במונדיאל 1950: יוכין חוזר לגמר השחור

"אלה אלופי העולם", הצהיר העיתון הברזלאי "או מונדו" בעמוד הראשון ב-16 ביולי 1950 ופירסם תמונה גדולה של הנבחרת הלאומית. אין דוגמא טובה יותר לחגיגות מוקדמות. לקראת המשחק האחרון והמכריע בין ברזיל לאורוגוואי בגביע העולם, באיצטדיון מרקאנה החדיש בריו דה ז'ניירו, בציבור לא היו ספקות. תיקו הספיק למארחת על מנת לזכות בטורניר, אבל מי בכלל חשב על תיקו? ברזיל כיסחה את שבדיה 1:7 ופירקה את ספרד 1:6. בקופה אמריקה שנה קודם לכן היא כבשה 46 שערים בשמונה משחקים בדרך לזכיה, כולל 1:5 על אורוגוואי שנראתה אומללה למדי. אז גם הפעם היה צפוי מופע של שערים. זו לא היתה שאלה של "אם". זו היתה שאלה של "כמה". היו שהימרו כי התכולים המסכנים יספגו עשיריה.

כך או כך, הקרנבל החל עוד בשעות הבוקר. מאות אלפים יצאו לרקוד ברחובות ריו, וברחבי ברזיל בכלל. לחץ לא הורגש כלל. היתה זו שמחה טהורה לקראת הזכיה המובטחת בתואר, וגם הגורמים הרשמיים הוציאו לדרך את ההכנות. ההתאחדות הברזילאית הזמינה בפועל את ייצור מדליות הזהב האישיות עם שמות 22 שחקני הסגל של הנבחרת. שיר בשם "ברזיל מנצחת" בוצע והוקלט על מנת לשדרו מיד בתום ההתמודדות. נשיא פיפ"א, ז'יל רימה הצרפתי, קיבל לידיו מראש טקסט בפורטוגזית כדי שיוכל לברך את האלופים בשפה הנכונה אחרי הענקת הגביע. ואם כבר נאומים, הרי שחלקם התקיימו עוד לפני שריקת הפתיחה. ראש מחוז ריו, אנז'לו מנדס דה מוראיס, נשא דברים מדהימים ביותר כאשר הקבוצות עלו לדשא: "אתם, הברזילאים, זוכים בגביע העולם. בעוד כשעתיים, אתם תביאו אושר לרבבות אזרחי המדינה. אין לכם מתחרים בכל רחבי תבל. אתם חזקים מכולם, ואני מברך אתכם כמנצחים".

עוד בוואלה! NEWS

האדום הקדמון: בחזרה להרחקה ההיסטורית בגמר 1990

לכתבה המלאה
הרגישו על גג העולם. הלוגו של מונדיאל 1950 (צילום: AP)

ראיונות במקום אימונים

באופן טבעי, כולם רצו להיות חלק מהאירוע המופלא הזה. כ-173 אלף כרטיסים למרקאנה אזלו תוך שעות ספורות. חלקם נרכשו על ידי ספסרים שנתפסו במהרה על ידי המשטרה. מספר הצופים הרשמי נמוך משמעותית מהאמיתי. רבים הצליחו להסתנן גם ללא כרטיס, ולפי ההערכות הסבירות נכחו באיצטדיון יותר מ-200 אלף איש. בכל מקרה, מדובר בנתון הגבוה ביותר אי פעם אשר נכנס לספר השיאים של גינס ולא נשבר עד היום. בנסיבות שגרתיות, קהל אדיר מסוג זה היה מחדיר בשחקני המארחת מוטיבציה מיוחדת, וגם מכניס אותם לכוננות. אלא שהנסיבות לא היו שגרתיות. מאחר וכולם היו בטוחים לחלוטין בניצחון מוחץ, העניין הציבורי דווקא תרם לשאננות. גם השחקנים התכוננו בעיקר לחגיגות, ולא ל-90 הדקות מול יריבה מכובדת.

עדי ראייה סיפרו בדיעבד כי האווירה במחנה הברזילאי היתה נינוחה באופן קיצוני. פוליטיקאים ביקרו בו ללא הפסקה. עיתונאים וצלמים עבדו מסביב לשעון. הכוכבים נהנו מאור הזרקורים והרגישו על גג העולם. המאמן פלאביו קוסטה בקושי העביר אימונים. זה כבר לא היה רלוונטי. התואר היה בכיסם. כאשר פאולו דה קרבאליו, נציג הנהלת סאו פאולו בצוות, העיר לו על הבעיות, הוא זכה להתעלמות מוחלטת. ההנחיה היחידה של קוסטה לשחקניו לקראת הגמר היתה פשוטה: "אל תיגררו לפרובוקציות של האורוגוואים". זה היה החשש היחיד שלו.

יותר מ-200 אלף איש מילאו את יציעי המרקאנה החדיש (צילום: AP)

להשתין על העיתון

למען האמת, הפחד הספיציפי בהחלט היה מוצדק, כי אורוגוואי התמקצעה תמיד ביכולתה להוציא את שחקני היריבה משיווי משקל. התכולים הגדירו את עצמם כלוחמים, ולא בחלו בשום אמצעי על מנת לנצח. ואולם, ניהול המלחמה הפסיכולוגית היה ונשאר רק חלק מהיתרון המנטלי של אורוגוואי. שחקניה מודעים למגבלותיהם, אבל מאמינים תמיד בכך שהם מסגולים לנצח כל יריב. אובדוליו וארלה, הקפטן המיתולוגי של הנבחרת ב-1950, היה התגלמות הרוח הזו. אי אפשר היה לבקש מנהיג חזק וכריזמטי יותר. הוא הוביל את חבריו לקרב וגרם להם להפנים כי ניתן לעשות את זה, גם מול נבחרת מארחת אימתנית והקהל החם שלה.

וארלה ניצל את הביטחון העצמי המופרז של האומה הברזילאית לטובתו. כאשר ראה את הכותרת השחצנית בעיתון "או מונדו" הוא קנה את כל העותקים שהיו בקיוסק ופיזר אותם בחדרי השירותים במלון. הקפטן השתין אז על העיתון, זרק אותו לאסלה, הוריד את המים ודרש מיתר השחקנים לנהוג כמוהו. "אנחנו לא ניכנע לשטויות האלה. אנחנו אף פעם לא נכנעים. אל תשכחו כיצד הגענו לכאן", הוא הצהיר.

אורוגוואי אכן שמרה על הסיכוי לזכות במונדיאל בעיקר בזכות האופי. מזל האיר לה פנים בשלב הבתים, ממנו פרשו הודו וצרפת, וכך נזקקה הנבחרת בתכלת לניצחון בודד על בוליביה החלשה כדי לדלג הישר ל"בית הגמר" מול ברזיל, ספרד ושבדיה. המשחק הראשון היה מול הספרדים, שהובילו 1:2 במחצית - אבל אורוגוואי כפתה תיקו 2:2 עם שיוויון מאוחר. המשחק השני היה מול השבדים, וגם הם הובילו 1:2 במחצית - אבל אורוגוואי כבשה הפעם שני שערים מאוחרים כדי לנצח 2:3. אלמלא הצמד של החלוץ המרכזי הצעיר אוסקר מיגס נגד הסקנדינבים, המפגש מול ברזיל במרקאנה היה מאבד לחלוטין את ערכו הספורטיבי. המארחת היתה מוכתרת רשמית לאלופה כבר בתום המחזור השני ב"בית הגמר", אחרי שהפציצה 13 שערים מול שתי הנבחרות האירופיות.

"אתם מצלמים את הנבחרת הלא נכונה"

מאמן אורוגוואי חואן לופס פונטנה היה זהיר. הוא לא רצה לספוג תבוסה וביקש מחניכיו להקפיד על שמירה הדוקה בהגנה, במיוחד על אשף הכדרור זיזיניו שהוגדר באותם ימים כשחקן הברזילאי הטוב בהיסטוריה. וארלה חשב אחרת. אחרי שהמאמן יצא מחדר ההלבשה, פצח הקפטן בנאום מזהיר: "אסור לנו להסתגר. אם נשחק כמו לוזרים נפסיד. אל תשימו לב ליציעים. אלה שנמצאים מחוץ למגרש לא משחקים. אל תסתכלו למעלה. המשחק יהיה על הדשא. אנחנו 11 מול 11. הרגליים שלנו יעשו את העבודה".

ברזיל עלתה למגרש ראשונה, וכל הצלמים רצו לעבר הכוכבים בחולצות הלבנות. כאשר הופיעו האורוגוואים, איש לא שם לב אליהם, והקפטן החליט לעשות מעשה. בעוד כל חבריו צופים בו, עבר וארלה מצלם לצלם ודרש מהם להפנות את העדשות לעברו. "אנחנו נזכה, ואתם מצלמים את השחקנים הלא נכונים", הוא טען. הוא לא התעניין בתמונות. הוא רצה להעביר מסר לשחקנים. העבודה הפסיכולוגית האדירה הזו השתלמה בסופו של דבר.

קל לנתח את האירועים בדיעבד, ומובן כי המשחק יכול היה להתפתח גם בכיוון השני. במחצית הראשונה איימו הברזילאים 16 פעמים על השער של רוקה מאספולי שחולל פלאים בין הקורות. עליונותם היתה ברורה. עם קצת יותר דיוק, המארחת היתה סוגרת את הסיפור במהירות. זה לא קרה, ולקראת ההפסקה היתה דווקא אורוגוואי קרובה לכבוש כאשר אוסקר מיגס בעט לעמוד. האירוע חיזק את האמונה של האורחים בכוחם, והם היו מרוצים מהתוצאה המאופסת. לרוע מזלם, הם ספגו מהלומה מיד עם חידוש המשחק בדקה ה-47, כאשר פריאסה העלה את ברזיל ליתרון בתום התקפה שהוביל זיזיניו.

צפו בתקציר המשחק

"יהיה פה שקט של בית קברות"

0:1 לברזיל. הרעש באיצטדיון היה מחריש אוזניים. החגיגות רק הלכו והתעצמו. מה עשה וארלה? הוא התחיל להתווכח עם הקוון, ואז עם השופט האנגלי ג'ורג' רידר על כך שהכובש היה לכאורה בנבדל. בדיעבד, הודה הקפטן שהדבר נעשה על מנת למשוך זמן, להשקיט קצת את הקהל ולעצבן את שחקני ברזיל. העיכוב לא היה מועיל על הנייר מבחינת האורוגוואים שהיו זקוקים כעת לשני שערים על מנת לזכות בגביע, אבל מבחינה פסיכולוגית הוא היה חיוני. "שיצעקו. בעוד כמה דקות יהיה פה שקט כמו בבית קברות, וכולם ישמעו רק אותי", זרק וארלה לעמיתו לקישור, ויקטור רודריגס. הנבואה היתה נכונה, אם כי זה לקח חצי שעה.

את תפקיד הגיבור לקח על עצמו אחרי ההפסקה הקיצוני הימני אלסידס גיג'ה, אשר התעמת עוד במחצית הראשונה עם ביגודה, המגן השמאלי של ברזיל וגרם לו לאבד את העשתונות. אחרי ההפסקה, הפגין ביגודה יכולת ירודה במיוחד, וגיג'ה חגג עליו. בדקה ה-66 הוא בישל את שער השיוויון לחואן סקיאפינו. בדקה ה-79, הוא קבע בעצמו 1:2 בזכות מיקום לא נכון של השוער מואסיר ברבוסה והכניס את כל ברזיל להלם מוחלט. המרקאנה באמת השתתק. למשך דקות שנמשכו כמו נצח, היה שם שקט של בית קברות. החלום הברזילאי נקבר שם.

הרגע שקבר את החלום. אלסידס גיג'ה כובש (צילום: AP)

הגביע נמסר בסתר

מעולם לא נהרסו כל התוכניות באופן כה בוטה. הטקס החגיגי, בו היה ז'יל רימה אמור להעניק את הגביע לקפטן ברזיל אאוגוסטו, פשוט בוטל. הוא לא התקיים. גם הנאום בפורטוגזית נזרק לפח. נשיא פיפ"א הסתובב אבוד על הדשא עם הגביע בידיו, ראה את וארלה והעביר לו את הפרס. "עשיתי את זה כמעט בסתר, ולא הצלחתי להוציא אפילו מילה. אף אחד לא ידע מה לעשות. הניצחון של אורוגוואי לא היה בתוכניות כלל וכלל", כתב בדיעבד רימה.

מעולם לא היה הפסד כלשהו כה כואב, כה מרסק, כה אכזרי. המעבר החד מחגיגות בלתי פוסקות גרם לתוצאות קיצוניות. אוהדים רבים לקו בליבם ביציעי מרקאנה ונזקקו לאישפוז, תשעה מהם מתו. מספר הקורבנות ברחבי ברזיל כולה אינו ידוע בוודאות, כמובן, אך הוא מונה בין היתר גם מאות מקרי התאבדות. היה זה אסון בכל קנה מידה, ואפילו המציאו לו שם - מרקאנאסו, "הייסורים של מרקאנה". מדליות הזהב חוסלו, השיר החגיגי לא נוגן מעולם, ואפילו החולצות הלבנות המסורתיות נזרקו לפח. במקומן הוחלט לעצב תלבושת חדשה, וכך נבחרו החולצות הצהובות שהפכו במהרה לאחד הסמלים החשובים ביותר של ברזיל. רק בקופה אמריקה האחרון ב-2019, בחלוף 69 שנה, העזו הברזילאים ללבוש שוב לבן, באופן חריג.

רק כעבור 69 שנה הם חזרו ללבוש לבן. שחקני נבחרת ברזיל (צילום: GettyImages)

"מאסר עולם על פשע שלא ביצעתי"

שעירים לעזאזל לא חסרו לפיאסקו. המאמן פלאביו קוסטה פוטר מיידית - אם כי הוא חזר לקדנציה קצרה שניה בתפקיד ב-1955. רוב השחקנים לא זכו להזדמנות נוספת, ונופו לצמיתות. הקורבן הגדול ביותר היה השוער ברבוסה, שהואשם בספיגת שער ההפסד והוגדר על ידי רבים לאויב האומה. אפילו כניסתו לאיצטדיונים נאסרה במשחקי הנבחרת מחשש שיביא מזל רע. "עונש המאסר המקסימלי בברזיל הוא 30 שנה על פשעים חמורים במיוחד. אני קיבלתי מאסר עולם על פשע שלא ביצעתי", הוא הקפיד לומר עד יום מותו בשנת 2000.

רוב השותפים לגמר מתו בעשור האחרון של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המילניום הנוכחי. השורד האחרון היה גיג'ה - אליל אורוגוואי שאהב לספר כיצד השתיק את מרקאנה. הקיצוני המהולל עזב את העולם ב-16 ביולי 2015, בדיוק 65 שנה אחרי שרשם את שמו על אחת הסנסציות הגדולות ביותר בתולדות הכדורגל העולמי. היום אנחנו מציינים חמש שנים למותו, וגם 70 שנה למרקאנאסו. וגם עכשיו, שבעה עשורים מאוחר יותר, על אף שזכתה כבר בחמישה גביעי עולם מאז, עדיין מרגישה ברזיל את הצלקת הזו. היא לא תגליד אף פעם.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק

  • נבחרת ברזיל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully