"למה זה קורה לי? לא סבלתי מספיק?"
אלה המילים שעברו בראשה בתחילת 2020 המקוללת. לפני 31 שנה כמעט מתה על שולחן הניתוחים, והנה היא שוב בבית החולים, ושוב הרופאים, ושוב המילים האלה - פעם אמרו לה שלא תוכל ללכת, והפעם סיפרו שהיא צודקת לגבי החששות מהגוש בחזה.
הקורונה הגיעה ונשארה. הסרטן הגיע ואולי עזב. לפני כשבועיים, סיימה אסתר ורחייר את סבב הכימותרפיה הראשון, ובתקווה גם האחרון שלה. "אני מסתכלת קדימה ומוכנה לחזור לעניינים, מלאה באנרגיה ועם תובנות חדשות שיעזרו לי עם הדברים היפים שעוד מחכים לי", אמרה.
ככה זה, כשאת האישה שלא יודעת להפסיד.
בגיל שש, התעלפה אסתר הצעירה במהלך אימון שחיה. מספר שבועות לאחר מכן התעלפה שוב. הרופאים בדקו ומצאו "פצצה מתקתקת" בעמוד השדרה שלה: הדימום הפנימי הצריך ניתוח חירום, שתיקן בעיה אחת וגרם לאחרת. להוריה שחיכו בחוץ נמסרו חדשות טובות - הילדה שלהם בחיים - ורעות - אסתר בת השמונה כבר לא תוכל ללכת יותר, ותישאר משותקת בפלג גופה התחתון. עולמה של הילדה ההולנדית התהפך עליה וכמעט מחץ אותה. במשך שבוע שכבה על המיטה בבית החולים ולא היתה יכולה להזיז שום דבר מלבד את ראשה, אבל הכאבים לא היו רק פיזיים. "לא יכולתי להתלבש כפי שבדרך כלל הייתי מתלבשת", סיפרה ל-Laureus. "לא יכולתי לשחק כדורגל כפי שהייתי רגילה, לא יכולתי לישון אצל חברות כפי שנהגתי לעשות. הייתי צריכה ללמוד מחדש לעשות את כל הדברים הללו".
הספורט היה גלגל הצלה, לא פחות. אסתר החלה לשחק כדורסל בכיסאות גלגלים וגם טניס, ובאורח פלא, שגם היום נראה כמעט בלתי אפשרי, עסקה רק במה שהיא מסוגלת לעשות - ולא במה שלא. "זה הציל את חיי, או לפחות הציל את הדרך בה ראיתי את עצמי", הוסיפה באותו ריאיון. "אני חושבת שזה הדבר החשוב ביותר בחייו של אדם: הצורה בה את רואה את עצמך". גם הצורה בה אחרים ראו אותה היתה חשובה, בעיקר בתקופה כל כך מוקדמת של חייה, וגם הצורה הזו השתנתה בהתאם ליכולותיה הספורטיביות. "כשהפכתי נכה, רציתי להראות לעולם שאני עדיין אסתר", סיפרה ל"ניו יורק טיימס". "לא רציתי שאנשים ייראו את הנכות שלי, אז פשוט ניסיתי למצוא משהו שאהיה בו מספיק טובה, כדי שאנשים יזהו את זה במקום את הנכות".
הוריה של אסתר הם שהנחילו בה את מוסר העבודה הבלתי מתפשר, וגם את הגישה המכוננת: אין טעם לשבת בפינת החדר ולהיות עצובים; מוטב לפעול כדי לשפר את המצב. "שיחקתי טניס וכדורסל וככל שהתקדמתי, הבנתי שהספורט מחזק אותי פיזית וגם נפשית", אמרה ל-GamePlan A. "התחלתי למצוא את עצמי מחדש. קיבלתי יותר ביטחון עצמי ויותר עצמאות. הייתי מאוד חיובית, כי הבנתי שאם אעבוד מספיק קשה אוכל להשתפר מדי יום. אני חושבת שזו הגישה שתמיד השאירה אותי צעד אחד לפני המתחרות שלי".
הגישה הזו סידרה לה בין היתר גם מקום בנבחרת הנשים ההולנדית בכדורסל בכיסאות גלגלים, לה סייעה לזכות במדליית זהב באליפות אירופה של 1997. בקיץ שלאחר הזכייה, הבינה אסתר בת ה-17 שלא תוכל להמשיך ולעסוק גם בכדורסל וגם בטניס, ועליה לבחור רק בענף ספורט אחד בו תמשיך לקריירה מקצוענית. "חשבתי שיהיה לי אתגר גדול יותר בטניס מאשר בכדורסל", אמרה ל-Laureus. "סיבה נוספת היא שאני יותר ספורטאית יחידנית מקבוצתית. ההתמקדות בטניס אפשרה לי ללכת בדרך משלי, עם תכנית משלי".
ואיזו תכנית זו היתה.
מספר חודשים לאחר שהפכה לשחקנית טניס במשרה מלאה, זכתה באליפות ארצות הברית הפתוחה. תוך שנה זינקה למקום הראשון בדירוג העולמי ואף שהתייצבה לאולימפיאדה הראשונה שלה (סידני 2000) כשהיא בסך הכל בת 19, דאגה אסתר ורחייר לבשר למתחרותיה על מה שהולך לקרות מעתה והלאה: שתי שחקניות יעלו למשטח, ורק אחת מהן - אותה אחת - תנצח, ותנצח, ותנצח. ורחייר זכתה במדליית זהב ביחידות בלי להפסיד ולו מערכה אחת, הוסיפה מדליית זהב גם בזוגות, והשתלטה על הענף.
ב-30 בינואר 2003 שבה לסידני והפסידה לדניאלה די טורו - לכאורה סתם עוד הפסד בקריירה ארוכה ושגרתית, אלא שאחרי ההפסד הזה קרה משהו מוזר, משהו שבדרך כלל לא מתרחש בספורט העולמי.
אסתר ורחייר הפסיקה להפסיד.
"למדתי הרבה מהמשחק ההוא", סיפרה מספר שנים לאחר מכן. "הבנתי שאני צריכה להיות יותר מקצוענית וממוקדת". רכובה על ההבנה הזאת, היא שייטה לרצף היסטורי, בלתי נתפס: 470 משחקים ו-10 שנים ללא הפסד. באמצע היו גרנד סלאמים, טורנירי מאסטרס, אולימפיאדות, אינספור יריבות עם אינספור טקטיקות שונות, אבל שום דבר לא באמת שינה. לאט לאט, לנצח את אסתר ורחייר אמר דברים שונים עבור נשים שונות: חלקן, למשל, חשו שניצחו אותה אם הצליחו לקחת ממנה מערכה; חלקן הסתפקו בניצחון במשחקון בודד.
במהלך הרצף הנדיר, שכלל גם 26 חודשים רצופים בלי להפסיד אף מערכה, רשמה לא פחות מ-95 משחקים של 0:6, 0:6. בממוצע, הצליחו יריבותיה חסרות האונים לקחת ממנה 1.4 משחקונים פר מערכה. "הייתי משווה אותה למייקל פלפס באולימפיאדת בייג'ינג, עם שמונה מדליות זהב, זו רמת הדומיננטיות בה היא נמצאת כרגע", אמר דן ג'יימס, נשיא איגוד הטניס בכיסאות גלגלים בארה"ב. "האם זו הספורטאית הטובה בעולם?" תהו במספרי גופי תקשורת לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים, בין היתר ב"גרדיאן", "טיים" ו"טלגרף", וקשה היה להתווכח. בהיבט היסטורי, יש רק ספורטאי יחידני אחד שהצליח לנצח יותר משחקים ברציפות - אגדת הסקווש ג'האנגיר חאן, שרשם 555 ניצחונות רצופים מ-1981 עד 1986.
470 ניצחונות רצופים. 470 פעמים בהן עלתה למשטח בתקווה שתנצח, ובחשש שאולי תפסיד. בדיעבד קל ונעים לדבר על מספרים, אבל באותם שבועות, חודשים ושנים אסתר ורחייר נאלצה להתמודד לא רק מול יריבות אלא גם מול הסביבה: ככל שניצחה יותר, כך לא היתה יכולה להרשות לעצמה להפסיד. אנשים רגילים אמורים לקרוס תחת לחץ שכזה - גם הספורטאים הגדולים בהיסטוריה הפסידו מדי פעם - אבל אסתר ורחייר לא היתה אישה רגילה. "לעתים הרצף נתן לי ביטחון ולעתים שם עלי הרבה לחץ", אמרה ל-ל-Laureus. "כולם מצפים ממני לנצח ואומרים, 'אנחנו קונים כרטיס רק לגמר, כי את בכל מקרה תהיי שם'. לפעמים אני מרגישה מאוד חסרת ביטחון, שההפסד הולך להגיע".
אבל הוא לא הגיע.
שרון וולראבן, יריבה שלעתים גם שיתפה עימה פעולה בטורנירי זוגות, סיפרה ל"טיים" שלפעמים היתה מרגישה שהיא בתמונה, שהיא צמודה לאסתר ורחייר ומסוגלת לנצח אותה: "הרגשתי שהיינו מאוד צמודות, אבל אז את מסתכלת על לוח התוצאות ומבינה שהובסת. יש לה רוגע יוצא דופן וריכוז ששמים אותה ברמה אחרת לגמרי מכל יתר השחקניות".
במהלך הרצף, הבינה ההולנדית שהיריבה היחידה שלה משתקפת אליה במראות: היא היחידה שיכולה להכניע את עצמה, ועל כן עיקר העבודה המנטלית היה קשור באיך לא לעמוד במקום, באיך להשתפר בלי שהיריבות דוחקות בה להשתפר. "הבנתי שאני משחקת כדי לא להפסיד, במקום כדי לנצח", סיפרה ל"טיים". הכי קרובה שהיא היתה להפסיד במהלך הרצף היה בגמר אולימפיאדת בייג'ינג 2008. מספר שנים לאחר מכן הודתה שהיה בה חלק שהעדיף להפסיד לפני האולימפיאדה, כדי להוריד מעצמה את הרצף ובכך גם את הלחץ, אבל החלק הזה היה חסר סיכוי אל מול יתר חלקיה. אחרי שניצחה 2:6: 0:6 בסיבוב הראשון, 1:6, 0:6 בשני, 2:6, 0:6 ברבע הגמר ו-0:6, 1:6 בחצי הגמר, העפילה כצפוי לקרב על הזהב, מול בת ארצה קורי הומאן. המערכה הראשונה הלכה כמצופה, אולם הומאן הדהימה גם כשניצחה את הסט השני, ובעיקר כשמצאה עצמה רחוקה נקודה אחת ממדליית זהב סנסציונית. "כל כך הרבה עבר לי בראש באותה נקודה", אמרה ורחייר ל"טלגרף". "'מה ההורים שלי הולכים להגיד? מה היריבה שלי תעשה? האם אני הולכת לבכות?' הייתי צריכה להגיד לעצמי להתרכז, לחשוב רק על הנקודה הבאה". זה עבד: ורחייר הצילה את נקודת המשחק של היריבה וניצחה 2:6, 6:4, 6:7, במה שהוגדר על ידה כרגע המתוק בקריירה.
"לכבוד הוא לי לשמוע אנשים אומרים שאני הספורטאית הדומיננטית בעולם, אבל זה גם מוזר", אמרה ב-2010 ל"טלגרף". "שמעתי את רוג'ר פדרר, סרינה וויליאמס וקים קלייסטרס מדברים עלי, על רצף הניצחונות שלי ועל האישיות שלי, וזה היה מאוד מחמיא". ולא רק הם דיברו. פדרר טען כי "אפשר לטעון שהיא אחת הספורטאיות הגדולות בעולם כרגע"; נובאק דג'וקוביץ' הוסיף: "הקריירה של אסתר אומרת לי שהכל אפשרי אם אתה באמת מאמין בכך, ושדברים גדולים יכולים לקרות אם תדמיין את עצמך מגשים אותם ותחלום בגדול. הקריירה של אסתר היא אחת המדהימות בתולדות הענף. היא מביאה השראה לא רק לאנשים עם נכויות, אלא גם לאנשים ללא נכויות"; וגם יוהאן קרויף שיבח אותה בשעתו: "יש לה תשוקה גדולה ורצון לתת הכל כדי לנצח. אי אפשר שלא להוריד בפניה את הכובע".
על אף שלל ההישגים ההיסטוריים, למרות שזכתה ב-120 טורנירים והוגדרה על ידי טניסאי העבר ריצ'רד קרייצ'ק כ"אחת הספורטאיות המצליחות בכל הזמנים", נאלצה הכוכבת ההולנדית להתמודד עם המציאות היום-יומית של רוב הספורטאים הנכים באשר הם: הכל טוב ויפה, אבל כסף לא תראו מזה. על זכייה בטורניר, סיפרה ב-2007, היא מקבלת כ-1,500 דולר. "אני ממש זקוקה לכספי חסויות", אמרה ל"בליצ'ר ריפורט". "אני עדיין גרה עם ההורים שלי, אז אני מצליחה לשרוד. בשנה הבאה אני מתכוונת לעבור להתגורר לבד, ואני לא בטוחה כמה כסף זה ישאיר לי".
כסף אולי לא היה בשפע, אבל הפופולריות כן הגיעה לשיא חדש ב-2010, כשמגזין "באדי אישיו" המסורתי של ESPN החליט להציב את אסתר ורחייר העירומה בשער שלו - הספורטאית הנכה הראשונה שמצטלמת לעיתון. "חששתי שזה יהיה וולגארי", אמרה לגוף התקשורת האמריקאי כשנה לאחר מכן. "זו היתה הצהרה. לאף אחד אין גוף מושלם - היו במגזין גם מתאבקי סומו. אנשים צריכים להשתמש במה שיש להם, ולהיות גאים בזה".
הרצף המופלא נעצר רק בגלל שאסתר ורחייר בחרה לעצור אותו, כשהודיעה ב-2013 על פרישה מטניס. "למען האמת, אני לא זוכרת איך זה מרגיש, להפסיד משחק יחידות", אמרה. "זה לא יכול להיעשות יפה יותר. היתה לי קריירה מדהימה ולא נותר לי מה להוסיף אליה. המעגל הזה נסגר". אבל מעגל אחר נפתח: ורחייר התמסרה באופן מלא לקרן הצדקה שהקימה, שסייעה וממשיכה לסייע לילדים בעלי נכויות בהולנד, וסימנה את המטרה הבאה שלה: הקמת משפחה עם בן זוגה מרין, ששימש בעבר כאחד ממאמניה. אלא ששוב היה זה רופא ששינה את מסלול חייה - כעת, נאמר לה שלא תוכל להיכנס להיריון, מתוך סכנה לעצמה ולתינוק. "כבר היו נשים עם פגיעות חוט שדרה שהביאו ילדים לעולם", אמרה לתקשורת ההולנדית. "לא הבנתי למה צריכה להיות בעיה איתנו. אין שום בעיה עם הרחם שלי, אני פוריה. בחדר הקר ההוא, החלום נלקח ממני. יום אחד בכיתי על המיטה, חשבתי שכלום לא הוגן ותהיתי, 'למה זה קורה לנו?'"
ממש כפי שתהתה למה זה קרה לה כילדה, גם הפעם אסתר ורחייר ידעה לעבור גם לשלב הבא - השלב האופרטיבי. אולי היא עצמה לא יכולה להיות בהיריון, אבל זה לא אומר שלא תוכל להיות אמא. המסע למציאת אם פונדקאית לקח שנים ועשרות אלפי דולרים, אולם בסופו של דבר, לאחר סדרה של מפחי נפש, מצאו הזוג ההולנדי אישה קנדית שילדה בספטמבר שעבר את בתם המשותפת.
ואז הגיע הסרטן. בדצמבר האחרון הבחינה בגוש מטריד, שהתברר כסרטן השד. "היתה לי בחילה, הייתי עייפה, הציפורניים שלי השחירו והשיער שלי נשר", סיפרה לתקשורת ההולנדית על טיפולי הכימותרפיה. בסוף יולי הם הסתיימו, לפחות בשלב זה. השיער אולי נשר, אבל האישה נותרה - והיא נותרה איתנה ומעוררת השראה עוד יותר. "אני לא יכולה לשאת את זה, כשילדים לא מקבלים הזדמנויות שוות", אמרה בעבר. "כל ילד צריך לקבל את הסיכוי הטוב ביותר להיות מי שהוא מסוגל להיות. נכה או לא נכה. שחור או לבן. מוחצן או ביישן. כל ילד צריך לקבל הזדמנות לפתח את הפוטנציאל שלו. זו המשימה שלי, אבל נוכל להגשים אותה רק אם נעבוד יחד".
המכות ממשיכות לנחות ואסתר ורחייר ממשיכה להתגבר עליהן, להישיר מבט אל עבר האופק ולצעוד קדימה. "בכל יום שעובר אני מבינה שאני ברת מזל", אמרה בעבר, עוד לפני הסרטן. "ללא הנכות שלי, לא היו לי את החיים שיש לי כעת".
nimrodofran@walla.co.il