המזוכיסט

מיום ראשון האחרון, בערך מסביבות השעה 9 בערב שעון מזרח, כשהבנתי שאוקלנד הולכים לטחון את טנסי, אני מוצא עצמי מתנצל בפני כל דיכפין. "איך יכול להיות שמטורף פוטבול כמוך לא יראה את המשחק הכי חשוב בעונה, הדובדבן שעל הקצפת?" היא השאלה להצהרה שפיזרתי לכל מי שרצה לשמוע (וגם לכל מי שלא). 17 מעלות מתחת לאפס היא הטמפרטורה כעת בברוקליין, מסצ'וסטס. ביום ראשון ב-6:30, שעת פתיחת המשחק, הטמפרטורה צפויה להיות מינוס 8. חמים יותר במושגים בוסטוניים, אבל עדיין סיבה מספיק מוצדקת לשבת מול המסך, בפוך או במסיבה עסיסית רוויית סטייקים ובחורות יפות (תחי מדיניות הפוליטיקלי קורקט) ולראות את ג'ון מאדן מפרשן עוד מותחן מורט עצבים שבסיומו תצא אלופה.

לא קל לבוא בהצהרה ש"את הסופרבול הזה אני לא רואה", פחות קל אפילו לעמוד מאחוריה. אבל ככל שאני נכנס לעומק הדברים ומסתכל על האנטי קליימקס האישי שלי לעומת השנה שעברה (אוי,איזו ערגה!) אני מבין שזה לא יהיה אסון גדול.

את הסופרבול, כמו את גמר המונדיאל, רואים בכל רחבי העולם. אנשים שלא מבינים את משמעות המשחק ולא ראו בחייהם כדור אליפטי מוכנים להקריב שעות שינה על מנת לראות את אחת החגיגות הגדולות בתבל. כי אנשים אוהבים לחגוג, וסופרבול, בניגוד למונדיאל, יש פעם בשנה, לא בארבע. כשרואים סופרבול, כמו בכל התמודדות, פוליטית, צבאית, מדינית או ספורטיבית, נהוג לקחת צד.

אם אתה בקיא בנעשה, אתה פשוט בוחר לפי רחשי לבך, סגנון משחק יפה יותר או שחקנים אהודים (בהנחה שאינך אוהד "טבעי" של הקבוצות הללו). אם אתה ינוקא שאינו יודע אפילו מה תפקיד הפאנטר במשחק, יש לך כמה אפשרויות לאהוד: צבעי התלבושת, התחפושות של האוהדים, אפשר גם למדוד למי יש ישבנים עגלגלים יותר. מי שמכיר שמות בודדים קלאסיים שנחקקו גם בתודעתו של הבור הלא מתמצא (ג'רי רייס) יבחר מייד באוקלנד, מי שהצבע של טמפה עושה לו אסוציאציות של מנצ'סטר יונייטד יילך עם הבאקס.

וכאן בדיוק הדילמה שלי: הסופרבול הזה לא יהיה עבורי חגיגה, כי בסופרבול הזה אני לא מסוגל לבחור צד. לפני מספר שבועות פרסמתי ב"וואלה! פוטבול" כתבה על הקבוצות המועדפות שלי בפלייאוף. סיווגתי סרטי סופרבול אפשריים, כשתחת הכותרת "סרט אימה" היה המשחק בין טמפה לאוקלנד. בחלומותיי הגרועים ביותר לא חשבתי שהתסריט הזה יתממש, כי הייתי בטוח שטמפה תיפול, אם לא מול הג'איינטס, בפילדלפיה. ואז קרו כל מיני צירופי מקרים שקורים רק בפוטבול אמריקאי, הג'איינטס נפלו שדודים בפריסקו, שלא היוותה יריב לטמפה, שטחנה את מקנאב במגרש בו לפני שהיתה עולה לשחק בעבר הלוח כבר הראה 15 הפרש לרעתה.

את אוקלנד יכולתי לדמיין ב"ריקוד הגדול", אבל לאור נסיון העבר חשבתי (וקיוויתי) שיירו לעצמם ברגל, ממש כפי שעשו בשנים הקודמות, ואם הם לא יעשו את זה בעצמם, פול טאגליבו ייקח רובה ציד ויחסל שוב חשבון עם אל דייויס האנטיפט. השנה גם זה לא קרה.

נא לא לטעות: לטמפה ולאוקלנד הגיע, יותר מכל קבוצה אחרת, לעלות לסופרבול. הריידרז פיזרו את הניסיון הרב שלהם לכל כיוון אפשרי וקטפו, סוף סוף, את הפירות. הבאקנירס גילו אופי ונחישות לכל אורך הדרך, ברגעים בהם עד שנה שעברה היו נשברים. בחייאת, לקבל דהירה מטורפת של בראיין מיצ'ל ודוס סטיילי לתוך האנד זון בדקה הראשונה, בפילדלפיה עם טמפרטורה של 3 מתחת לאפס, ולצאת מזה ובגדול? עד לשנה הנוכחית לא מנת חלקם, עכשיו גם בבית ספרם. בראד ג'ונסון זורק את הכדור לכל עבר, קישון תופס בזמן אמת והבאקס מראים שהם גם יותר מהגנה טובה.

אבל זרעי הבכיינות מהעבר נטמעו עמוק. ה"אכלו לי שתו לי" של אוקלנד לעומת ה"שוב לא יכולנו במשחק מכריע" הושרשו כמעט בכל אוהד פוטבול באמריקה, וניחוש שלי הוא כי אם ייעשה סקר של הקבוצות השנואות באמריקה, השתיים הללו יודרגו בצמרת הגבוהה (בעניין הזה, אגב, הג'טס נצחיים כמו מכבי ת"א באליפויות: אף אחד לא יכול עליהם). דבר אחד אני יודע: כשנותנים לך לבחור בין שתי אופציות גרועות – שב בבית, או במקרה הזה – צא החוצה, תנשום אוויר קר, לך לבדוק מכירות חיסול, אבל את המשחק הזה אתה לא רואה.

רחביה ברמן כמעט התפלץ כשראה איך עשיתי כאן שמות בנסיונותיו להשריש אופטימיות ואהדת פוטבול בילידים שהסופרבול יהיה עבורם שער כניסה לעולם המופלא של ה-NFL. לכם, מתעניינים ירוקים וחסרי ניסיון, יש לי המלצה אחת: תראו את המשחק הזה, ואין טיפת ציניות במשפט האחרון. זו תהיה חגיגה אמיתית, מלחמה בין הגנת ברזל להתקפה קטלנית, טקטיקות שונות ומסובכות, הרבה צבע ואווירה, יש צפי למשחק צמוד שעשוי אפילו להיכנס להארכה. אם אתם הולכים לראות את המשחק בפאב תוכלו לטעום מהחוויה האמריקאית במיטבה. אני בזמן הזה אעשה סיבוב אקסטרה עם הכלבים (בררר...קר לי רק מהמחשבה).