לא קהל דרכנו

לילדה שלי, כמו לכל ילדה, יש כמה בובות עדיפות עליה. "הטופ 5" נקרא להן. באופן קבוע, כל יום, היא תתן איזו הצצה לראות שהן שם ולא קמו לתחייה ונעלמו לה "צעצוע של סיפור" סטייל, אבל רק מדי פעם היא באמת תלך ותשחק איתן. העובדה שהן בהישג יד מנחמת אותה מספיק.

מתי היא תרוץ אליהן כאילו אין מחר? כשהאח הקטן שלה יפלח אחת. באותה שנייה, ברגע שהיא הופכת ל"בלתי מושגת" בעיניה, הבובה המדוברת נהיית בבת אחת כל עולמה של הילדה והיא טוענת שרק איתה היא רוצה לשחק והאמת? קשה להגיד לה שהיא מקשקשת וסתם רוצה לעשות דווקא. כי לזכותה ייאמר שהיא באמת שמרה אמונים לבובה כל החיים.

ככה אני עם הקבוצה שלי. פעם הייתי מנוי. בהתחלה הייתי יושב עם השרופים, אחר כך עם המתונים ואז העבודה הכתיבה מציאות אחרת ונטשתי. בעשור האחרון אני הולך שלוש, גג חמש פעמים בעונה. אוהד כורסא קלאסי. אבל אני תמיד שומר אמונים לבובה האהובה עליי, משגיח שהיא שם, מסתכל עליה בכל פעם שאני יכול. ועכשיו לקחו לי אותה ואני כאוב ועצוב. העונה, כשאין לי את האפשרות ללכת למשחקים מתי שבא לי, אני הכי רוצה בעולם.

כי עשיתי לי מנהג להיות ביציע איפשהו באמצע ספטמבר, "לראות את הקבוצה", איך היא נראית, מי הולך לפרוץ העונה ומי רק רוצה לעזוב (ולהיזכר למה אני שונא ללכת ליציע). המשחק הקבוע הזה מספיק לי לכמה חודשים טובים וההבנה המחלחלת שהפעם איאלץ איכשהו להסתדר בלעדיו פשוט אוכלת אותי מבפנים כבר כמה שבועות טובים.

את סוף העונה הקודמת שרדנו. גם ככה היה חם פצצות, והכל הוכרע בערך חצי שעה אחרי שחזרו לשחק פה וכולנו הבנו שאנחנו בסיטואציה לא שגרתית. אבל ספטמבר? עם הרוח הנעימה של הערב? והקבוצה שמתחילה להתחבר למאמן ולרוץ ביחד? איך לקחת לי את זה? נצטרך להסתפק בכורסה. מזל שאני כבר מיומן.

דווקא השואו האדיר שסיפקו משחקי ההכרעה בליגת האלופות והליגה האירופית, הבליט את היעדר הריגוש בשנת הסגר הזו, של כדורגל בצל הקורונה. כי לכאורה היו כאן כל המרכיבים. קיבלנו דרמות ענק, סנסציות נדירות, כדורגל משובח ומשחק אחד שהולך לישון לעולמי עד בספרי ההיסטוריה. ועדיין, הריגוש לא היה שם. גם הוא לא מסוגל להופיע ללא קהל.

ואם זה המצב בטופ של אירופה, מה יגידו אזובי ליגת העל?

בכל קבוצה, גם אם היא מעוטת האוהדים ונטולת העניין מכולם, קיימת התרגשות בפתיחתה של עונה חדשה. תמיד יש ציפייה שהפעם הדברים יתחברו, תמיד יש אמונה שהרכש הזה הוא בול פגיעה ("לזר החדש יש הליכה של שחקן") והנה הצעירים סוף כל סוף יממשו את הפוטנציאל. לא הפעם.

הפגרה הייתה כל כך קצרה, שאי אפשר היה אפילו לזייף נימה של התרגשות. והמאמנים בהחלט ניסו. גם הם הבינו שהעונה הזו היא בעצם המשכה של תקופה המביאה עמה הרבה יותר חששות מציפיות. אפילו מכבי חיפה, שכביכול יוצאת לעידן חדש ואמורה להיות בהתלהבות שיא בניסיון להחזיר את האליפות אחרי שנים שחונות, העבירה את הפגרה בצורה מנומנמת. במקום הסתערות על המנויים בקיץ כתיקונו, ואולי אפילו חידוש מסורת הצגות השחקנים, קיבלנו שקט בחסות הקורונה ודיונים בלתי פוסקים על קיצוץ שמעוררים געגועים ל"פיצוץ" המתואם של אימוני הפתיחה.

הקורונה הכניסה את ריגושי הקיץ הקבועים לבידוד. בלי ציפיות, בלי אופטימיות ובלי רכש מלהיב (בחלון שגם כך יימשך עד אמצע אוקטובר) - עונת 2020/21 מגיעה אלינו עם מחלות רקע לא פשוטות. ועם נקודת פתיחה כזו, קשה להאמין שהיא תצליח לרגש אותנו. אולי כשיימצא החיסון.

לפני שבועיים וחצי ראיינתי את מקס גרצ'קין ערב הטיסה שלו לאוקראינה. הוא סיפר על משחק גביע הטוטו שנה קודם לכן בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב, משחק שנערך במושבה לעיני רבבת צופים. גרצ'קין כבש את שער הניצחון של בית"ר במשחק, רגע אותו הגדיר כ"הכי מאושר בחיים שלי", והוסיף: "העוצמות מטורפות, זה לא דומה למה שאתה שומע לפני, זה מלווה אותך עם הטירוף של האוהדים במגרש וגם אחרי המשחק כמה ימים".

מספר ימים לאחר אותו ריאיון התקיים שוב משחק גביע הטוטו בין בית"ר ירושלים להפועל תל אביב, הפעם בטדי לקראת העונה הנוכחית. המשחק נערך, כמובן, ללא קהל. אין אירוע שיכול היה להתרחש במשחק הזה שהיה גורם לאחד השחקנים על כר הדשא להגדיר זאת כרגע המאושר בחייו. להיפך, זאת הייתה אולי המראה הכי כואבת לקראת מה שצפוי לנו בעונה הנוכחית. אם את העונה שעברה רק רצו לסיים ללא קהל, לראות בפתיחת עונה בית"ר ירושלים נגד הפועל תל אביב באצטדיון ריק זה מרסק, רחוק שנות אור מאותו ענף שגדלנו עליו או נהנינו לסקר אותו.

לעיתונאים יש את הציניות שלהם, עם ההנאה מכך שאין בעיות חניה, נכנסים בקלות לאצטדיון, הולכים הביתה מהר בסיום. כן, יש הקלות, אבל מתישהו גם כל ה"נוחות" כבר לא מעלה חיוך אצל איש. בשנים האחרונות בית"ר ירושלים עורכת את מסיבות העיתונאים לקראת המשחק בחדר התקשורת באצטדיון טדי. כשמגיעים יש רעשי רקע של 10-20 פועלים שמשפצים את היציע הצפוני, תאי הצפייה או סתם עבודות ניקיון. רעש רקע די זהה היה כשבית"ר ירושלים והפועל תל אביב היו על הדשא. כמה שחקנים בכל צד משמשים סדרני עבודה, המאמנים רבים עם השופטים ומהיציע בן אדם או שניים מהמועדון זורקים הערות מדי פעם. מנסים להראות שהרגש לא אבד לחלוטין.

זה אסון, לא פחות, לכדורגל הישראלי. המוצר 'כדורגל' בארץ ובאירופה אינו דומה, באירופה יש איכויות ורמת כדורגל, כשגם בלי קהל אפשר עוד להסתכל על משחקי ליגת האלופות ולא לסבול. אצלנו זה מוצר אחר, כזה שהקהל והתקשורת מחזיקים אותו מעל המים. כשזה המצב קשה מאוד גם לסקר. התחושה היא שמסקרים משהו ללא נשמה, משהו שעדיין עובד רק כדי להחזיק את גלגל הפיירול של הכדורגל הישראלי ולא מעבר לכך. אפשר לשמוע זאת מכל עבר, ברמת העניין של כל אוהד ואוהד ביחס למשחק שהיה ולקראת המשחק שבפתח.

בסופו של דבר, האוהדים הם הלקוחות האמיתיים של המשחק, בלעדיהם אין לענף זכות קיום והוא יימחק מהמפה אם המתכונת הנוכחית לא תסתיים בהקדם. ילד קטן מצטרף למשחק עם חלום להבקיע שער ניצחון בטדי או בבלומפילד. אם הוא היה יודע שהיציעים יהיו ריקים הוא כנראה היה בוחר בתחביב אחר.

את האצטדיון של עירוני ראשון לציון ליד הסופרלנד אהבתי במיוחד. סוף שנות ה-90 ואני עיתונאי ספורט צעיר בעיתון מעריב. עירוני ראשון לציון היתה הקבוצה השנייה שקיבלתי לסקר מעורך מדור הספורט. קדמה לה עירוני אשדוד (לימים מ.ס. אשדוד), אותה אני מלווה כבר 23 שנים.

לא היה דבר שונה בסיקור היומי בראשון לציון, אבל למשחקי הבית של הקבוצה חיכיתי ובעיקר למפגש בעיר היין מול הקבוצות הגדולות. כבר בדקה ה-85 היינו יורדים מהשורה האחרונה ביציע הכבוד, שם ישבו העיתונאים, לדלת ממנה יורדים בגרם המדרגות לחדרי ההלבשה. השומר היה נותן לעבור את הדלת ובמדרגות הספורות עד למטה. הייתי מדמיין איזה סקופ אביא למחרת. את הדקות האחרונות של המשחק, כולל תוספת הזמן היינו רואים מלמטה, מגובה הדשא, ואז, כשהשופט היה שורק לסיום, החלה החגיגה. שתי הקבוצות על שלל השחקנים היו יורדות לחדרי ההלבשה ויכולת לקבל הכול מהכול - אמוציות של אחרי משחק, עימותים קולניים, טריקות דלת, נזיפות של מאמנים, צעקות של יושבי ראש על השופטים. הכול מול העיניים. דיסנילנד לעיתונאים.

עוד לפני שהשחקנים והמאמנים מסרו את התגובות של אחרי המשחק, היה לך את כל הסיפור. 40 מטרים הפרידו בין דלתות חדרי ההלבשה של הקבוצה המארחת והקבוצה האורחת, וכשהיה אקשן בשני הצדדים, היה צריך למהר בין המוקדים כדי לא להפסיד. עיתונאים היו מעורבבים עם עסקנים ושחקנים. בלי הפרדה. בלי חומות.

עברו השנים והחוויה השתנתה. ראשון לציון ירדה ליגה והאצטדיון כבר כמעט לא שמיש בליגת העל, אבל הוא לא העניין. דוברים השתלטו על הקבוצות, אתרי הבית של המועדונים רוצים את הניוז אצלם, התקשורת הורחקה מחדרי ההלבשה למרות שבליגות קצת יותר חשובות, ובמקומות שבהם הספורט הוא תרבות וחלק בלתי נפרד מהחיים, דווקא מכניסים את העיתונאים פנימה גם היום ולא מפחדים מהאותנטיות.

אם לא די בגבולות שהוצבו, באה הקורונה וחיסלה גם את מינימום הקרבה שעוד היתה. בשבוע שעבר, כשמכבי תל אביב אירחה את פ.צ. ריגה, נפתח קצת חלון כדי להראות שאפשר גם אחרת. מסיבת עיתונאים היתה לפני המשחק וגם אחריו כי באופ"א יש חוקים ליברליים יותר ואפילו הפרופסור גרוטו יישר קו. אבל בליגת העל שתיפתח בסוף השבוע, דומה שההחלטות יותר קשוחות ולא נראה שמשהו עומד להשתנות. הקבוצות ממשיכות לשלוח אחרי משחקים בוואטסאפ קטעי וידאו של 30 שניות, בהם המאמנים והשחקנים לא אומרים יותר מדי. הכול נעשה באמצעות הדוברים ששואלים את השאלות ובאופן טבעי משתדלים לא להקשות על האנשים שהם עובדים עימם יום יום.

את תחילת הדרך שלי עשיתי לצד עיתונאי ספורט ותיקים שחלקם כבר לא איתנו. לפעמים אני תוהה איך הם היו מגיבים נוכח המציאות של ימינו, וזה עוד לפני הקורונה. הכול היה פתוח יותר, נגיש יותר, מהנה יותר. הקורונה לקחה את המעט שנשאר. לא רק לעיתונאים, בעיקר לאוהדים. הם, בסופו של דבר, החלק הכי חשוב והכי חסר.

כמו שקורה לא אחת, המפתח להבנת סיטואציות חשובות נמצא דווקא בדברים השוליים. למשל, פסקול הקהל שמולבש על כל משחק. מה שהחל כסוג של פרודיה הגיע בליגת האלופות לדרגת שלמות, היה שם סנכרון מדהים. גם הקהל הווירטואלי בליגה הספרדית נראה, איכשהו, כמו פיתרון מקורי. אין צופים במגרש? לפחות בבית לא תרגישו בזה.

ככל שנוקף הזמן אתה מוצא את עצמך מתקומם ותוהה באיזה צד אתה, זה שמעדיף להמשיך לשחק בכאילו, או זה שרוצה לקבל את האמת בפרצוף ואת צעקות המאמנים במקום תשואות מלאכותיות. האמת? לי אין תשובה וכנראה שלאף אוהד כדורגל אין. על דבר אחד כולם מסכימים: זה פשוט לא זה.

לא תמיד קל להודות בכך, אבל אוהדים, על כל מגרעותיהם, הם מטהר האוויר לצנרת המזוהמת שלנו. בהיעדר קהל מה שנשאר למעלה הוא הניחוחות הלא נעימים מהקומבינות, מעצימות העיניים לחריגות התקציב וכן - גם מהרמה הנמוכה. בלי קריאות רוגזות מהיציע על בזבוז זמן נשארנו רק עם בזבוז הזמן. בלי זעקות שבר לשופט ללכת ל-VAR נותרנו עם תביעות חלושות ועם דרמה בעוצמות קטנות בהרבה. בלי אוהדי הפועל תל אביב בשער 5 נשארו לנו רק הניסנובים. תחשבו על כל זה ותגלו כמה מפחידה המציאות שאליה אנחנו נכנסים.

את העונה שעברה מרובת האתגרים הצלחנו לסיים בכבוד. זה לא היה פשוט, אבל זה קרה בסופו של דבר. יש לנו אלופה רשמית, יש לנו גם מחזיקת גביע. קיבלנו בהכנעה את המשחקים ללא קהל, בידיעה שאולי בשנה הבאה זה ישתנה. זה כנראה לא ישתנה, וזה עצוב כי יש הבדל עצום בין אילוצים של סיום עונה לבין קבלת המציאות הזאת כברירת מחדל.

אל תבינו לא נכון, זו אינה קריאה למשרד הבריאות להשיב את הקהל למגרשים. לפני שמתלהמים, כדאי גם לזכור שכמה מהתפרצויות הקורונה החריפות ביותר בעולם התרחשו ביציעים, ובעוד פרופ' גמזו מדבר על סגר אפשרי בחגים, התביעה להכניס קהל למגרשים נראית מוגזמת. הבעיה היא שייתכן מאוד שהשנה האוהדים, אלה שהלכו למגרשים ואלה שעקבו מהבית, יצטרכו להסתכל על הדברים בצורה שפויה וקרה יותר. שפיות יוצרת התפכחות, והתפכחות היא הדבר הכי מסוכן לכדורגל שלנו.