אלון חזן, ז'אן טלסניקוב, עמיר תורג'מן, ברוך דגו, נאור גלילי, יגאל זריהן, משה אוחיון. בכולם נגע רפי חמאווי. וזו רק רשימה חלקית ביותר. מי שכונה בצעירותו "האתלט של אשדוד", שחינך דורות של תלמידים כמחנך ומורה לספורט ושימש במשך שנים ובתקופות שונות כמאמן הכושר של עירוני אשדוד, הפועל אשדוד ומ.ס. אשדוד, נכנע לנגיף הקורונה לפני שישה ימים כשהוא רק בן 64, אחרי למעלה מחודשיים בהם ניהל מאבק איתנים על חייו.
"אנחנו כבר כמעט שבוע מאז שאבא נפטר ולמעלה מחודשיים מאז שהוא נדבק, ואני עדיין לא קולט ולא תופס את האובדן הגדול הזה", סיפר בסוף השבוע בנו הבכור אלעד חמאווי. "קשה לקלוט שאבא שלי מת. אבא שהיה הדמות הכי חזקה שהכרתי בחיי. אדם שלא ראה רופא בחייו. שלא לקח אקמול. אדם שלא החסיר יום עבודה בגלל מחלה. האיש הכי שמח ואופטימי. אם אבא שלי מת מקורונה, כל אחד יכול למות מקורונה".
רפי חמאווי נולד באשדוד ב-1956, בימים שהעיר השוקקת הזו עוד הייתה סוג של כפר קטן. מהר מאוד התבלט בתחום האתלטיקה ופרץ את כל הגבולות כשהיה אלוף ישראל בריצה ל-100 מטר. "למדנו יחד בשנות ה-80' לתואר ראשון בחינוך גופני באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע", נזכר המאמן יוסי מזרחי. "בערך 20 שנה מאוחר יותר, בעונת 2004/05 רפי היה מאמן הכושר שלי במ.ס. אשדוד וסגרנו מעגל. הוא בא מתחום האתלטיקה. הבין הרבה בפיזיולוגיה. זו הייתה אולי הקבוצה הכי טובה שאימנתי באשדוד. אסי רחמים עמד בשער. אריק אג'יפור, עמנואל אביידה, עמנואל פאפו ופליקס אבוקה היו הזרים. והיה המון חומר מקומי עם דוד רביבו, אדיר טובול, אמיר אלקריף, משה אוחיון, יניב עזרן. והקבוצה ידעה לרוץ. רפי ידע לעשות אותה לקבוצה שלא עוצרת ולא נחה לרגע".
ז'אן טלסניקוב חזר באותה עונה לאשדוד אחרי שנים בבית"ר ירושלים ובאירופה. באותה עונה איבד את אחיו דן בהיתקלות עם מחבלים. "על המוות של רפי למדתי מהפייסבוק", סיפר אתמול טלסניקוב. "כל כך הפתיע אותי. הוא היה מאמן הכושר המיתולוגי של עירוני אשדוד ואחרי זה מ.ס. אשדוד. גבר נאה, אתלט, סופר מתוקתק. רציני, איכותי. מהאסכולה הישנה והטובה ויחד עם זה מודרני מאוד. עשינו איתו הישגים מדהימים. איש אינטליגנט. הכול הבל הבלים. לבי נפל עם הידיעה על מותו. מאוד אהבתי את רפי. איש טוב".
את הגל הראשון של הקורונה עבר חמאווי כמו רבים ללא הידבקות. אבל בתחילת חודש יולי כשהמספרים החלו לטפס, גם הוא נמצא חיובי. "הוא נדבק ממה שהבנו ב-9 ביולי בישיבה של ארגון המורים בו היה חבר ובו עבד", מספר הבן אלעד. "לצערי באחת הפגישות שם אנשים לא שמרו על הכללים והוא נדבק. ואבא שמר על עצמו היטב כל החודשים של הקורונה כמו כולנו, כי כולם ידעו שאני עומד להתחתן ב-1 בספטמבר וחששנו שמישהו יידבק והכול יהרס". אלעד ממשיך: "הוא הלך להיבדק ועוד לפני שהגיעו התשובות כבר הרגיש לא טוב ועלה לו החום. כמעט 40 מעלות חום. בינתיים גם אימא שלי ושני האחים שלי נדבקו ממנו. אני הייתי היחיד שלא נדבק".
ארבעה ימים חיכה חמאווי לתשובות וכשהן הגיעו כבר היה במצב רע מאוד. "זה היה פשוט מדהים. ההתדרדרות הייתה מהירה", מדגיש אלעד. "לקחנו אותו באמבולנס לבית החולים אסותא באשדוד כשהוא עם חום גבוה, אבל עדיין ללא קשיי נשימה. החזרנו אותו הביתה לשישי ושבת, אבל מד הסטורציה של החמצן שהיה לנו, לימד על מספרים מאוד נמוכים והחזרנו אותו לבית החולים. הפעם לברזילי באשקלון. למחרת הוא כבר היה מורדם ומונשם. הריאות שלו פשוט קרסו במהירות. מכונת ההנשמה כבר לא סייעה אלא רק מכשיר האקמו אליו הוא חובר אחרי שהועבר לבית החולים רמב"ם. ואבא נלחם. נלחם כמו אריה. ארבע פעמים קראו לנו הרופאים להיפרד ממנו. בכל פעם באנו בידיעה שזו הפעם האחרונה ובדרך נס הוא קיבל כוחות והמשיך לחיות. עד כדי כך החזיק מעמד וסחב אל מול המחלה, שבסוף הוא מת בלי קורונה בגופו, כך שיכולנו כולנו להשתתף בהלוויה שלו ולהיפרד ממנו במחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם.
"למדתי הרבה על הקורונה בחודשיים האלה והדבר הראשון שכולם צריכים לעשות הוא לא לזלזל בה. לא לחשוב שלהם זה לא יכול לקרות. אנשים חסרי אחריות שחושבים שאם אין להם תסמינים, הם יכולים להסתובב חופשי בין אנשים. אבא שלי הפתיע את כל הרופאים. אין רבים שמחזיקים יותר משבוע כשהם במצב של מורדם ומונשם וכשהריאות חדלות מלתפקד. אבא נלחם חודשיים. אבל אם אחד כזה שהיה סמל לחיים הבריאים נפל מול הנגיף הזה, כולם יכולים ליפול".
חודש ספטמבר הנוכחי היה צריך להיות המאושר בחייו של רפי. אלעד כבר קבע את תאריך החתונה כאמור ל-1 בספטמבר ואחרי חמישה ימים היה צריך לחגוג את יום הולדתו ה-30 כבר כגבר נשוי. "החתונה הזו תוכננה כבר לפני שנה", מתאר אלעד. "אבא היה מאושר וחיכה לה כי אני הבן הבכור. חגגנו לו בחודש מאי 64 והוא רק רצה כבר שיגיע 1 בספטמבר כדי לחגוג בחתונה שלי. היה לנו ברור שחתונה גדולה לא ניתן יהיה לקיים בגן האירועים בצומת כנות, אז שריינו מקום במצודה באשדוד על הים לחתונה יותר קטנה. אחרי שאבא חלה והמצב שלו התדרדר כל כך מהר, ביטלתי את החתונה. אני זוכר שהייתי אומר לו: 'אבא, אתה כבר בן 64. אולי כדאי לצאת לפנסיה ולנוח מ-40 שנות עבודה'. הוא אמר לי: 'אני אצא לפנסיה אחרי שתביא לי את הנכד הראשון ואז יהיה לי מה לעשות כשאשמור לך עליו'. בסוף הוא לא זכה לראות ממני ומהאחים שלי נכדים ומי שהייתה צריכה לקבור אותו זו סבתא שלי, אמא שלו שבגיל 84 קברה בשבוע את הבן שהיא כל כך אהבה".
כדורגלן העבר יגאל זריהן עבר עם חמאווי כברת דרך ארוכה. עירוני אשדוד הייתה קבוצת ליגות נמוכות שעשתה מסע מטורף לליגה הראשונה. חמאווי היה מאמן הכושר שלה. "רפי המורה. רפי המאמן. רפי האדם", סיפר אתמול זריהן בעצב רב. "איך מתחילים בכלל להספיד בן אדם כזה? לא נתפס. רפי הטמיע בנו את ערך המצוינות, החריצות, ההתמדה והעבודה הקשה. רפי הוביל אותנו מליגה ב' ועד ליגת העל. הרבה קילומטרז' עברנו ביחד. תמיד אזכור את מילותיו: 'יגאל, תוביל'. ואני ילד שעלה לבוגרים, ורפי בשלו: 'יגאל, תוביל אותם. תשקיע. רק כך יגיעו להצלחות'. תמיד בצניעות, תמיד בחיוך. תמיד היה נוכח מצד אחד ומכיל מצד אחר. רפי היקר יהיה איתנו בלב לעד".
אלון חזן היה זה שעדכן את ניר לוין בשבוע שעבר על פטירתו של חמאווי כשנפגשו במתקן האימונים של הנבחרות בשפיים. "בעונת 98/99 אימנתי את עירוני אשדוד ורפי היה מאמן הכושר שלי", נזכר לוין. "איש חרוץ וחיובי. חייכן ומסור. מקצועי. מחנך. איש צוות למופת. נהניתי מאוד מהעבודה איתו והייתי איתו בקשר גם שנים אחרי שעזבתי. רפי הקים משפחה למופת עם ילדים נהדרים".
חמאווי הלך לעולמו ביום שני שעבר בשעות הצהריים. בערב שיחקה מ.ס. אשדוד נגד מכבי פתח תקוה ועל זרועות השחקנים היו סרטים שחורים. "רפי היה סמל הבריאות והכושר", סיפר אתמול נאור גלילי, מנכ"ל מרכז מכבי ישראל, שהיה גם שחקן של חמאווי בשנות ה-90 באשדוד. "על ברכיו של רפי גדלו דורות של שחקנים וספורטאים", סיפר גלילי. "הוא היה חלק נכבד בהתפתחות הספורטיבית של חלק גדול מהשחקנים שהעיר אשדוד הצמיחה. אני זוכר שלא היה קורא לי בשמי אלא רק בשם 'קפטן'. בשנים שבקושי היו מאמני כושר באגודות, רפי היה הזרקור של התחום. אני יכול רק לאחל תנחומים לשרית רעייתו ולילדים".
מאז מותו מקבל אלעד הבן עשרות פניות בפייסבוק מאנשים שרפי חמאווי השפיע עליהם. "בחורים צעירים מספרים לי שבזכות השיחות של אבא איתם בבית הספר כמחנך שלהם, הם שינו את אורחות חייהם. הצליחו לעשות בגרויות ולהקים משפחות לתפארת. אבא היה סוג של פסיכולוג. אחד שיודע תמיד לראות את חצי הכוס המלאה".
על האופטימיות שלו, סיפר כדורגלן העבר יוסי אופיר: "יש הרבה אנשים טובים בעולם. רפי חמאווי היה מהטובים ביותר. הזיכרון שלי ממנו הוא בהפסדים דווקא. היינו עם ראש למטה והוא היה יודע להגיד את המילה הנכונה. יודע לעודד ולחזק. שחקני כדורגל לא אוהבים את אימוני הכושר המפרכים ואת הריצות האינסופיות ותמיד מתלוננים, אבל רפי ידע להוציא מאה אחוז מכל אחד בדרך שלו. אני מאוד רוצה שאת המרתון באשדוד יקראו על שמו".
עמיר תורג'מן הכיר את חמאווי כמורה לחינוך גופני. אחרי שנים הוא הפך להיות מאמן הכושר של הקבוצה והם סגרו מעגל. "רפי חמאווי לימד אותי רצינות והתמדה", סיפר אתמול תורג'מן. "היה אדם אמיתי וישר. אחד שנותן תחושה טובה לכל הסובבים אותו". גם עבור דוד רביבו חמאווי היה דמות שהשפיעה על החיים: "רפי היה מאמן הכושר הראשון שלי בקבוצה מקצוענית. אדם ששאף למצוינות. איש נעים הליכות ודמות אצילית. כל אשדוד הכירה אותו".
אלעד מנסה עדיין לעכל ולאסוף את שברי המשפחה. כאח הבכור יש לו אחריות. "אומרים לי שלקחתי הרבה מאבא", הוא אומר. "ואני תמיד רוצה להיות ראוי להיות הבן של רפי חמאווי. אבא היה רוצה שנמשיך את החיים שלנו. שנחזור לשמוח, לצחוק, ליהנות מדברים קטנים. ייקח עוד זמן עד שנגיע ליום הזה, אבל האהבה הגדולה שמרעיפים עלינו מכל עבר בזכות מה שאבא נתן לאנשים, קצת עוזרת ומקלה. אני כבר רוצה לספר לילדים שיהיו לי על הסבא המיוחד שהיה להם ושאותו הם לא זכו להכיר. אני זוכר איך ביום ההולדת שלי ביסודי, אבא הגיע לבית הספר עם שחקנים מעירוני אשדוד והפתיע אותי. יצאנו למשחק במגרש בבית הספר. הרגשתי בשמיים בזכות אבא. שנה שלמה לא חלפה התחושה הזו ממני. בשבוע שעבר רגע לפני הפרידה, החזקנו את הידיים של אבא מסביב למיטה ודמעה ירדה לו מהעין. הדמעה שלא אשכח כל חיי".