מלחמה, מלחמה, עד שתתחיל המלחמה

למרות הנפילה בשבוע שעבר, מלבד דרמת טנסי-פיטסבורג, הרי שמדובר, ללא ספק, באחת מעונות הפוטבול הגדולות בעשרים השנים האחרונות: חוסר הוודאות עד לשניה האחרונה של המחזור הסיום, ההתאוששות של שתי הקבוצות מניו יורק, הדרמות בסיבוב הראשון של הפלייאוף, וכמובן - מייקל ויק. כולם תשקיף רנטגן מובהק למצב הבריאותי הנפלא של הענף, כפי שהובילו אותו מנהליו בשני העשורים האחרונים.

אבל, ואין זה אבל גדול, כל הפרוספריטי הנ"ל יכול ללכת לאיבוד ברגע שבו תסתבך הממלכה במלחמה רחוקה מהבית. אין פה הצהרה אנטי מלחמתית או אנטי אמריקאית, אלא רק מבט על ההיסטוריה ועל התפקיד שאותו ממלא הפוטבול בתרבות האמריקאית.

ראשית, להיסטוריה: עד לאמצע שנות השישים, היה הפוטבול הענף מספר אחד בשיעור האהדה כלפיו בקרב הציבור האמריקאי, כשהוא מעפיל בקלות גם על מסורת הבייסבול. בסוף שנות השישים, כשכוחות אמריקאיים הלכו ושקעו בביצת המוות הויאטנמית ועם המהפך התקשורתי שנלווה למלחמה הזו והביא את המוות לסלון בפרברים האמריקאיים, שככה האהדה לפוטבול והפופולריות שלו דעכה במשך עשור שלם.

הקשר הישיר בין מלחמה אמיתית לבין ירידת הפופולריות של הפוטבול הוא לא מסתורין גדול כל כך, אם מפנימים ומבינים לעומקה את המטאפורה האמריקאית למשחק (והדברים מקבלים משנה תוקף כשמסתכלים על המאבקים והיריבויות בפוטבול המכללות).

בהיעדרו של מאבק יומיומי אמיתי, הפוטבול מהווה את תחליף המלחמה האולטימטיבי בארצות הברית של אמריקה: גנרלים במשקפות על הגבעות (טוב, אז הם רק בכסי האימון בקומות העליונות) שמשדרים לגנרל על הקווים הצעות לפצח את הגנת היריב או להגן מפני התקפתו, מרגלים שמנסים לקרוא את המהלכים של היריב, סילונים אוויריים, טנקים פורצי דרך, מערכות קשר מהמאה העשרים ושתיים.

מדינת אוהיו יוצאת לממלכת מישיגן לא כדי לנצח את הקולג' המקומי - היא יוצאת כדי לכבוש, ולהניף את דגל הנצחון שלה -לפחות לשנה הקרובה. כשמלחמה האמיתית מתרחשת, אף אחד אינו זקוק לתחליפים ספורטיביים, להיפך, כפי שהראתה מלחמת וייאטנם, הציבור מואס בסוג משחק שכזה. ולכן, אם אמריקה אכן תתבוסס בבוץ העשיר בנפט של המזרח התיכון, כדאי לעקוב אחרי שלושת המשחקים הנותרים של העונה הזו.

לא שיהיה קל לעקוב: לא רק שהפלייאוף סוחב עוד חצי שעת פרסומת נוספת על משחקי העונה הרגילה, מה שהופך את הצפייה לפעילות מייגעת במיוחד, אלא שהמשחק הראשון הערב הולך להיות שעמומון מהתחת. את הקלישאות אפשר כבר ללעוס: טמפה ביי לא מנצחת מתחת לטמפרטורה מסויימת (שתשרור היום בפילדלפיה), ומצד שני היא חדורת רוח נקמה על שני הפסדי הפלייאוף בשנתיים האחרונות - באותו אצטדיון (עוד קלישאה - היום הוא המשחק האחרון בו לפני שפילדלפיה עוברת למשכן החדש שלה) ונגד אותה יריבה.

מה שלא יכתבו, הוא שהולך להיות, לפי המסורת בין שתי הקבוצות הללו, משחק משעמם, מעוט בנקודות, שההגנות יהיו בו דומיננטיות ושיוכרע בפרמטרים הבאים (לפי סדר חשיבות): משחק הבעיטה, יחס איבודי הכדור, החזרות בעיטות ההרחקות, זמן השליטה בכדור (או: איזו התקפה תכריח את ההגנה השניה להישאר מספר רב יותר של דקות על המגרש ולפיכך להתעייף יותר).

ולכן: הבועט של פילדלפיה הוא הטוב ביותר בליגה (הישג נדיר במיוחד אם לוקחים בחשבון שהוא בועט במגרש פתוח וברוחות של פילדלפיה), אבל הוא אכזב בפעמיים האחרונות שבהן הוא נקרא אל הדגל, ולעומתו הבועט של טמפה ביי, גראמטיקה, הוכיח שהוא היחיד בקבוצה שלא מתקפל במשחקי חוץ ובטמפרטורה מסויימת.

בריאן מיטצ'ל, המחזיר של פילדלפיה, נמצא על סף שבירת שיא היארדים הכולל בתולדות הליגה, אבל גם עמיתו הדרומי, טום טופה, אינו קוטל קנים. זמן השליטה בכדור אמור להיות בידיים של פילדלפיה: טמפה ביי, למעט הברקות בודדות של הפול-בק, מייק אלסטוט, לא פיתחה משחק דומיננטי על הקרקע. לפילדלפיה יש את הרץ דיוס סטיילי, והקוורטרבק דונובן מקנאב הוכיח כבר, במהלך הראשון שלו בשבוע שעבר (לאחר שפציעה סיפסלה אותו לחמישים וחמישה וימים) שהוא יכול להוציא את פילדלפיה ממצב ביש דרך רגליו. לא לשווא מוזכר פה משחק הריצה. זריקות באוויר ברוחות ינואר בפילדלפיה הן טקטיקה נועזת, ונגד הקו האחורי של הגנת פילדלפיה, אולי הטוב בליגה, מדובר בחצי התאבדות.

כדי לנצח, טמפה תצטרך לעצור מההתחלה כל נסיון של פילי לבסס את משחק הקרקע שלה ולאחר מכן לשלוח את קו ההגנה הראשון והרצחני שלה לעברו של מקנאב. סאפ, מקפרלנד, ובמיוחד סימיון רייס (שגדל איתו באותו בית ספר באילינוי) חייבים להוריד את מקנאב אבל לא במטרה לפצוע אותו, אלא מתוך נסיון להוציא מידיו את הכדור ובכך להקל על ברד ג'ונסון, הקוורטרבק של טמפה.

ככל שמספר היארדים שג'ונסון יצטרך לצבור כדי להביא נקודות לקבוצתו יקטן, כך יגדלו סיכויי טמפה לנצח. בהתקפה, אם משחק הריצה לא מתממש, הרי שג'ונסון, המרוויח העיקרי מהגעתו של ג'ון גרודן לאימון הקבוצה, יהיה חייב להתבסס על סימן ההיכר של התקפת החוף המערבי של גרודן: מסירות קצרות לאמצע המגרש, במיוחד לקישון ג'ונסון. נגד קו ההגנה הראשון של פילדלפיה בראשותו של יו דאגלס, לג'ונסון לא יהיה מספיק זמן כדי למסור מסירות ארוכות יותר ממסירות טיימינג.

האם לטמפה יש סיכוי? הלב אומר שכן. סאפ נמצא כבר כמה שנים על משימה אלוהית, סימיון רייס נותן את עונת חייו, וג'ו גרודן הובא כדי לתת את הדחיפה האחרונה שתעזור לטמפה לעבור את המכשול שטוני דאנג'י, המאמן הקודם, לא עבר. הראש אומר שלא. פילדלפיה היא עוף מיוחד בתבנית הספורט האמריקאית: דוקטור ג'יי היה שחקן אהוד שלא לקח אליפויות בעיר עד שהגיע לקבוצה מוזס מאלון, הפוסטר של הצווארון הכחול, פרימדונת הוקי כמו אריק לינדרוס הועפה מהעיר בבעיטה. פילדלפיה היא עיר שהכוסיות שלה לא מגלחות את בית השחי, ואחת שנותנת לדונובן מקנאב, עוד פוסטר של צווארון כחול, את החוזה היקר בליגה.

מקנאב נתן את המשחק (הסטטיסטי) הטוב ביותר שלו בעיר כשהוא משחק משחק שלם על רגל שבורה, במשחק שלאחר מכן, מאנדיי נייט פוטבול בסן פרנסיסקו, פילדלפיה הביסה את הפורטי ניינרס אחרי שגם הקוורטרבק המחליף נפצע. זה שאנדי ריד (שימו לב לגודל החגורה שהוא נושא סביב מותניו, כמו שיפוצניק) זכה ללא עוררין ובהפרש גדול כל כך בתואר מאמן השנה למרות עונות אימון מצויינות של כמה מעמיתיו, רק מעידה על עומק השיטה שלו. מי שהפרט של משחק אחרון ב"וטארן סטדיום", אצטדיון שנתבע על ידי מעודדות הקבוצה אחרי שגילו שהפועלים בו התקינו חורי הצצה למקלחותיהן מכל קיר אפשרי, נראה לו שולי, כדאי שיהרהר בכך שוב, בפילדלפיה מדובר באירוע היסטורי כמעט מהסדר גודל של הפעמון השבור בליבה של העיר.

המשחק השני, כמו כל משחק של טנסי בחודשיים האחרונים, מבטיח להיות הדובדבן של הערב. הצצה אל הטבלה הסטטיסטית יכולה להוליך את המתבוננים בה למסקנה מהירה מאוד: אוקלנד ניצבת בראש הטבלאות ההתקפיות, טנסי משתרכת לה במרכז, ואילו שתי ההגנות שוות ביכולתן.

העובדה שהמשחק ייערך באוקלנד ושהריידרס נמצאים במסע לתקן את העיוות של החורף הקודם בניו אינגלנד מסייעות גם הן להגיע מסקנה שאוקלנד היא הפייבוריטית, מה עוד שהקוורטרבק שלה, ריץ' גאנון הוא השחקן המצטיין של העונה, ויש עיתונאים באוקלנד שמוכנים להישבע שבראש של גאנון אין כלום מלבדג מהלכי פוטבול.


הכל נכון, עד שמכניסים למשוואה את סטיב מקנייר. מאז שהוליך את טנסי לנצחון בהארכה נגד הג'ייאנטס בניו יורק, מקנייר משחק פוטבול הירואי, עם גוף ששם ללעג כל הנחה רפואית באשר ליכולתו של האדם. אחרי העונה הזו לא ימדדו שחקני פוטבול (וקוורטרבקים בפרט) על פי מדדי סטטיסטיקה רגילים, אלא גם על פי מדד מקניי - עד כמה יהיה מוכן השחקן לשחק פצוע ומה קצה גבול יכולתו.

יותר מכך, בשנות השמונים היו בליגה קוורטרבקים שחורים כמו דאג וויליאמס, מחליף שהוליך את וושינגטון לזכייה בסופרבול ורנדל קנינגהם שפרץ את הדרך לתפקיד הקוורטרבק המודרני (והמותאם לגודל, מהירות וליכולת האתלטית של שחקני ההגנה כעת), אבל הם לא סימנו את הדרך כפי שעשה זאת מקנייר: אחריו באו מקנאב, קולפפר וויק. לראשונה, נבנו קבוצות סביב הקוורטרבק השחור.

עכשיו, כשויק מאיים להעביר את התפקיד הזה לספירה אחרת, מן הראוי שמקנייר יזכה לכבוד המגיע לו. כבר עתה הוא מסמל את המעבר לשלב הבא של הקוורטרבק השחור: לא עוד חיית אינסטינקטים, אלא אחד שיודע בדיוק מתי לרוץ ומתי למסור ושזו לא בושה גדולה לזרוק את הכדור לפני שההגנה היריבה מפילה אותך.

רוב הצופים יסתכלו היום על משחק המסירות בין גאנון לטים בראון, אחד הרסיברים הטובים בליגה וג'רי רייס שאפשר להתווכח על כך שהוא שחקן הפוטבול הטוב מאז ומעולם. מי שרוצה להסתכל על הקבוצה המנצחת שיתמקד על הקומבינציה מקנייר-פרנק ווייצ'אק.